נבון מיכאל, הילד מהשואה שהפך לנווט קרב ותא"ל בחיל האוויר

נולדתי בקישינייב, שהייתה אז בשליטת ברית המועצות לאבי ז"ל, אאורל סימשה, יליד רומן שברומניה, שהיה עו"ד, ולאימי ז"ל, פולי סימשה (לבית אטצקי).

כשהייתי בן כמה חודשים נרצח אבי (אין לי פרטים על כך). אימי נעצרה, וגורשה ולבסוף הגיעה יחד איתי לבוקרשט. מבוקרשט ברחנו לפריז ושם שלחו אותי לבי"ס קתולי (אקול פנלון) ואמרו לא לגלות שאני יהודי. בזיכרוני אסוציאציה על "חופש הבחירה" שלי – מעל הלוח היה פסלון של ישו הצלוב, ביוזמתי נהגתי להצטלב בסדר הפוך מהמקובל, בתפילת הבוקר כדי להביע את יהדותי.

תקומה

 ב1947/8 בפריז, חששו אימי וקרוביי מדרגה שנייה ששרדו, מפרוץ מלחמה נוספת בישראל, והחליטו לנסוע למקום שבו לא יהיו מלחמות. כולם נסעו למקסיקו סיטי. אימי ואני עלינו ארצה באוניה ממרסיי לחיפה. (למיטב זיכרוני באוניה "קדמה" או "נגבה")

הגענו  לחיפה ב- 7.12.48  ומשם נסענו לתל-אביב. (ב1965 ביקרתי אצל קרובי במקסיקו. מלחמות לא היו להם שם. אבל מצאתי אותם חצויים באמונתם – הדליקו נרות שבת וגם הלכו לכנסיה).

באוניה למדתי את האותיות הראשונות בא"ב העברי. אני זוכר שכל אותיות הדפוס נראו לי דומות מאד זו לזו – כולן מרובעות.

בתל-אביב, למדתי בבי"ס יסודי "לדוגמא" ברחוב בן יהודה ואחר כך בתיכון מקצועי "שבח". הייתי חבר ומדריך בתנועה המאוחדת ובגרעין של ה"שכטריסטים". הייתי מיועד להתגייס לנח"ל עד שקיבלתי זימון לקורס טיס מחיל האוויר. התגייסתי ב 2.11.58.

בשחקים

התחלתי עם קורס מספר 32 ועברתי לקורס נווטים 15/ב. ב- 14.3.61 הוסמכתי כחניך מצטיין של מסדר כנפיים מספר 33 – הפעם הראשונה שנווט הוביל את קבוצת הבוגרים. תקופה קצרה טסתי בטייסת 110 אחר-כך ב 103 ואח"כ כמדריך קרקע בכיר בנמ"א.

ב- 1966 עברתי ללהק מודיעין במטה ח"א (אז אוויר 4) בו שירתתי עד 1974.

ב-1974 השתתפתי בהקמת מינהל תקציבים וביקורת – מת"ב בו שמשתי גם כראש ענף תקציבים. ב- 1979 קודמתי בדרגה לאל"מ ומוניתי לראש המינהל.

ב-1982 החלטתי לפרוש אך במהלך חופשת השחרור הוצע לי לעבור למטה הכללי ולשמש כיועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, בדרגת תא"ל – תפקיד כפול בו שימשתי כ- 9 שנים.  הייתי בין הראשונים, אם לא הראשון, מאנשי חיל האוויר שצורפו לפורום המטה הכללי שלא במסלול פיקודי.

מקור המידע

הצילומים של תא"ל מיכאל נבון באדיבות עמותת חיל האוויר מתקומה לשחקים

אוד מוצל בסיוע המנזר, פוסע יחף במעבר הפרינאים בדרכו לפלסטינה

מאת: דניאל איצקוביץ (איצקוביץ)

נולדתי בשם דניאל דמיטריוס  איצקוביץ בבריסל שבבלגיה בשנת 1934. ואחותי רחל שנולדה בשנת 1931.

חייתי חיים רגילים ועליזים כמו כל ילד, עד שבשנת 1939 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היהודים בבלגיה הרגישו שהסכנה מתקרבת אליהם, הייתה שמועה שהגרמנים לא יגיעו לצרפת , ולכן משפחות רבות הגיעו לדרום צרפת . במשך הזמן חיינו חיים רגילים תחת האיום של הנאצים .

לאחר כשנה, הועברו המשפחות למחנה ריכוז בשם ריווזלט, ואז הפרידו הנאצים את הילדים מהוריהם, ההורים נשלחו למחנות השמדה, והושמדו. אותנו  הילדים  הפרידו מהאחים, פיזרו אותנו בבתים בכפרים שבדרום צרפת . הנאצים הגיעו לדרום צרפת ואז ארגוני המחתרת היהודית החליטו לאסוף את הילדים המפוזרים  בכפרים ולהעבירם למנזרים. כשנשקפה סכנה הועברתי למנזר אחר, במנזר התנהגתי כמו כל הילדים על מנת שלא יזהו אותי כיהודי – התנהגתי כנוצרי לכל דבר.

בשנת 1944 התארגנה על ידי המחתרת היהודית הצרפתית ** קבוצה של נערים, ואותי צירפו כילד הצעיר ביותר כדי שנעלה כקבוצה לפלסטינה (היא ארץ ישראל). עברנו יחד, בחורף קשה, דרך הרי הפרינאים לברצלונה על מנת להגיע לאוניה שתביא אותנו לארץ.

כשהאונייה הגיעה לחופי חיפה, היו אגודות שונות שחיכו לניצולים בארץ כדי לחלק את הנערים הניצולים ולגדל אותם.

אותי אימצה אגודת ישראל, שהיא הייתה אגודה חרדית. הועברתי למוסד ילדים בירושלים בסנהדרייה.  מאוד לא אהבתי את המקום אך לא הייתה לי דרך אחרת לשרוד. בין אנשי עליית הנוער  אשר תמכו בילדים ניצולי שואה שעלו לארץ, היה אדם יקר שראה את הסבל שלי והוציא אותי מהמוסד – לאיש הזה קראו יעקוב כהן או בשמו הצרפתי "בו כון". הוא מצא עבורי חדר ועבדתי כשוליה אצל נגר למחייתי.

הבנתי שנשארתי בודד לגמרי בעולם מאחר ולא היה כל קשר גם עם אחותי, באחד הימים בשנות החמישים, אחותי טיילה בבלגיה במוזיאון ושם הייתה תמונה שכותרתה הייתה ושבו בנים לגבולם,  זיהתה אותי, וכך היא איתרה אותי במשרדי הסוכנות היהודית. מאז היינו בקשר חזק עד שעלתה לארץ ב 1970 וגרה לידנו בירושלים.

התגייסתי לצה"ל ולאחר השחרור התחלתי לעבוד בבנק לאומי, שם פגשתי את אשתי דרורה, שעבדה פרק זמן קצר לפני הגיוס שלה לצה"ל.

התחתנתי  עם דרורה והקמתי משפחה לתפארת, נולדו לנו 4 ילדים חמודים ומוצלחים, אביטל שהיא על שם שני הורי  שהושמדו –  אברהם שם אבי וטובה שם אימי. אחריה נולדה רותי על שם אמה האהובה של סבתא דרורה, אשר נפטרה בגיל צעיר ושמה רות. ואחריהן נולדו יואב ומיכל. עץ המשפחה התרחב ונולדו לנו 11 נכדים: גל, דור, דנה, מעיין, עינב, הלל, אורי, ליאור, אביתר, רני וטומי שנולד לפניי שבוע. עבדתי בבנק לאומי במשך 40 שנה. התחלתי כסופר כסף ובגלל מוטיבציה להתקדם הגעתי אפילו לתפקיד של מנהל בנק.

היום אני חי במודיעין, מאוד שמח בכול הסובב אותי, אוהב את משפחתי ולהאזין למוסיקה קלאסית.

