ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 7 בינואר 2018

לבד ביער , אהרון אפלפלד ז"ל , בן 10



כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן שבע. סדר הזמנים התבלבל , לא  עוד קיץ וחורף, לא עוד ביקורים ארוכים אצל הסבים בכפר. חיינו נדחקו בחדר צר בגטו. זמן מה היינו בגטו ובתום הסתיו גורשנו. שבועות היינו בדרכים ולבסוף במחנה.

במלחמה לא הייתי אני . דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת , לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד , אך תמיהות אלו היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו.
  בסתיו 1942 נמלטתי מהמחנה ליערות ואני בן 10.  את כניסתי אל היער איני זוכר , אבל אני זוכר את הרגע שעמדתי שם לפני עץ מלא תפוחים אדומים. כל כך נדהמתי עד שצעדתי לאחור. את הצעדים אחורה גופי זוכר יותר ממני.  כל אימת שאני עושה תנועה לא נכונה בגבי או מועד לאחור , אני רואה את העץ עם התפוחים האדומים.

כבר ימים לא בא אוכל אל פי, והנה עץ מלא תפוחים . אני יכול להושיט יד ולקטוף, אבל אני עומד ומשתהה, וככל שאני עומד , השיתוק גובר בי.
לבסוף ישבתי תחתי ואכלתי תפוח קטן שמוטל היה על הארץ והיה רקוב בחלקו. לאחר שאכלתי נרדמתי כנראה. כשהתעוררתי  כבר דמדמו השמים , ואני לא ידעתי מה לעשות ועמדתי על ברכי. גם עמידה זו על ברכי אני חש עד עצם היום הזה, וכל אימת שאני כורע על ברכי , אני זוכר את השקיעה שדמדמה בין העצים ואני רוצה לשמוח.

רק למחרת קטפתי תפוח מהעץ , התפוח היה קשה, חמוץ , והנגיסה הכאיבה לשיני, אבל אני חזרתי ונגסתי , והעיסה חלחלה בוושט המכווץ. לאחר ימים של רעב אדם חדל להיות רעב . לא משתי מן המקום. נדמה היה לי שאסור לי לעזוב את עץ התפוח ואת השוחה שלידו. אבל הצימאון עקר אותי מהשוחה ויצאתי לחפש מים.

יום תמים חיפשתי ביער העבות ורק לפנות ערב מצאתי פלג מים. כרעתי על ברכי ושתיתי.  המים פקחו את עיני , ואני ראיתי בהזותי את אמי שימים רבים נעלמה ממני , עומדת ומתבוננת.

אימא נרצחה בראשית המלחמה. את מותה לא ראיתי , אבל את צעקתה האחת והיחידה שמעתי.  מותה משוקע בי עמוק . אבל יותר ממותה – תחייתה. כל אימת שאני שמח או נעצב פניה נגלות , נשענת על אדן החלון או בפתח הבית כעומדת לגשת אלי. עכשיו אני מבוגר ממנה בשלושים שנה. לה לא הוסיפו השנים שנים. היא צעירה והצעירות שלה חדשה תמיד.

הפחד שהפלג יאבד לי פחד שווא היה. הלכתי לאורכו, ולמזלי התנהל ערוצו עד לפאתי היער. היה זה פלג כמו אלה שזכרתי מימי הנופש  עם הורי, מסוכך בעצי ערבה וזורם לאיטו. כל כמה שעות הייתי כורע על ברכי ושותה את מימיו. לא למדתי להתפלל. אבל הכריעה העלתה לנגד עיני את האיכרים שעבדו בשדות והיו כורעים על ברכיהם , מצטלבים ודוממים.

 בעיר אין אדם מת מרעב . הנה סבך אוכמניות ומתחת לגזע שיח תות שדה. אפילו עץ אגס מצאתי. אלמלא הקור בלילה הייתי ישן יותר. באותה עת עוד לא הייתה לי תמונה ברורה בנוגע למוות. כבר ראיתי מתים רבים בגטו ובמחנה וידעתי כי המת לא יקום על רגליו וסופו שיוטל אל הבור, ובכל זאת לא תפשתי את המוות כסוף. כל הזמן ציפיתי שהורי יבואו ויאספו אותי. הציפיה הדרוכה הזאת ליוותה אותי כל שנות המלחמה , והיא הייתה חוזרת וגואה בי כל אימת שהייאוש היה מניח את טלפיו עלי.

כמה ימים הייתי ביער. אולי עד שבאו הגשמים. מיום ליום נהייתה השהייה בין העצים קרה יותר . לא היה מסתור והרטיבות חלחלה בבגדי הדקים. למזלי היו לי נעליים גבוהות שאמי קנתה לי ימים אחדים לפני פלישת הגרמנים , אך גם הן הלכו וספגו מים ונהיו כבדות.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.


יום רביעי, 3 בינואר 2018

מארישה ואצאר , בת 12 , במסתור בחלק הארי של ורשה : בין יאוש למצוקה נפשית



"קשה לחזור , ואפילו במחשבה בלבד, לחוויות הנוראות מימי הכיבוש . עתה נראה לי הכל רחוק וללא-ממשי. האומנם אסיר מלב את סבלי ? יחלפו שנים . זיכרון האימים אולי יחוויר , אך הפצע בלב ישוב וייפתח.

 מבין החוויות המרובות אחת היא שנחרתה בי וחותמה טבוע לנצח בלבי . היה זה בשנת 1943 . אותי קרועה-בלויה ומחוסרת בית. אספו אותי ידידים פולנים של הורי אל ביתם שבורשה. 

הבית , שבו גרנו , ניצב בחלק הארי בסמוך לשער המוביל לגטו . לעולם לא אשכח את חומות –הדמים וגדרות-התיל , שמאחוריהם היו הם –בני עמי . ואני , אף-כי ילדה הייתי הייתי , חשתי עמוק את ענותם. היא צרבה בלבי כברזלך מלובן . בלילות הזוועה , שנעצתי עיני בחשיכה והתפתלתי מכאב ומפחד , מקשיבה לגניחותיהם וזעקותיהם של היהודים הנרצחים בתוך הגטו .  לבי נקלע בין יאוש ומחאה אילמת על מעשי האכזריות של הגרמנים.

יותר מכל הציקה לי הרגשת אין האונים, הוי , אילו היה בי די כוח ועוצמה ! אילו יכולתי להיות אתם שם , להושיט להם עזרה, או לגווע יחד אתם !  ומיד התגנב הפחד ללב . אימה קרובה לשגעון , ששיתקו כל תנועה וריתקוני למקום מחבואי .
  זה כמה ימים עקבתי מחלוני הנסתר אחרי ילדה יהודיה קטנה , כבת שש , ברחוב. יום תמים בילתה על אבני המדרכות. מה מקור לחמה ? הן בודדה היא לגמרי ללא מחסה וקורת גג?  תגרניות רחמניות השליכו לה פר או פרוסת לחם . בלילה ישנה בשער , מתחת למדרגות . כל דיירי הרחוב הכירוה , ידעו שהיא יהודיה . את הוריה רצחו הגרמנים והיא הקטנה הסתתרה בפינות וחייתה בנס על יד השער עצמו שהוביל למוות.

פעם בחשאי , מבלי להעיר תשומת לב , קרבתי לילדה ואז נשבר משהו בקרבי בשעה שהסתכלתי בפניה הרזות שסגרו על עיניים גדולות ושחורות.  העיניים הללו . מבטן צלל בי עמוק . עיניים  ילדותיות ומתוקות שהציץ מתוכן כל הכאב שקינן בלבה הקטן. מאז באתי אליה יום-יום והבאתי לה לאכול ממה שהשגיה ידי. בשעה שאכלה עמדתי ולטפתיה על ראשה.

 עברו ימים.  נפשי נקשרה בנפשה של הקטנה וחיכיתי לשעה שאוכל שוב לראות אותה.

לבי רחב בי בראותי אותה מתקרבת אלי במרוצה ובשמחה.  וגם אני זולתה לא היה לי איש בעולם .

 והנה באחד הימים ירדתי לרחוב כרגיל ולפתע נגלה לעיני מראה שהקפיא את דמי, חשתי שלבי מת בקרבי.

