הצלת ילדים יהודים בליטא ע"י רופא הילדים ד"ר פיאטראס באובליס

פיאטראס באובליס (בליטאית: Petras Baublys, חי בין השנים 23 במאי 1914 - 16 בדצמבר 1973) היה רופא ילדים ומנהל בית יתומים ליטאי, מחסידי אומות העולם, שבמהלך מלחמת העולם השנייה הציל עשרות ילדים יהודים ממוות בידי הנאצים.

פעילות בתקופת השואה להצלת יהודים

באובליס נולד בלידא, ליטא. סיים את לימודיו באוניברסיטת ויטאוטאס מגנוס שבקובנה בשנת 1936. עבד כמרצה באוניברסיטת וילנה וכרופא ילדים מוביל בליטא.

באובליס ניהל  בית יתומים ששכן בקרבת גטו קובנה. ב-1942, אמהות יהודיות שהיו פעילות במחתרת היהודית בגטו קובנה שנרדפה על-ידי הנאצים, ביקשו מבאובליס  להסתיר את ילדיהן ולהצילם. האימהות נהגו להשאיר את תינוקן על מפתן בית היתומים, ואחת מהאחיות הייתה אוספת את התינוק. סוכם עם ד"ר באובליס שבתוך החיתול של התינוק, תוטמן הוכחה למוצאו של הילד כמו תעודת הטבלה או תעודת לידה. ילדים דוברי ליטאית נשלחו במהירות למשפחות ליטאיות, ואילו ילדים ששליטתם בשפה הליטאית היתה מועטה, שהו בבית היתומים לתקופת זמן ארוכה יותר. במקביל לצרוף הילדים לבית היתומים, באובליס דאג להנפיק עבור ילדים רבים תעודות זהות מזויפות, שאיפשרו את אימוצם על ידי ליטאים. באובליס שיתף רק מעט מחברי הצוות של בית היתומים בפעילות ההצלה, על מנת  שהסיפור לא ייחשף. בזכות מעשה הגבורה שלו, עשרות ילדים יהודים ניצלו ממוות.

לאחר המלחמה

באובליס שימש כרופא הילדים הראשי של שר הבריאות הליטאי משנת 1950-1958. כתב שני ספרים על גידול ילדים והורות בליטאית. באובליס נהרג בתאונת מטוס ב-16 בדצמבר 1973.

הכרה והנצחה

ב-5 במאי 1977, הוכר ד"ר באובליס על ידי יד-ושם כחסיד אומות עולם בטקס ביד ושם בירושלים בנוכחות אחיו של ד"ר באובליס, ריצ'ארדס באובליס. בטקס  גם הוכרו אחיו וגיסתו, סרג'יוס באובליס

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית

סיפורם הייחודי של 131 ילדים יהודים מגטו קובנה

מאת יהל פרג'

איך שרדה קבוצה של עשרות ילדים יהודים, בגילאי 8-12, ללא הורים, את הסלקציה הראשונה שלהם, עת הגיעו לאושוויץ-בירקנאו? "לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים" אמר וולף גלפרין לאחיו הקטן שלמהוכך היו לחבורת ה-131 ילדים מקובנה.

לכתבה המלאה של יהל פרג' משנת 2017 ,

סיפורם הייחודי של 131 ילדים יהודים מגטו קובנה | דבר ראשון

הבריחה מגטו בודפשט, יואל גרונר , בן 8

מאת: יואל גרונר

לין גרונר, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותעדה את סיפורו של סבא שלה יואל גרונר,סיפור השרדותו ובריחתו מגטו בודפשט.

"גטו בודפשט היה הגטו שבו אולצו לחיות יהודי בודפשט, הונגריה וסביבותיה לאחר הכיבוש הנאצי של הונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה ועד לשחרור הונגריה בידי הסובייטים. גטו בודפשט כלל מספר גושי בניינים ברובע היהודי הישן, מסביב לבית הכנסת הגדול, שהוקף גדר כדי למנוע הברחת סחורה פנימה, או אנשים החוצה. הנאצים כבשו את בודפשט במרץ 1944, והגטו עמד במשך שלושה חודשים בלבד – מנובמבר 1944 עד לשחרור העיר בינואר 1945". (ויקיפדיה)