 מקור וקרדיט :

מאגר סיפורי מורשת : תכנית הקשר הרב דורי

מסע ההישרדות של הפעוטה סופיה בברית המועצות בתקופת השואה

שמי סופיה, אני סבתא של שחר זילמן. נולדתי בשנת 1939 בחוטין שבברית המועצות לשעבר, להוריי גניה לב ז"ל.

כרגע אני פנסיונרית. חלק גדול ממה שאני אספר שמעתי מפי אמי, אחותי ובעיקר מאחי.

שורשי משפחתי הם מאוקראינה. אוקראינה ורוסיה הלבנה הם המקומות שבתוכם גרו רוב יהודי ברית המועצות. נולדתי בעיר חוטין, לאבא שלי היה בית הכנה של שמן חמניות. מלחמת העולם השנייה הגיעה לעיר שלנו באמצע יולי 1941הייתי בת שנתיים. הצבא הסובייטי עזב את חוטין  ואז הגיעו גרמנים ורומנים. הדבר הראשון שהם עשו היה לאסוף את כל היהודים בכיכר בעיר, הקיפו את הכיכר במחנות ירייה, כל האנשים היו צריכים להחזיק את הידיים על ראשם ואז הנאצים התחילו לבחור גברים, בחורים חזקים, העבירו אותם לבית שנשרף. מקמו אותם ליד הקיר עם פניהם לאנשים שנשארו.

בין הנבחרים היה אבא שלי. הוא הסתכל על אחי בן התשע, אני הייתי בידי אמי, אחותי ואחי עמדו ליד אמי. אחי אמר: "אמא, אני פוחד, הם רוצים להרוג אותנו", אמי ענתה לו: "בני, כל בן אדם שנולד צריך למות, זה לא כואב, אל תפחד". אחי קצת נרגע. כעבור זמן קצר, הנאצים התחילו לירות על האנשים שנבחרו, בזמן הזה בא מפקד וצעק: "מה אתם עושים? מי אמר לכם לעשות את זה?  יהודים, רוצו לביתכם!". כשחזרנו לביתנו אמי בכתה: "מה אני יכולה לעשות עם שלושה ילדים בלי בעלי?". אחי בן התשע אמר: "אני אדאג למשפחה".

כעבור שבועיים מאז, שוב אספו את היהודים וגרשו אותם ברגל למקום שאף אחד לא ידע היכן הוא. שמרו עלינו רומנים ובחורים אוקראינים שאף אחד לא יוכל לברוח.

ישבתי לידי אמי כי לא יכולתי ללכת. גרשו אותנו ממקום אחד למקום אחר, אחר כך שוב החזירו אותנו למקום הראשון. בדרך הזו מבוגרים חלשים וילדים קטנים מתו. כאשר עברנו את הכפרים של מולדובה, נערים התקרבו בריצה ליהודים וחתכו את השקים שהיו על כתפיהם. אחרי חודשיים של נדידות שלנו העבירו אותנו דרך נהר דניסטר במעבורת.

בסופו של דבר, הגענו למקום מגורים קבוע – מחנה ריכוז בשם קצמזוב, שלפני המלחמה שימש כבית סוהר. ראינו מקום שהיה מגודר בחוטי מתכת. בתוך המחנה היה צריף גדול ללא חלונות ודלתות, לידו היה צריף יותר קטן. מבחוץ היה בור שירותים ובור לאנשים שמתו בצריפים. בצריפים אלו אספו כ-3000 יהודים. בהתחלה, כל יום מתו 30-50 איש. זרקו אותם לבור ואפילו לא כיסו אותם באדמה. אנשים מתו מרעב, מחלות, קור, כינים, פשפשת.