היא רצה בטבורו של הרחוב , כגור חיה קטן , ששיסו בו כלבים. היא ניסתה להימלט מפני המוות – זה נראה ברור   תוך עיניה טרופות האימה. מאחוריה רצו בני אדם , אם מותר לכנותם כך . רצו אגב שחוק , התענגו על זעקתה נראו אבנים אותם השליך האספסוף הפולני אל גבה של הילדה הקטנה הבורחת בכל כוחותיה.

 אחר כך לא ראיתי מאומה. רק אחר כך ראיתי מרחוק בתוך הבוץ הדחוס של המדרכה  שלולית של דם הילדה שנרצחה . באוזני הדהדה כל הזמן זעקת היאוש שבפיה.

מאז חלפו כמה שנים וכל פעם שאני רואה ילדים קטנים מחייכים ומשחקים מהדהדת באוזני זעקת הייאוש של הילדה היהודיה הקטנה מורשה.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947




אידה קאלברג , בת 11, במרד גטו ורשה




 "עודני זוכרת ... זה היה לפני שלוש שנים , ב19 באפרילך 1943 , לילה שקט וחרישי , דומה ללילות אחרים , אך לא . למחרת חל חג הפסח . האנשים העייפים היו בשינה עמוקה . לפתע בתוך הדממה , נשמעה הקריאה : "הכל לבונקרים! ועם נשק ביד! " יהודי גטו ורשה ירדו לבונקרים. הצעירים נדחקו לחלונות ולדלתות כשאקדחיהם בידיהם. לחש עבר מפה לפה : " לא ניכנע ! נילחם!"

 בינתיים החלה תנועה ברחוב , נשמעו צווחותיהם של הגרמנים , יריות והתפוצצויות רימונים, כל הגיטו רעד. הזקנים התפללו בפינות לאלוהים,  אמהות אימצו אל לבן את ילדיהן ונשקו להם אולי בפעם האחרונה.

אני ישבתי בבונקר בפינה . על ברכיה של אמא, ובכיתי. היארך סבלנו ? היבוא קץ למצוקה שלנו . וכך עברו עלינו 10 ימים , מאחורינו סופת-דמים , התפצצויות , ונדמה שהאדמה רוטטת , ואנחנו היינו סגורים ללא-מוצא , נתונים לצפייה וציפינו.
עברו עשרה ימים ולילות קשים. שרועים היינו מתים-למחצה ללא מזון , ללא מים , אבל עודדה קצת המחשבה שאחינו נלחמים .

וביום באחד-עשרה נזרקו רימונים לתוך הבונקר  שלנו. מרבית האנשים , היו  כבר מחוסרי  הכרה , מכוסי מפולת .

אותנו הוציאו הגרמנים החוצה. כמה מן האנשים שנותרו בחיים הסתערו על הגרמנים , אך אלה הרגו אותם מייד.

הכריחו  אותנו בכוח לגשת לנקודת הריכוז  באומשלאגפלאץ.

אחרי עשרת ימי ישיבה בבונקר , ברעב ובסבל נסחבתי ילדה רכה בידי הגרמנים לאומשלאגפלאץ . הלכתי שותקת ושותת דם עם הורי דרך רחובות הגטו הבוערים ומפלות הבתים ההרוסים. עיני לא התרגלו לאור אחרי הישיבה הממושכת בחשכת הבונקרים.

אחרי כמה ימים ללא מזון וללא מים ועינויים התחילו לגרש אותנו לרכבת שם היינו דחוסים אחד על גבי חברו , וללא חמצן מספיק לילדים . רבים נחנקו מחוסר אוןיר  . גניחות , זעקות ויללות .

ועד היום איננני מבינה איך נשארתי בחיים . ממש נס . מחצית הנוסעים  נותרו מתים בקרון .

הועברנו לטרבלינקה וגם שם סבלנו קשות   , אך זה סיפור חיים נפרד.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


לולק רוזנבלום , בן 13 , הבריחה מרכבת המוות




  עדות משנת 1946 :

"לגטו ורשה גורשו היהודים מן הכפרים והעיירות הסמכות. בחדר אחד גרו כמה משפחות ולא היה מפלט מבכייתם של הילדים הרעבים, שהתחננו על פת-לחם.
לא ניתן היה להשתכר לפת-לחם , רעבו גברים בעלי מקצוע וילדים, ומה יכולתי לעשות אני נער בן 11 , שמוטל עלי לפרנס את אמי ואחותי ?

אך דוקא הילדים הצעירים , בעלי פרצוף ארי , היו המבריחים, אלא שפרצו להם דרך בתעלות-הביוב והביאו אתם מזון ומצרכים. אף אני נמנתי עליהם. אחת היא לי – למות ברעב או בכדורים של זקיף גרמני השומר את חומות הגטו. גם בצד הארי צריך היה להזהר ממלשינים שהיו מרובים.

כאשר שבתי מהצד הארי בלילה גיליתי לצערי  הרב כי אמי ואחותי נשלחו לטרבלינקה .

נשארתי לבד .

הגרמנים החלו לערוך מצודים על יהודים המסתתרים בצד הארי . נאלצתי לעזוב את ורשה.  פולניה אחת עזרה לי להשיג תעודת זהות ארית ויצאתי לסארוצ'אק בריחוק 15 קמ"צ מטרבלינקה .

בסארו'צק רעיתי פרות אצל כפרי אחד ואחר כך עבדתי אצלו עבודת שדה חקלאית. יום אחד התעוררתי לקול יריות , קפצתי ממיטתי , אך איחרתי את המועד . לבקתה נכנס ז'אנדרם והוציאני החוצה , שם עמדה חבורת צעירים שנגזר עליהם להישלח לגרמניה.

הוכנסנו לקרונות .אחרי 9 ק"מ החלטתי לברוח . בדמיוני הקודח הופיעה דמותה של אמי, היא הוסיפה לי כוח. תוך כדי הנסיעה קפצתי מהקרון. שמעתי שריקה נוקבת . שתי יריות ונפלתי שותת-דם . התעלפתי.

 כשהתעוררתי הייתי חבוש ומוטל על ספסלו של מנהל –התנועה ( שירות הרכבות היה פולני) . כאב איום בידי השמאלית. ידי נקעה, והיו לי חתכים בלחי. מסרתי למושיעי את שמו של בעל-הבית שלי בכפר ואליו נשלחתי. שכבתי חולה חודש וחזרתי לעבודתי הרגילה.

מדי פעם פרצו ז'אנדרמים לכפר בחפשם אחר יהודים מסתתרים . באחד הימים נתפסו 12 יהודים ונורו בפומבי . הייתי אנוס להסתכל במחזה. הם נצטוו להתפשט ערומים בקור החורפי ושוביהם הגרמנים התעללו בהם.  אחר כך הוכרחו לחפור בור לעצמם. אחד הקורבנות החזיק ילד פעוט בזרועותיו . כאשר כיסו בעפר את גופותיהם , החל ילד זה שהיה כנראה חי ופצוע בלבד , גונח מרות.
באוגוסט 1944 החלו הגרמנים נסוגים בבהלה.

עם התקרב החזית רתמוני הגרמנים לעבודה בחפירות-מגן. עמדנו במים עד הברכיים וחפרנו, תחת אש חיל התותחנים הסובייטי. אך לילה אחד פתח הצבא האדום בהסתערות .

 הגרמנים נסוגו. אני עם עוד 2 נערים הסתתרנו בתעלה ובה שכבנו 4 שעות. שמעתי הד התפוצצות על הגשר שהועף ואחר כך קולות "הורה" מרעימים. החיילים הרוסים הגיבורים נהרו קדמו וב-4 לפנות בוקר הייתי משוחרר .
חזרתי לורשה ב17 בינואר 1945 עם החיילים הרוסים , אך לא מצאתי איש וגם לא יהודים . שאלתי בנפשי היכן נפלו יקירי?  במרד ורשה או בתנורי טרבלינקה ?.
ליבי נותר כולו פצע פתוח וקרוע מצער . העם היהודי ימשיך במלחמתו על זכות לחיים ובית  לאומי משלו ."

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


בנימין קוליג , בן 13, הבריחה מרכבת המוות לטרבלינקה





עדות משנת 1946 כפי שנמסרה לבנימין טננבוים  שליח השומר הצעיר שהגיע מישראל לפולין להציל ילדים .

"נולדתי  ב2 ביולי בורשה . כאשר נכנסו הגרמנים לורשה הם אסרו על לימודים בבתי הספר . הצלחתי לשרוד עד ה18 לינואר 1943 . אז נשמעו יריות ברחובות הגטו הצרים.  התחיל  מרד ינואר , הקרב הראשון עם הגרמנים . אחר כך גורשנו לאומשלאגפלאץ.

החלטתי לברוח ויהי מה. עמדתי ליד הגדר בין האומשלאגפלאץ והוראט-רפפאסונג ( מוסד גרמני שטיפל ברכוש היהודי העצום לאר גירוש בעליו ושילוחם לטרבלינקה) . משכנס הזקיף האוקראיני לרגע למטבח , להתחמם קמעה , לא היסתתי עוד . טיפסתי מעל הגדר ונמלטתי. האוקראיני שהשגיח בי פתח באש , אך איחר את המועד , שכן הספתקי להעלם מאחורי קרן רחוב ניסקה.

 עבדתי בסדנאות הרכבות בפראגה ( רובע של ורשה מעבר לויסלה)  כמה חודשים עד שניצודנו שוב ע"י הגרמנים . ביולי 1943 הועברנו לרכבות המוות לטרבלינקה . בקרונות עמד מחנק, נסענו 80 איש בכל קרון . נשים בכו . ידענו שסוף נסיעתנו – מוות בטרבלינקה . המועד למוות בטרבלניקה נתקרב עם כל קילומטר שעברה הרכבת . ההצלה היחידה היתה מצויה אצלי ברגל – "בוכואל" קטן ( משורית) לפרימת הסורג. חיכיתי ללילה. 

והלילה להכעיס , היה בהיר כמו יום. הירח הבוגדני שילח אורו בטרנספורט הגלמוד שנע לעבר המוות. נחלצתי מפינתי ופתחתי בעבודה. עבדתי בהשקט ובסדר. סורג אחר סורג פקע ואחר 4 שעות עבודה נפתח כל האשנב.
לטרבלינקה נשארו עוד כ30 ק"מ.

הרכבת אצה במהירות גדולה ונשארה השאלה : לקפוץ או לא ?  זיעה קרה ביצבצה על מצחי. הכל מסתכלים בי כבמין מטורף. אומרים הם : " אם תקפוץ תיהרג בו-במקום" !  הנה תחנת קוסוב . המרחק לטרבלניקה 10 ק"מ בלבד. הרכבת זזה .  בלי מחשבות  נוספות עורם אני חבילות מתחת לחלון . עולה ופושט רגלי החוצה , עוצם עיני , שוקל עוד רגע וקופץ.

חיבוק עז של הרוח הקרה . הרעימו שלוש יריות ואני נפלתי המום-למחצה לתוך הקמה שליד המסילה. מרחוק עוד ראיתי את אורו האדום של מסע המוות המתרחק.
הייתי בודד , שותת-דם ונסחבתי עד לנחל שזרם ליד בית אחד. שטפתי מעט את פני ורגלי הפצועה ונרדמתי מחמת עייפות.

בבוקר  העירני קולו העבה של בן-כבר :  מי אתה ?  אני פוקח עיני ומציץ מבולבל, ופתאום  נזכרתי הכל.  הכפרי שאלני מיד , האם אני מאותו טרנספורט מהלילה לטרבלניקה. שקל מעט  בדעתו ואמר לי שאחכה. יצא והביא לחם וחלב. הייתי רעב לאחר שלושה ימים ללא מאכל, ועתה לא יכולתי לשבוע. חזרתי מעט לאיתני ויצאתי לנוד ולבקש עבודה.

