ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום רביעי, 3 בינואר 2018

בנימין קוליג , בן 13, הבריחה מרכבת המוות לטרבלינקה





עדות משנת 1946 כפי שנמסרה לבנימין טננבוים  שליח השומר הצעיר שהגיע מישראל לפולין להציל ילדים .

"נולדתי  ב2 ביולי בורשה . כאשר נכנסו הגרמנים לורשה הם אסרו על לימודים בבתי הספר . הצלחתי לשרוד עד ה18 לינואר 1943 . אז נשמעו יריות ברחובות הגטו הצרים.  התחיל  מרד ינואר , הקרב הראשון עם הגרמנים . אחר כך גורשנו לאומשלאגפלאץ.

החלטתי לברוח ויהי מה. עמדתי ליד הגדר בין האומשלאגפלאץ והוראט-רפפאסונג ( מוסד גרמני שטיפל ברכוש היהודי העצום לאר גירוש בעליו ושילוחם לטרבלינקה) . משכנס הזקיף האוקראיני לרגע למטבח , להתחמם קמעה , לא היסתתי עוד . טיפסתי מעל הגדר ונמלטתי. האוקראיני שהשגיח בי פתח באש , אך איחר את המועד , שכן הספתקי להעלם מאחורי קרן רחוב ניסקה.

 עבדתי בסדנאות הרכבות בפראגה ( רובע של ורשה מעבר לויסלה)  כמה חודשים עד שניצודנו שוב ע"י הגרמנים . ביולי 1943 הועברנו לרכבות המוות לטרבלינקה . בקרונות עמד מחנק, נסענו 80 איש בכל קרון . נשים בכו . ידענו שסוף נסיעתנו – מוות בטרבלינקה . המועד למוות בטרבלניקה נתקרב עם כל קילומטר שעברה הרכבת . ההצלה היחידה היתה מצויה אצלי ברגל – "בוכואל" קטן ( משורית) לפרימת הסורג. חיכיתי ללילה. 

והלילה להכעיס , היה בהיר כמו יום. הירח הבוגדני שילח אורו בטרנספורט הגלמוד שנע לעבר המוות. נחלצתי מפינתי ופתחתי בעבודה. עבדתי בהשקט ובסדר. סורג אחר סורג פקע ואחר 4 שעות עבודה נפתח כל האשנב.
לטרבלינקה נשארו עוד כ30 ק"מ.

הרכבת אצה במהירות גדולה ונשארה השאלה : לקפוץ או לא ?  זיעה קרה ביצבצה על מצחי. הכל מסתכלים בי כבמין מטורף. אומרים הם : " אם תקפוץ תיהרג בו-במקום" !  הנה תחנת קוסוב . המרחק לטרבלניקה 10 ק"מ בלבד. הרכבת זזה .  בלי מחשבות  נוספות עורם אני חבילות מתחת לחלון . עולה ופושט רגלי החוצה , עוצם עיני , שוקל עוד רגע וקופץ.

חיבוק עז של הרוח הקרה . הרעימו שלוש יריות ואני נפלתי המום-למחצה לתוך הקמה שליד המסילה. מרחוק עוד ראיתי את אורו האדום של מסע המוות המתרחק.
הייתי בודד , שותת-דם ונסחבתי עד לנחל שזרם ליד בית אחד. שטפתי מעט את פני ורגלי הפצועה ונרדמתי מחמת עייפות.

בבוקר  העירני קולו העבה של בן-כבר :  מי אתה ?  אני פוקח עיני ומציץ מבולבל, ופתאום  נזכרתי הכל.  הכפרי שאלני מיד , האם אני מאותו טרנספורט מהלילה לטרבלניקה. שקל מעט  בדעתו ואמר לי שאחכה. יצא והביא לחם וחלב. הייתי רעב לאחר שלושה ימים ללא מאכל, ועתה לא יכולתי לשבוע. חזרתי מעט לאיתני ויצאתי לנוד ולבקש עבודה.

 כך חייתי חודשיים וניזון הייתי ממה שסחבתי בכפרים או אספתי פירורים שמאסו בהם הברווזים. עד שהגעתי לסביבת לושיצה אצל איכר אחד קבצן ועני ונשארתי שם עד כניסת הצבא האדום.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

ההישרדות של הנער חיים וייס , בן 16 , במחנה אושוויץ

    משפחת  וייס התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמ"ור מביק...