בין הדיירים התפשטה מחלה בשם טיפוס בהרות. את המחלה הזו מעבירות כינים מבן אדם חולה לבן אדם בריא. לחולה במחלה מופיעה טמפרטורת חום גוף גבוהה, כאבי ראש נוראיים ופריחה. בגלל הצפיפות הנוראית, כינים עברו בקלות מאדם לאדם. רוב האנשים מתו ממחלה זו בגלל חוסר ריפוי, חולשה כללית ורעב. צריך להגיד שבמחנה זה הרומנים לא דאגו לנו בכלל. אנשים ניסו להשתחרר בעצמם, כל אחד איך שהוא יכול. שחררו אנשים עם שורשים טובים, חכמים, חזקים, שיעשו משהו עם הידיים, עם רצון גבוה לשרוד, שידעו את השפה האוקראינית. במשפחתנו כולם ידעו אוקראינית, כי אמי גרה בכפר עד שהתחתנה. לילדים, כלומר אצלנו, היו מטפלות אוקראיניות, בתוך המשפחה שלנו הייתה תמיכה שלמה אחד לשני. אמי ואחותי הלכו לעבוד אצל אנשים בכפרים, תמורת העבודה נתנו להם תפוחי אדמה ולחם.

אחי גם הלך לכפרים. הוא דפק על בתים וביקש אוכל אצל אוקראינים. מה שנתנו לו הוא היה נושא בשקית עם חגורה הביתה. לא כולם נתנו לו אוכל, היו כאלה ששלחו כלבים כדי להתנפל עליו.

לפעמים הוא הרוויח אוכל. איך? בכפר אחד היית אישה שפשוט אהבה אותו וריחמה עליו. הוא בא אליה בשבתות וסיפר לה ולנשים אחרות סיפורים מהתקופה שהוא למד בבית ספר יהודי, עוד לפני המלחמה. הן היו נותנות לו לחם, תפוחי עץ ותפוחי אדמה ופעם נתנו לו בגדים. הבגדים שהיו עליו הוא השאיר בחוץ, במעיל ובכובע שלו הייתה כמות כינים כזאת גדולה שהוא חשב שהכינים יביאו את המזון הביתה. רק אני לא יכולתי להביא אוכל למשפחה. הבנתי שיש למשפחה בעיות עם אוכל, לכן יכולתי לומר: "אמא, נכון שכל היום לא ביקשתי אוכל? תני לי תפוח אדמה שוחד".

כדי לשפר את בריאותי, אחי עשה מלכודות ותפס ציפורים, אמי הייתה מכינה מהציפורים מרק. אחי גם טיפס על עצים עם קנים של ציפורים והביא מהם ביצים. היו עוד מטעמים, למשל חילזון על האש – אף אחד מהמשפחה שלי לא אכל את הדברים הללו.

היה עוד סוג פרנסה לדיירי המחנה: איסוף בשדה שיבולים של חיטה או שיפון שנשארו לאחר איסוף היבול. בשדה אספו לפעמים תפוחי אדמה קפואים. כדי לבשל אוכל אמא בנתה בצריף תנור, שם בישלו כולם בטור. עץ לתנור הביאו מהיער, בעיקר ענפים. הדרך ליער ומהיער לא הייתה פשוטה, רועים אוקראינים פגשו את היהודים והרביצו להם. פעם פגש שוטר צבאי בחורות מנסות להגניב אוכל, ואמר להן לעמוד אחת אחרי השנייה כי הוא רוצה להרוג אותן בכדור אחד. פעם אחת, עם הבחורות הלך בחור יהודי, כשהרועים הרביצו לו, הוא הרביץ להם בחזרה.

בפעם השנייה שהוא הלך שם, הורי הרועים פגשו אותו והרביצו לו למוות. לפעמים הגיעו רומנים וגרמנים כדי לקחת אנשים לעבודה מסוימת. היה מקרה שלקחו גברים לעבודה בתחנת רכבת, הם העבירו שקים של חיטה ממחסן לרכבת, בשקים היו חורים וזרעים נפלו על האדמה, יהודי אחד מצא זרע והכניס אותו לכיס,  גרמני ראה את זה, הרביץ לו ונתן פקודה לתלות אותו.

חיים נוראיים אלו נמשכו שלוש שנים. כשהצבא הסובייטי שיחרר את אוקראינה, חזרנו הביתה, אני, אמי, אחותי ואחי – זה היה באפריל 1944. אחותי הבוגרת בת ה-19 מתה בדרך למחנה. עכשיו אני חושבת: עכשיו, כשיש לנו מדינה חזקה, התעללות כזו ליהודים בלתי אפשרית!

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת : תכנית הקשר הרב דורי

סיפור הצלתה של הילדה ריקי יעקבי , בת 3 במסתור בהרי פלופונס שביוון

שמי ריקי יעקבי נולדתי בשנת 1937 באתונה  להוריי אברהם ושולה.

בשנת 1940, הייתי בת 3 והסתתרנו בכפר "מצאני" בהרי פלופונס שביוון, בזמן מלחמת העולם השנייה. כשהגרמנים היו באים, היו מבריחים אותנו להרים לתוך מערה. יום אחד כשהגרמנים הגיעו לכפר, היה שלג בחוץ ואני הייתי מאוד חולה, עם חום גבוה. כולם ברחו למערה אך אמא שלי לא הסכימה שאצא מהבית.

הגרמנים עברו מבית לבית לחפש פרטיזנים ויהודים. פתאום נפתחה הדלת וגרמני נכנס. אמא שלי לא נראתה כמו כפרייה, דבר שהיה אמור לעורר חשד ותהיות, מה אנחנו עושות שם? אמא שלי ידעה גרמנית והיא אמרה לנאצי שהיא הבת של רופא הכפר, שעזב ובאה עם בתה למצאני, להסתתר מההפגזות שבאתונה. הגרמני ניגש אלי ונגע במצחי. 

אמי סיפרה אחר כך, שהרגישה וראתה בעיניים שלו, שאינו מאמין לה וכי ידע שאנחנו יהודיות מסתתרות ולמרות זאת, החליט להציל אותנו ואת הכפר ואנשיו, כי אילו היינו נתפסות, היו הורגים אותנו ושורפים את הכפר. באותו רגע נכנס עוד גרמני לחדר. הגרמני הראשון רץ אליו וסובב אותו במהירות לכוון היציאה כשהוא צועק: "אני כבר בדקתי כאן".

גרמני נאצי הציל אותי!!!

אין ספק שהגרמני הבין שאנחנו יהודיות  ואם מפקדיו היו מגלים את מעשהו הוא היה עומד לדין משמעתי. באותו יום הבנתי ואני זוכרת כל  ימי חיי שגם בגיהינום יכולות להיות נשמות טובות!!!

מקור וקרדיט :

מאגר סיפורי מורשת : תכנית הקשר הרב דורי

כאן יא מכאן: היבט ומבט בתמונת זיכרון הילדות בתקופה השואה והמלחמה בלוב

כאן יא מכאן היבט ומבט בתמונת זיכרון הילדות בתקופה השואה והמלחמה בלוב הוצאת רסלינג , 2017
מאת: נאוה ט. ברזני

ספרה של נאוה ט. ברזני בוחן עדויות מאוחרות של מי שהיו ילדים בתקופת המלחמה והשואה בלוב בין השנים 1945-1938. 

במרכז הספר ניצבים המפגשים שערכה המחברת עם המרואיינים והיחסים הדינמיים, הדו-כיווניים, הנוצרים בין זיכרון להיזכרות. יותר מכפי שהוא מבקש לגולל סיפור חתום, חותר ספר זה להמחיז את התנועה האינסופית שעל ידה העבר וההווה מוסיפים להתהוות זה בדמותו של זה.  

מצד אחד, המחברת מכירה בכך שזיכרונם הפרטי של העדים משורג בסיפורי הזיכרון של המבוגרים ששהו עמם, בספרות המחקר והייצוגים הרווחים בסיפורי השואה בכלל ובלוב בפרט, כמו גם בשיח הפוליטי, התרבותי והחברתי; מצד אחר, מבקשת המחברת לחלץ מבעד לסיפורים הנרכשים והמסוכמים את ההבהוב החומק של הזיכרון הפרטי. באמנות קשב שאין עדינה וסבלנית ממנה, מלווה ברזני את מרואייניה בדרכים הראשיות של הזיכרון המוכלל עד שהוא מצמיח את מבוך הסמטאות של החוויה הכמוסה, המייָחדת.