 כך חייתי חודשיים וניזון הייתי ממה שסחבתי בכפרים או אספתי פירורים שמאסו בהם הברווזים. עד שהגעתי לסביבת לושיצה אצל איכר אחד קבצן ועני ונשארתי שם עד כניסת הצבא האדום.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947



סבינה שטיקגולד , בת 14 , מבריחת מזון לגטו ורשה




סבינה עוברת עם משפחתה בת 9 נפשות לגטו ורשה. אביה פוטר מעבודתו והיא  בגיל 12 החליטה לחפש עבודה על מנת לעזור להורים במצבם הקשה.  היא מוסרת בעדותה משנת 1946 על מאבק הקיום של משפחות וילדים .

" רבים היו הילדים בגטו ורשה שהיו מתגנבים מתוכו על מנת להשיג מעט מזון. בעמדות שמרו תמיד שני גרמנים. שני שוטרים פולנים ושניים יהודים. זמן רב ארבתי להזדמנות נוחה והנה עלה בידי לעבור את גבול הגטו. הלכתי לשוק הפולני לקנות מזונות עבור המשפחה.  בגטו שרר רעב ובחוצות אפשר היה לראות גוויותיהם של אלה שגוועו ברעב".

"על מנת להשיג פת לחם המשכתי לחצות בסתר את גבולות הגטו . הפכתי להיות  מפרנסת המשפחה העיקרית. המשכתי להבריח מזון עד שפעם אחת אצל מכרה פולנית בצד הארי חסם את דרכי גרמני שחשד בי כי אני יהודיה. אחד הפולנים שהיה פולקס-דוטישה העיד בפני הגרמני כי אני יהודיה ואז חבטו בי עד שנפלתי שטופת-דם. הגרמני לא הרפה וסחב אותי לתחנת משטרה ומשם החזירו אותי לגטו לבית הסוהר . הביאוני לתא הנוער".

"על גבי האצטבאות שרויים היו ילדים מגיל ארבע. בעוון מה?  בעוון זה שהוריהם עברו את גבול הגטו , להשיג אוכל, להינצל ממות רעב . את האם היו משלחים לפאביאק ואת הילד לתא המאסר שלנו."

"בינתיים התברר לי כי גם אחותי הקטנה בת 6 נתפסה בצד הארי ויושבת בתא הסמוך.  הצלחתי להעבירה תא המאסר שלי והשוטר לא השגיח. לאחר חמישה ימים הגיעה אמא לבית הסוהר והצליחה לפדות אותנו לחופש. "

"אמא ביקשה שלא אוסיף לצאת מתחום הגטו . יומיים ישבבתי בבית והסתכלתי ברעב ובעוני של בני משפחתי. את הילד בן השלוש של אחותי היו משכיבים במיטה , שיישן הרבה ולא יציק לו הרעב כל-כך. "

"לא יכולתי לסבול לאורך-ימים מראה זה ובלי ידיעת ההורים יצאתי שוב לצד הארי והשתדלתי להשיג מזונות. לא פעם גזלו ממני הגרמנים את הכל.  אך לא אמרתי נואש. טוב לי המוות מלראות במות-הרעב של ילדי המשפחה. אני חוזרת בלילות הביתה ושומעת מעל הסף את שאלותיהם : "ההבאת משהו בשבילי ? כל כך רעב אנוכי ". כל פרוסת לחם שהבאתי היתה חג גדול. "

"לעתים קרובות המשמרות בגבול הגטו היו רעות מאד , ואז ישנתי בבית-הקברות וחיכיתי למשמר טוב, וזאת כדאי שאוכל להיכנס ולחזור לגטו. "

"מיום ליום היה קשה יותר להשיג לחם. בני אדם גוועו בהמוניהם ברעב. החלטנו לעזוב את הגטו. אני ואחותי הקטנה היינו הראשנות לברוח מהגטו. כל הלילה חיכיתי למשפחתי במקום המיועד בצד הארי, אבל שאר המשפחה לא באו.  אז הלכתי למכרה פולניה וביקשתי שתקבל ליום אחד את האחות הקטנה. השיבה את פני ריקם. חששה מעונש-מוות. לא היה לנו מקום לישון . בלילות היינו מתגנבות וישנות על גבי מדרגות הבתים. אחרי כמה ימים חזרתי בסתר לגטו לחפש את בני משפחתי , לא מצאתי איש.  ביתנו עמד ריק. מכרה שלנו, שעבדה אצל הגרמנים , סיפרה לנו שאמא , האח , האחות ובן-האחות  נשלחו לטרבלניקה.