סיפור הגבורה של סבא שלי:

בשנת 1944 באישון ליל, פרצו לביתו של סבי אנשי המפלגה הפשיסטית ההונגרית ודרשו מכל דיירי הבית להתפנות מהבית וכך הם עברו מביתם לגטו. לאחר תקופה של כמה חודשים, הגיעו הגרמנים והפרידו בין ההורים לילדים ההורים נלקחו והילדים נשארו בגטו. אביהם היה מגויס באותה עת לצבא ההונגרי ואמם נלקחה למחנות. סבי, אחיו ואחותו הקטנה התינוקת נותרו לבדם בגטו וניסו לשרוד. בשלב מסוים אבא שלהם הגיע במפתיע, עם התר יציאה לשווייץ. שאבא של סבא שלי גילה אותם לבד בגטו והבין שאימם נלקחה למחנות ע"י הגרמנים, החליט לא להציל את הילדים. הוא נתן להם כתובת של בית מוגן של הצלב האדום וחזר למחנה.

ביוזמת אחיו הגדול (שהיה בין 9 שנים בלבד ) ברחו מהגטו ועברו לבית מוגן של הצלב האדום ומשם הגיעו למקום מסתור ושבו שהו עד סוף המלחמה. המסתור היה מתחת לאדמה ובו חיו ושרדו 10 חודשים.

עם סיומה של המלחמה הגיעו לבונקר חיילים של הצבא האדום ושיחררו אותם. אחרי מספר ימים ארגון הג'וינט אירגן בית ילדים בפאתי בודפשט והילדים הועברו לבית הילדים. שם הפרידו לראשונה בין הילדים הגדולים (סבא שלי ואחיו) לבין הילדים הקטנים (אחותו הקטנה שהייתה בת 3). לאחר זמן לא ארוך הודיעו לסבא שלי ואחיו שאחותם מתה, דבר שמאוד הפתיע אותם, לא נמצאה שום הוכחה לפטירתה וזה נכון עד היום.

אחרי מספר שבועות הם הועברו לסגד ושם נמסרו לאיכרים על מנת לעבוד ולקבל מזון. במפתיע אמו של סבי הצליחה לשרוד, חזרה מהמחנות ובאה לחפש אותם בבית ילדים של ה"ג'וינט". כשהם פגשו את אימם חזרו יחדיו לבודפשט.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב-דורי

ילדותי בצל השואה – שואת יהודי הונגריה, חיים כספי , בן 4 בתקופת השואה

מאת: חיים כספי (ג’ורג’ זילברמן)

נולדתי בתאריך 18 ליולי 1941 בבודפשט שבהונגריה. זאת לא הייתה תקופה טובה וגם לא מקום טוב להיוולד בו.

אבי היה חייט שעבד כעצמאי מבית. הוא נולד בשנת 1907. אמי נולדה בשנת 1908. מלבד היותה עקרת בית ואימא לי ולאחותי מרים (אגי בהונגרית), שהיתה בת שמונה וחצי כשנולדתי, עזרה לאבי לשווק את התוצרת הגמורה שתפר כגון: חליפות, בגדים ועוד.

כידוע, ההונגרים בחלקם היו יותר נאצים מהגרמנים עצמם. לצערי הם לא למדו שום לקח, ועד היום הפרלמנט שלהם מורכב מ25% ניאו-נאצים. כך יצא שבזמן שיותר מחצי אירופה הייתה כבושה, הנאצים עדיין לא נכנסו  להונגריה, אבל-ההונגרים עצמם ובמיוחד מפלגה בשם צלב – החץ  כבר החלו להתנכל ליהודים עוד לפני שהגרמנים הגיעו.

כך שבשנת 1938 עוד לפני שנולדתי לקחו את אבי לעבודות כפיה. בסביבות שנת 1943 הוא ברח מכיוון שרצה לראות אותי ואת המשפחה. הוא נתפס, הוכה ועונה ומאז לא ראינו אותו יותר, לכן אין לי זכרונות מאבי כלל. הקושי הגדול שלי, כשאני מסתכל לאחור הוא, שהמילה אבא לא יצאה לי מהפה מעולם.

לשמחתי הגדולה את כל הקורות אותנו בהמשך, אני יודע מסיפורים של אימי ואחותי כשאחותי למרות גילה הצעיר בן 12, לא זנחה אותי מעולם והייתה לי כאימא שנייה.

בהמשך לקחו גם את אימא שלי לכל מיני עבודות כפיה, אך היא  מידי פעם, בכל זאת הצליחה לברוח. בזמן, שאמי לא הייתה,  אחותי ואני היינו עם סבא וסבתא, ההורים של  אימי, שיותר מאוחר הכניסו אותנו לבית של הצלב האדום, שעד פלישת הגרמנים נחשב למוגן לילדים.

 שני סיפורים ששמעתי מאחותי:

“תמיד הייתי רעב” אחד, שתמיד הייתי רעב בבית של הצלב האדום. כיון שהופרדתי מאחותי והייתי עם ילדים בגילי בקומת הקרקע, ואחותי הייתה בקומה השלישית עם ילדים בני גילה, בכל בוקר לאחר שסיימתי את ארוחת הבוקר שלי, הייתי מטפס אליה לקומה השלישית ושואל אותה אם אכלה כבר ארוחת בוקר, כששאלה למה אני שואל ? ו”אתה לא אכלת ?”

עניתי לה  “כן אכלתי, אבל אני רוצה לאכול גם את האוכל שלך”. (כן תמיד הייתי רעב).

“איפה הילדים ? ” הסיפור השני התרחש לאחר כניסת הגרמנים. הם לא הכירו במוסדות מוגנים או במוסדות של הצלב האדום. לכן היו אמורים לקחת את הילדים  הגדולים לאושוויץ ואת הקטנים יותר להשליך לנהר הדנובה הקפוא.

עם אחותי בחדר גרה ילדה שאמה הייתה יהודיה ואביה נוצרי שהסתובב חופשי. כששמע את השמועות שהגרמנים הולכים להרוג את הילדים החוסים בבית הצלב האדום, הוא בא לקחת את הבת שלו. אחותי תפסה אותו ואמרה לו: “אם אתה מאמין באלוהים קח אותי איתך עד השער”. והוא לקח אותה.  כשהגיעו לקומת הקרקע, נזכרה בי אחותי וביקשה ממנו לחכות שנייה ונכנסה ולקחה אותי איתה. כך מצאנו, אחותי ואני את עצמנו, בחורף 1945, היא בת 12, ואני בן, 4 קפואים ומלאי כינים  ברחוב המושלג בדרך אל סבא וסבתא ששהו כחוסים מוגנים בביתו של ראול וולנברג, כשהרוסים כבר בשער. מספרים שאימא שלנו באותו הזמן ברחה מהמקום שאליו לקחו אותה ובדרך לבית סבא ראתה ילדים שנזרקו לדנובה, וילדים אחרים שמועמסים על משאיות, וכששאלה מאיפה הילדים אמרו לה שאלו הילדים שחסו בבית הצלב האדום.

כך, כשהגיעה לבית סבא, דבר ראשון שאלה איפה הילדים? סבא התחמק ואמר לה שאין לה מה לדאוג ושהילדים נמצאים במקום בטוח. אמי לא ויתרה ורצתה לדעת היכן אנחנו. לבסוף נכנע סבא וסיפר לה שאנחנו בבית הצלב האדום. כשאמי שמעה שאנחנו בבית הצלב האדום ולאחר שראתה מה קרה לילדים שנזרקו לדנובה ושנלקחו למחנות, היא יצאה למרפסת בקומה השלישית ורצתה לקפוץ ולהתאבד, כי היתה בטוחה שאנחנו ילדיה, בין הילדים שנתפסו, אבל אז, בדיוק רגע לפני שהחליטה לקפוץ, ראתה אותי ואת אחותי נכנסים  בשער…

עד הפעם שביקרתי בהונגריה אחרי המלחמה, לא הבנתי איך בן אדם עומד במרפסת בקומה השלישית ורואה מי נכנס בשער. בביקורי בהונגריה ראיתי שרוב הבתים ואלו  שברובע היהודי בפרט, בנויים עם שער כניסה שאפשר לראות מי נכנס בו מכל  הקומות שבנויות  בצורה מעגלית.  כך, כל מי שעומד במרפסת יכול לראות מי נכנס בשער.