לשם כך היא עושה שימוש מזהיר בדימויים חזותיים – תצלומים מהתקופה שהיא מציגה בפני העדים ורישומים שהם מתבקשים להכין במהלך השיחה. הדימויים הללו מצליחים לעקוף את סיפורי-העל ולדובב שברירי מציאות פנימית וחיצונית שהודחקו; לפרוץ את תבניתו היצוקה של הזיכרון למהלכה החי של ההיזכרות. לנוכח המראות, הגבולות בין העבר לבין ההווה מתמוססים וחומר המציאות מערים על מחסומי התודעה. האדם המצייר נעשה מעט מעט לאדם המשחק: ככל שמרואייניה של ברזני מציירים לפניה את רצינותו החשאית של משחקם, הספר נעשה לבמה עשויה מילים, והמאבקים והתקוות המוצגים עליה מתחוללים לעולם עכשיו, ברגע הזה.

נאוה ט. ברזני היא אמנית, מרצה, אוצרת ומנהלת הגלריה במכללה ע"ש דוד ילין. תלמידת דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים. ברזני נולדה בפתח תקווה להורים שעלו מלוב. זהו ספרה הראשון. 

מקור

יוחנן , נער בן 16 , מסתתר בעליית גג בבית נוצרי בהונגריה

אליעזר, אביו של הנער יוחנן , ניזכר שיש בסביבה גויה כפרית שעסקה בעסקי יין עם מכר שלו, והבטיחה לאותו מכר שאם יזדקק לעזרה היא תסתיר אותו,הם הלכו לכפר שלה. הם הגיעו דרך הכרמים של הכפר חיכו עד הלילה ורק כשהיה חושך הגיעו לביתה וסיפרו לה מה קורה ביקשו שתסתיר אותם ואליעזר נתן לה את מעט הכסף שנישאר לו והיא הסכימה. 

היה לה בית עם חצר בחצר עליית גג עם קש ושם הסתתרו. במשך היום לא השמיעו שום קול. נזהרו שלא יראו אותם אך בלילה קראה להם הגויה לביתה כדי שיאכלו ויתרחצו.

בוקר אחד הלכה מריה לסידורים ,סבא אליעזר העז לרדת מהמחבוא לדירה ולפתע נכנסה לביתה אחיינית של מריה היא נבהלה כשראתה את סבא אליעזר ,והוא כמובן המציא סיפור על עצמו ולמה הוא בדירה. היא לא האמינה לו אבל במשך כל החודשים הבאים לא סיפרה לאף אחד עליו. כחודש אחרי זה נכנסו הנאצים לכפר. עד אז היה משטר של סלובקיים משתפי פעולה עם הנאצים. כשנכנסו הנאצים לכפר  הגויה, ששמה מריה קולרה הוציא שלט מחוץ לביתה: "כאן מוכרים יין" ומאז כל ערב היה הבית מלא קצינים נאצים ששתו והשתכרו .כמובן שהסכנה היתה רבה. כך נמשכו החיים עד שהגיעו הרוסים וכבשו את הכפר.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי  , "איך סבא ניצל? "

מסע ההישרדות של הילדים מניה ובוריס בתקופת השואה

אבא של מניה התנדב לצבא כחייל, ומאז היא לא שמעה ממנו (הוא כנראה נהרג במלחמה).

מניה בת 7 עם אחיה בוריס תינוק בן שנה ועם אימה צילה, סבא אברהם וסבתא רוזה חשו בקרבתם של גרמנים עזבו את ביתם ואת רכושם וברחו לצפון ברית המועצות בשנת 1941. יהודים שלא הצליחו לברוח, הושמדו ב"באביי יער", בור ענק שירו לתוכו 34000 יהודי קייב במשך יומיים, בספטמבר 1941.