רצתי לאבד עצמי לדעת , אך היתה לי עוד אחות קטנה והחלטתי לחיות ולא להיכנע. תחילה ישנה אתי אחותי הקטנה על מדרגות הבתים בצד הארי. בקור הלכנו יחפות.  אחותי היתה מצוננת מאד. כך המשכנו לנוע ולנוד ופגשנו ילדים יהודים מחוסרי בית, שאף הם נשמרו מהיפגש עם גרמנים. בחורבות של בית אחד גרתי עם אחותי כמה שבועות.

בינתיים נודע לנו שהיהודים בגטו מתכוננים למרד. הצלחתי לארגן לאחותי הקטנה מקום מבטחים , ועל כן הלכתי לגטו על מנת לסייע . הסתתרתי שם בבונקרים וסייעתי ללוחמים. היהודים נלחמו בגבורה. לגרמנים נודע שאנו מסתתרים בבונקרים . הרבה יהודים נתפסו והרבה ברחו. אבל אני הצלחתי לצאת מהגטו דרך תעלות הביוב.

 אחר כך מצאתי בצד הארי אשה פולניה שהסתירה אותי היטב , אפילו מעיניהם של בני ביתה. ישנתי במחבוא צר שקשה היה לשבת בו.

עלי להודות הרבה לאשה הפולניה הזו. בלעדיה , אינני יודעת אם הייתי כיום בחיים. היא השתדלה ומצאה מקום בשביל אחותי הקטנה, סידרה לנו ניירות אריים . מסרה את אחותי לביתו של שוטר ואותי לבית מכריה שהיו  חברי המחתרת הפולנית א.ק. אתם הייתי גם בימי המרד הפולני . אחרי המרד גרשו אותנו הגרמנים אך הצלחתי לטשטש את שייכותי למורדים הפולנים וניצלתי בדרך לא דרך. "

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


חביבה דמבינסקה , בת 10 , הבריחה מגטו ורשה למסתור בצד הארי




חביבה דמבינסקה ( בת 6 עם פרוץ המלחמה)

חביבה עוברת עם משפחתה לגטו וארשה וסובלת מרעב , אבל הוריה דואגים לחינוכה. היא מספרת בעדותה משנת 1946 כי בכמה וכמה בתים בגטו ורשה אורגנו פינות למידה בבתים. לפינת הלמידה שהתחלפה בין בתים בגטו הגיעו ילדים שלמדו קרוא וכתוב.

היא הצטרפה לאחד מהבתים בהם פעלה פינת למידה . " המחנכת שלנו היתה צעירה בת שבעה-עשרה ושמה סוקולובסקה . היא שוחחה אתנו על ארץ ישראל . סיפרה לנו הרבה על קורות ישראל. לידנו היו כמה מטבחים בשביל ילדי עניים שלמדו בפינות הלמידה. היו גם כמה בתי תמחווי לילדים שהגיעו כפליטים מהעיירות הקטנות. אמא שלי עבדה בתמחוי כזה".

"אבא החל לעבוד על בניית מסתור בתוך מרתף , אך עקב הלשנה הגרמנים הגיעו והרגו את אבא. נשארנו לבד בגטו . ואז הגיע יום המרד . אמא לא רצתה לללכת לצד הארי . לא היה לה למי לבוא שם. אבל אותי לקח פולני לבית אשה נוצריה . התגנבנו מהגטו בסתר והגענו בדרך לא דרך לבית האשה הפולניה. לא הכירה אותי כלל , אך היתה אמיצה והסתירה אותנו .

בימי המרד הפולני גורשנו כולנו מחוץ לעיר . אחרי המלחמה מצאתי דודה אחת שהעבירה אותי לקיבוץ הילדים של השומר הצעיר. "

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


הימים והלילות של יוחנן פיין, נער בן 14 במסתור בקובנה

  סיימתי לקרוא את הספר המרתק ...   יוחנן פיין נער עם כינור הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008   מכיוון שלא היה בכוחו של יונאס פאולאוויצ...