סוף המלחמה בסוף, המלחמה, לאחר השחרור מהמחנות,  בשנת 1946 חכינו גם לאבא שלנו שיחזור.  פה ושם חזרו ניצולים יהודים טיפין, טיפין.  יום אחד חזר גם  דודי, בעלה של אחותה של אימי  שסיפר לאימי שאין לנו למי לחכות יותר.  דודי,  היה עם אבא עד הרגע האחרון שלו. אבי נפטר מספר ימים לפני השחרור, מאפיסת כוחות וטיפוס הבטן, במהלך מצעד מוות מהמחנה לכיוון אוסטריה, סמוך לעיר גרץ. הגרמנים ימח שמם, גם ביצעו עליו וידוא הריגה וירו בו כדי לוודא שלאחר שאפסו כוחותיו הוא אכן מת.

עד העלייה לארץ, בילינו אחותי ואני במוסדות שונים. ואיך שהוא התחלתי גם  ללמוד בבית ספר וסיימתי כיתה ג’.

לסיפור החיים המלא באתר הקשר הרב –דורי

לני דוייזנד , בת 14 מסתתרת ביערות בהולנד

"כמה ימים לאחר הפשיטה של הגרמנים על מקום המחבוא שלי לקחו אותי ברכב מסחרי ששיך למכבסה למקום לא ידעו בוולוובה, במעמקי יער, לא הרחק מווירהוטן ומנונספיט. להפתעתי הרבה  ניצבו ביער העבות כמה ביתנים . אחד מהם ירד לעומק של שלושה רבעים בתוך האדמה, והוסתר היטב. היה בלתי אפשרי להשגיח בהם מרחוק.

הסתתרתי שם כמה חודשים. כל תושבי נונספוט שיתפו פעולה. האנשים דאגו לנו לאספקת מזון- לירקות , ללחם , לתפוחי אדמה. גם בגדים סיפקו לנו. טיפלו בנו היטב במחנה הזה. 'העיירה המוסתרת' קראו לה אחר כך . אנחנו קראנו למקום ההוא ' מחנה התיזהר', לא רק בגלל הנסיבות, אלא משום ששכן בקרבה לדרך שנקראה 'דרך הזהירות' ( Pas-Op-Weg), דרך שקיבלה את שמה משודדי הדרכים שתקפו  בעבר נוסעים תמימים  בהולנד וגזלו מהם את רכושם.

תושבי ווירהוטן ידעו שיש אנשים שחיים עמוק ביערות. לא רק יהודים. איתנו התחבאו טייסים אנגלים ואמריקנים. היה גם רוסי אחד ואיטלקי. גם עריק גרמני הסתתר איתנו.

אך גם המרקם הבטוח של המחנה ההוא ביער התפורר. מישהו הלשין. הגיע חבר מתנועת ההתנגדות ההולנדית שלקח אותי ועוד ילד שהיה קטן ממני בעשר שנים, וכך רכובים על אופניו , הגענו לאלבורג, ושם נשארתי עד תום המלחמה".

"במחנה המוסתר ביער וולובה היה עליי לשמור על שקט. קרחות יער חילקו את היערות לריבועים, כדי שאם תפרוץ שריפה, לא הכול יושמד. ברור כי היו חוקים : נאסר עלינו להתהלך בקרחות היער כדי שלא נתגלה, גם להרעיש היה אסור. הטייסים האנגלים והאמריקנים שהתרסקו לתוך היער הקשו על שמירת השקט , אך המצב לא היה דומה בשום אופן לתנאים שבהם הסתתרה אנה פרנק" .

"כשהייתי במחבוא היער " , מספרת לני, "גם אני אהבתי מאוד להביט החוצה, במיוחד באביב , כשהטבע בשיא פריחתו".

ד"ר לני דוייזנד , הייתה בת 14 בתקופת השואה , כיום מתגוררת באמסטרדם , שם שימשה רופאה. היא ומשפחתה הסתתרו ביערות הולנד ושרדו.

מקור וקרדיט :

תיאו קוסטר, חברים לכיתה של אנה פרנק, מדיה 10 , הוצאה לאור בע”מ , 2016

לקטלוג ההוצאה לאור באינטרנט ולהזמנה

לני דוויזנד , בת 14 , במחבוא בהולנד

"חוייבנו כל היהודים בהולנד , לענוד כוכב צהוב על דש הבגד ועליו מוטבעת המילה JOOD,  והותר לנו לקנות רק בחנויות ספציפיות מאוד ובשעות קבועות מראש.

נאסר עלינו לרכב על אופנינו, שכן אני זוכרת את עצמי הולכת לבית הספר ברגל עם חברה. גם על חשמלית נאסר עלינו לעלות. אך האיסורים הללו הלכו והחמירו בזמן שאני כבר הייתי במחבוא.

מראה פניי היהודי אילץ אותי להיות כלואה במחבוא בלי אפשרות לצאת מדי פעם בפעם. עבורי זה היה קושי גדול. הסתתרתי בהתחלה בבית בוולאווה. בבית ההוא ישנתי בתחתית של ארון רגיל שניצב באחד החדרים, ושרצפתו היא מעין דלת מוסתרת. אני הייתי משתחלת מתחת לדלת מאוזנת זו , וישנה על רצפתה, ובני הבית הניחו על הדלת שבתחתית הארון סירים , כדי שאיש לא יוכל להעלות בדעתו שמישהו מסתתר מתחת.

אבל אז הייתה לפתע פשיטה . מישהו הלשין שיהודים מסתתרים בבית ובעוד בתים.

הפשיטה על הבית הייתה מפחידה . חיילים גרמנים נכנסו ודרשו לפתוח את דלתות הארון. הם  צעקו : "האם יש שם עוד מישהו? "  מובן ששתקתי. לא פציתי פה. הם לא יכלו לדעת שאני מסתתרת שם. איש לא היה מעלה בדעתו שמתחת לכל הסירים הללו ישנה דלת , שמתחתיה ניצבת מיטה ,  ובה אני שוכבת.

מייד שהסתלקו , מיהרתי לברוח החוצה. נסתי על נפשי במהירות לעבר שדות השיפון, שצמיחתו הגבוהה שימשה לי מסתור , והסתתרתי שם כמה ימים . מישהו דאג לי למזון ולשמיכה. חודש יולי סיפק לי מזג אוויר נוח.

ד"ר לני דוייזנד , הייתה בת 14 בתקופת השואה , כיום מתגוררת באמסטרדם , שם שימשה רופאה. היא ומשפחתה הסתתרו ביערות הולנד ושרדו.

 מקור וקרדיט :

תיאו קוסטר, חברים לכיתה של אנה פרנק, מדיה 10 , הוצאה לאור בע"מ , 2016

לקטלוג ההוצאה לאור באינטרנט ולהזמנה

חברים לכיתה של אנה פרנק

תיאו קוסטר, חברים לכיתה של אנה פרנק, מדיה 10 , הוצאה לאור בע"מ , 2016

"בשנת 1941 היה תיאו קוסטר תלמיד בליציאום היהודי שבאמסטרדם. נכפה עליו ועל כל התלמידים היהודים בהולנד לעזוב את בתי הספר שבהם למדו עד כה ולעבור ללמוד בבתי ספר ליהודים בלבד. אחת מבנות כיתתו של תיאו הייתה אנה פרנק, והיומן שכתבה בשנים שהסתתרה במחבוא נהיה עם הזמן לאחד מהמסמכים החשובים ביותר של תיעוד השואה. 

הספר הזה הוא דיוקן מרתק של שישה מחברי כיתתה של אנהששרדו את השואה, בהם גם תיאו קוסטר. 

בספר מעלים החברים את זיכרונותיהם מאנה לצד סיפורי הישרדותם האישיים. אלברט גומז דה-מסקיטה, שהסתתר בעשרה מקומות שונים עד תום המלחמה, חנה (האנלי) גוסלר, ששרדה את זוועות ברגן-בלזן, ושם פגשה את אנה והצליחה לשוחח עמה ימים אחדים בטרם מתה ממחלת הטיפוס, ננט בליץ-קוניג, ששרדה את המלחמה בעור שיניה ובחרה להשאיר את הולנד מאחור, לני דוייזנד, שהסתתרה ביערות ונהייתה רופאה וז'קלין ואן-מרסן, שהודות לתושייתה של אמה ניצלה ונהייתה סופרת מפורסמת" 

לקטלוג ההוצאה לאור באינטרנט ולהזמנה