הבריחה ברכבת האחרונה

הם ברחו ברכבת משא האחרונה שיצאה מקייב במשך המון זמן בלי אוכל ומים. האח הקטן של מניה כל הזמן היה חולה, הרכבת בה הם נסעו הופצצה בלי הפסקה בידי הגרמנים. סוף סוף הם הגיעו לכפר תשלה ליד עיר צ'קלוב. בשנת 1941 בכפר הנ"ל היה יבול מאוד עשיר של דגנים שלא הספיקו לקצור לפני ששלג כיסה אותו. הדגנים התחילו להירקב תחת השלג והוציאו חומרים רעילים וכל מי שאכל מהם מת. זה קרה גם לסבא של מניה, אברהם. למזלם של צילה ואחיה הקטן בוריס שלא אכלו מהדגנים ושרדו, אולם מניה אכלה והיא כמעט גססה. על מנת להציל את מניה ובהיעדר כסף לקנות אוכל או תרופות צילה החליפה את השמלה שלה בסיר חמאה קטן ובכך הצילה את חייה.

ליד ביתם היה גן  ילדים שאליו קיבלו ילדים עד גיל 7, מכיוון שמניה הייתה כבר בת 8 היא לא יכלה להתקבל לגן ולכן החלה לעבוד בגן (לשטוף כלים ולטפל בילדים) תמורת אוכל, אבל האוכל לא הספיק והמשפחה של מניה השלימה מאיסוף קליפות תפוחי אדמה.כשנגמרה המלחמה צילה אם ילדיה התחילה בחזרתה לקייב. בדרך לקייב האח בוריס חלה במחלות זיהומיות קשות. מסיבה זו הורידו אותם מהרכבת פעמיים מחשש להידבקות מבוריס.

באחת הפעמים הגיעו לכפר יהודי, לרינו ליד עיר דנפרופטרובסק. מכיוון שאנשי הכפר נהרגו או ברחו במלחמה רוב בתי הכפר עמדו ריקים, כך באחד הבתים התמקמה משפחתה של מניה. מכיוון שאת כל שנות חייו האח בוריס העביר במצוקה של אוכל ותנאים נאותים למחיה בהייתו בן 5 הוא לא ידע ללכת ולא לדבר והיה מאוד מאוד חולה. גם צילה חלתה בדלקת ריאות קשה כשטיפלה בבוריס. כך מניה, ילדה בת 12 נשארה אחראית וטיפלה בצילה שהייתה בבית חולים (הנמצא שלוש קילומטר מהבית) וגם טיפלה בבוריס. כל יום מניה הייתה הולכת דרך היער לבית החולים להביא חתיכת לחם שיהיה לצילה מה לאכול.

כעבור שנה המשפחה סוף סוף חזרה לקייב. כשחזרו לביתם גילו שמשפחה זרה תפסה אותו. מכיוון שזו הייתה משפחה עם ילדים וגם מכיוון שנאבדו במלחמה מסמכים המוכיחים שזהו ביתם אז לא הכניסו אותם לבית הזה והמשפחה של מניה נשארה ברחוב. סבתא רוזה התחילה לעבוד כמטפלת במשפחה של אישה בשם פניה. כאשר צילה וילדיה נשארו ללא בית, פניה הכניסה אותם לעליית הגג של ביתה. במקום זה לא היו חלונות וכאשר היו גשמים פניה הייתה מכניסה את המשפחה פנימה לתוך חדרה שגודלו שמונה מ'. בימים גשומים אלה בחדר זה ישנו שמונה אנשים. רק כעבור שנתיים משפחתה של מניה הצליחה לחזור לדירתה המקורית.

הילדים מניה ובוריס 1945

במהלך השנתיים האלה המשפחה של מניה הייתה נרדפת על ידי המשטרה המקומית מכיוון שלא היו להם מסמכים המקשרים אותם לקייב. משפחות כאלה לא היו זכאיות לעבוד בקייב, לכן מניה בחשאי הייתה מוכרת בתחנת רכבת מקומית תפוחי עץ ומים ובכך הייתה מרוויחה קצת כסף לאוכל בשביל משפחתה. המים והתפוחים היו כה כבדים בשביל ילדה בת 12, שכאבי הגב מאז עוד מלווים את סבתא רבתא שלי עד היום. באותו זמן למניה הייתה רק שמלה אחת וזוג נעליים אחד. כל ערב היא הייתה מכבסת את השמלה ולמחרת הייתה לובשת אותה שוב.  

 לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי