"כמה ימים לאחר הפשיטה של
הגרמנים על מקום המחבוא שלי לקחו אותי ברכב מסחרי ששיך למכבסה למקום לא ידעו
בוולוובה, במעמקי יער, לא הרחק מווירהוטן ומנונספיט. להפתעתי הרבה ניצבו ביער העבות כמה ביתנים . אחד מהם ירד
לעומק של שלושה רבעים בתוך האדמה, והוסתר היטב. היה בלתי אפשרי להשגיח בהם מרחוק.
הסתתרתי שם כמה חודשים. כל
תושבי נונספוט שיתפו פעולה. האנשים דאגו לנו לאספקת מזון- לירקות , ללחם , לתפוחי
אדמה. גם בגדים סיפקו לנו. טיפלו בנו היטב במחנה הזה. 'העיירה המוסתרת' קראו לה
אחר כך . אנחנו קראנו למקום ההוא ' מחנה התיזהר', לא רק בגלל הנסיבות, אלא משום
ששכן בקרבה לדרך שנקראה 'דרך הזהירות' ( Pas-Op-Weg), דרך שקיבלה את שמה משודדי הדרכים שתקפו בעבר נוסעים תמימים בהולנד וגזלו מהם את רכושם.
תושבי ווירהוטן ידעו שיש אנשים
שחיים עמוק ביערות. לא רק יהודים. איתנו התחבאו טייסים אנגלים ואמריקנים. היה גם
רוסי אחד ואיטלקי. גם עריק גרמני הסתתר איתנו.
אך גם המרקם הבטוח של המחנה
ההוא ביער התפורר. מישהו הלשין. הגיע חבר מתנועת ההתנגדות ההולנדית שלקח אותי ועוד
ילד שהיה קטן ממני בעשר שנים, וכך רכובים על אופניו , הגענו לאלבורג, ושם נשארתי
עד תום המלחמה".
"במחנה המוסתר ביער
וולובה היה עליי לשמור על שקט. קרחות יער חילקו את היערות לריבועים, כדי שאם תפרוץ
שריפה, לא הכול יושמד. ברור כי היו חוקים : נאסר עלינו להתהלך בקרחות היער כדי שלא
נתגלה, גם להרעיש היה אסור. הטייסים האנגלים והאמריקנים שהתרסקו לתוך היער הקשו על
שמירת השקט , אך המצב לא היה דומה בשום אופן לתנאים שבהם הסתתרה אנה פרנק" .
"כשהייתי במחבוא היער
" , מספרת לני, "גם אני אהבתי מאוד להביט החוצה, במיוחד באביב , כשהטבע
בשיא פריחתו".
ד"ר לני דוייזנד , הייתה
בת 14 בתקופת השואה , כיום מתגוררת באמסטרדם , שם שימשה רופאה.
היא ומשפחתה הסתתרו ביערות הולנד ושרדו.
מקור וקרדיט :
תיאו קוסטר, חברים לכיתה של אנה פרנק, מדיה 10 , הוצאה לאור בע”מ , 2016
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה