תליון התלתן של הילדה אריקה טאובנר

 

אריקה טאובנר גולד הייתה רק בת חמש כשקיבלה את תליון התלתן הזה מסבתה בהונגריה בשנת 1937. שבע שנים אחר כך, לאחר שכיבשו הגרמנים את הונגריה, הוריה של אריקה חשו את הסכנה המתקרבת ליהודי הונגריה והחליטו לטמון את תליון התלתן יחד עם חפצי ערך אחרים במרתף העפר בדירתם. זמן קצר לאחר מכן נאלצו אריקה ומשפחתה לפנות את ביתם. אביה של אריקה, זולטן, נלקח לשירות עבודות כפייה. כדי להימנע מגירוש, אריקה, בת 12 בלבד, ואמה, ג'וזה, לקחו עבודות בעבודה במפעל להכנת מדי חיילים. הם גרו במפעל וישנו על גבי המדים שהכינו. בדצמבר 1944 פשטו הנאצים על המפעל והעלו את כל העובדים על משאיות.

 

אריקה נזכרת, "זה היה יום שישי, והתחילה לרדת החשכה בערך בשעה חמש אחר הצהריים. הגענו לשוק הגדול הזה ... ואז הנאצים אמרו, 'אנחנו נעצור כאן, ושאף אחד לא יירד מהמשאית או יעזוב את הקבוצה', המשאית נעצרה, אמי קפצה מהמשאית וקרצה לי. קפצתי אחריה, וברחנו משם."

 השניים ברחו בבטחה ומצאו מחסה אצל עוזרת הבית שלהם לשעבר. בינואר 1945 אריקה וג'וזה התאחדו עם זולטן, והמשפחה חזרה לבניין הדירות שלהם. שם הם מצאו את תליון התלתן ושאר החפצים היקרים, שעדיין היו מוסתרים במרתף.

מקור וקרדיט

 

הילדה היתומה סלמה משה בת ה-11, ניצולת שואה שהגיעה לבדה לארצות הברית

 

כתבה שפורסמה במגזין LIFE ב- 10 ביוני 1946 על הילדה היתומה סלמה משה בת ה-11, ניצולת שואה שהגיעה לבדה לארצות הברית לאחר שאיבדה את שני הוריה אשר נרצחו בתאי הגזים והיא עצמה ניצלה פעמיים ממוות. היא ניצלה ממחנה הריכוז  ממש בסוף מלחמת העולם השנייה  ואומצה ע"י אם חורגת באופן זמני .

כמו עוד ילדים ניצולי שואה נבחרה ע"י ועדת הגירה מיוחדת של הקונגרס האמריקאי להגר לארה"ב ( כ15,000 ילדים ניצולי שואה הורשו להגר לארה"ב ) . בתחילה הייתה סלמה במחנה טרזין ומשם הועברה למחנה ההשמדה אושוויץ.  משפחתה במקור מצ'כיה .  הילדה סלמה מוזס נקלטה בארה"ב ,בעיר  New Bedford.  היא אומצה ע"י  משפחה יהודית אמריקאית  אשר דאגה לה היטב וטיפחה אותה . השלימה את השכלתה , כולל אוניברסיטה , ונישאה ליהודי ילידי ארה"ב .

 בכתבה  המקורית  משנת 1946 מודגש כי כמו רבים מהילדים ניצולי שואה היא שקטה ומאופקת ולא מגלה סימני מצוקה רגשית . היא גם ידידותית ומאמינה ובטוחה בעתיד הנשקף לה בארה"ב
לכתבה המלאה  https://did.li/r5z5q

 

גולדנברג באטה , ילדה בת 12 , דרך הנהר לטרנסניסטריה על גבי רפסודות מאולתרות

 

 ילידת סלטין, רומניה , 1930

בשנת 1940 הרוסים כבשו את סלטין, תחת שלטונם חיינו במשך שנה עד להודעה שיש לנו 48 שעות לעזוב את מקום מגורינו (ככל הנראה בגלל שהיינו עשירים והדבר לא מצא כן בעיני השלטון) ועברנו לעיירה בשם ברהומט שנמצאת בקרבת מקום ושם החלה השואה שלי..

  ב1941 הרומנים כבשו את החלק שהתגוררנו בו, אני זוכרת במהלך ארוחת שבת; ראיתי חייל רומני, בודד, מתקדם בעיר ומאחוריו מאות כפריים חמושים מכל הבא ליד. הם הגיעו לבתי היהודים והחלו לבצע את זממם, הפועלים הרומנים של דוד שלי הבטיחו שהם יגנו עלינו ושלא יאונה לנו כל רע אבל לבסוף גם אלינו הגיעו. אנחנו ברחנו בבהלה והשארנו את הכול מאחורינו למעט מזוודה קטנה עם תכשיטים, רצנו דרך הגינה של הבית (שם השלכנו את המזוודה) והמשכנו לעבר היער. ביער שהינו במשך 3 ימים , אני( ההורים והדודים) וראינו את הרומנים בוזזים את ביתנו כשהשקפנו לעברו, לא יכולנו לשאת את הרעב והגענו לכפר כלשהו אחרי שהחלטנו לצאת מהעיר. דוד שלי היה מוכר שם ולכן הסכימו להסתיר אותנו ולספק לנו מזון עד לרגע שהאיכרים שהסתירו אותנו החלו לפחד וביקשו שנעזוב, חזרנו הביתה לסלטין - לבית שרוקן לחלוטין מכל תוכנו אבל את מזוודת התכשיטים שהשלכנו בעת מנוסתנו מצאנו . לאחר מספר ימים הודיעו לנו שכל היהודים צריכים להתאסף ליד העירייה מלבד יהודי אחד שהיה הרופא היחיד במקום, אצל הרופא השארנו את התכשיטים שלנו. לקחו אותנו למחנה סטרוז'ינץ ואז הועברנו לויז'ניצה בהליכה רגלית מפרכת, זו הייתה עיר גדולה יחסית והתגוררו בה יהודים. התאכסנו אצל קרובת משפחה שלא כ"כ הכרנו מצד אימי שמשפחתה הייתה ענייה במשך כ 3 -חודשים עד ששוב אספו אותנו בעירייה, שם במקרה פגשנו את סבא מצד אבא ובעזרת תכשיט שנתנה לנו קרובת משפחה שיחדנו את הרשויות שאפשרו לנו להישאר במקום עוד כמה חודשים וחידשנו את הקשר עם הרופא שהשיב לנו את המזוודה שמלאה בתכשיטים.

בפעם הנוספת שאספו את כל היהודים לעירייה הכניסו אותנו לקרונות של בהמות והתחלנו בנסיעה, בדיעבד, הבנתי שנסענו לאתאקי שבסרביה. הגענו לאתאקי ומחלון הקרון ראינו המוני יהודים וביניהם את סבתא, אחות של אבא וקרובים נוספים , החליטו להעביר אותנו דרך הנהר לטרנסניסטריה על גבי רפסודות מאולתרות . הרבה אנשים טבעו ונפלו למים במהלך הצליחה והחיילים ירו במי שהתקשה לחצות, עברנו לגדה השנייה למקום שקראו לו .לבימוג משם צעדנו בגשם זלעפות במשך כמה ימים, הבוץ היה נוראי והקשה על ההתקדמות, מי שנתקע - נורה, הגענו לעיירה קטנה בשם שרגורוד ושם גרנו במשך 3 וחצי שנים,  90 אחוזים מתושבי העירייה היו יהודים שחיו בצורה פרימיטיבית אבל קיבלו אותנו בחום ואירחו אותנו בחדר קטן, היה זה בדיוק בתחילת החורף והכפור היה נוראי עד כדי כך ששמנו עשב על הרצפה כדי לבודד אותנו מהקור וכדי שנוכל להירדם.

זרם האנשים שהגיע ליישוב לא הפסיק ( לדעתי כ8000 אנשים לערך מיישוב שהתחיל מ 800 אנשים ,) הדוחק וחוסר ההיגיינה (שירותים לא היו, מים נשאבו מבארות מרכזיות) הובילו להתפרצותן של מחלות ; בהן טיפוס . אנשים מתו מרעב ומקור כי בחוץ היו 40 -מעלות, כל בוקר ראיתי גופות מוצאות מבית הכנסת שבו גרו חלק ניכר מהאנשים והיה כ"כ קר שאפילו לא הצליחו לקבור את האנשים. בחוץ הסתובבו המוני יתומים שקיבצו נדבות, יתומים שקראו " אה 'ביסל ה ברויט " כלומר: "מעט לחם , "

כל האזור היה מטונף, מלא בכינים, אנשים היו עטויי סמרטוטים. מעת לעת היו מגיעים הרומנים שהתעמרו באנשים ואף הרגו חלק, הוריי חלו בטיפוס ואני חליתי במחלת כבד עם צהבת קשה, הרופאים שהיו במקום היו ללא ציוד אבל עדיין ניסו לעזור 

אנחנו נשארנו בחיים ב! 1942 התחלנו לצאת לעבודות בכפר, אני ואימי עבדנו בייבוש עלי טבק בתמורה למעט אוכל, במחצית השנייה של אותה השנה יהודי רומניה שנשארו במקומות מגוריהם שלחו שליחים לטרנסניסטריה שהביאו עמם מעט .כסף כך חיינו עד 1945 או אז החלו השמועות שהרוסים מגיעים, התחלנו לראות גרמנים עוברים בקרבת מקום בליווי סייענים אוקראיניים שהיו אכזרים מאוד שבאו במטרה להרוג יהודים. קרוב משפחתי שדיבר את השפה הגרמנית מיד רץ אל קצין נאצי אחד וטען בפניו שאנחנו "קולוניה גרמנית" בלב היישוב הזה ולמרבה המזל הקצין האמין לו והחל לגרש מאיתנו את האוקראיניים שבאו להרגנו . כשהגיעו הרוסים לאחר כמה ימים כבר לא יכולנו לחגוג כי כולנו היינו במצב פיזי נוראי

לאחר השחרור התחלנו להתקדם בחזרה לכיוון הבית המקורי שלנו בעזרת טרמפים שמצאנו פה ושם עם חיילי הצבא האדום , הגענו לעיר גדולה עם רכבת אך לא ידענו לאן לנסוע, סבתא שהייתה איתנו והתאלמנה במהלך השהייה בטרנסניסטריה שגרה לפני המלחמה ברדאוץ, העיר הייתה סגורה ופנינו לעבר מיהלן שבה השתכנו כשנה. מיהלן היה מקום פרימיטיבי יחסית ומצב התשתיות היה בכי רע בגלל הביזה, המשכנו לחיות בדוחק עד שלבסוף הצלחנו לחזור לרדאוץ שם לא חיכה לנו דבר . התחלתי ללמוד בגיל 15 מבלי שידעתי דבר (הרי את שנות לימודיי חייתי מחוץ לכותלי ביה ) ס" והתקשיתי מאוד כי גם לדבר רומנית לא ידעתי טוב כי השפה בבית הייתה גרמנית, נכשלתי כמה פעמים בבחינות עד שעברתי אותן ב. סופו של דבר למדתי תואר שני בביו כימיה באוניברסיטת ייאש שם הכרתי את בעלי שלמד הנדסה באותה האוניברסיטה . התחתנו ב1953 ולאחר החתונה החלטנו שאנו רוצים לעלות לארץ ישראל, הגשנו בקשת עליה אך זאת אושרה רק ב-1964. המעסיק שלי, שאמנם היה יהודי (אך קומוניסט נלהב) פגע בשכר העבודה שלי כי ידע שברצוני לעלות ארצה, בייאש נשארנו עד לעזיבתנו שהתאפשרה אגב רק בגלל שאישיות בכירה יחסית חשקה בדירה שהתגוררנו בה . לארץ הגענו דרך נמל נאפול .

כשהגענו ארצה הובטחה לנו עבודה בעפולה שסירבנו לה כי העדפנו לגור בפ"ת עם הוריו של בעלי, עבדתי בקופ"ח במעבדה כימית במשך 35 שנים ובעלי עבד כמהנדס מכונות. כשיצאנו לגמלאות עברנו לתל אביב

 

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 

בוריס זילברמן, ילד בן 13 , הישרדות וניסיון בריחה מהגרמנים בתקופת השואה ברומניה

 

נולדתי ב1930 הייתי תלמיד בבית הספר היהודי של הקהילה היהודית בעיר גלץ . כשהייתי בן 11 נאלצנו לשאת את הטלאי הצהוב . רכוש המשפחה הוחרם ונשארנו ללא פרנסה לאחר שאחי ואבי נלקחו למחנות עבודה. נשארתי להיות המפרנס היחיד 3עם נשים יאמ, ושתי אח . ייותי כדי לפרנס את המשפחה עבדתי בשוק הירקות, הייתי עוזר לאנשים לסחוב חבילות והיי ית מקבל תגמול בסכומים קטנים ובכסף הזה התקיימנו לצרכים בסיסיים בבית..

 ב1943 הייתי בן  13 הייתי הולך לבתי חולים צבאיים עם שני סלים עם ביצים טריות וקשות שהייתי קונה בשוק המקומי ותמורת הביצים הייתי מקבל מחיילים גרמנים מנות קרב אותן הייתי מוכר בשוק העירוני. מהכסף שקיבלתי היינו מתקיימים בבית. כדי לסחור עם הגרמנים הייתי חייב להסתיר את הטלאי הצהוב . בחורף 1944 היה שלג רב החורף היה קשה ובבוקר אחד הלכתי לשוק לקניות ונעצרתי על ידי משטרה צבאית גרמנית, העלו אותי על משאית קטנה שזה היו 3 אנשים נוספים שלא הכרתי, מבוגרים ממני. התחננתי בפני השוטר הגרמני שיניח לי כי אני ילד והוא לא רצה להקשיב ולהפך הוא הכה אותי בחוזקה בגבי בכת הרובה שנשאר עימו. לאחר מכן נסענו לבית חולים צבאי, שבעברו היה בית ספר נוטרדם דסוון , והתחלנו לעבוד בפינוי שלגים באחת הנסיעות לפריקת השלג שנאגר ניסיתי לברוח מהמשאית. במהלך הבריחה דרכתי על בקבוק שבור שחדר אל הנמל ופגע ברגל ועקבות הדם שהותרתי אפשרו לשומרים הגרמנים לרדוף אחריי לפי הסימנים שנותרו בשלג ואז נתפסתי. השומרים סרבו לחבוש את הפצע ולהגיש עזרה. אדם שהכרתי (מחלק חלב באזור הבית) ראה אותי והודיע לאימי היכן . אני כעבור שבועיים החל פינוי בעקבות הכניסה של הרוסים. ניצלתי את ההזדמנות ונמלטתי למקום מסתור.

הסתתרתי עד הגעת הצבא האדום אצל מכרים יהודים מבוגרים. במהלך כחודש ימים לאחר השחרור הצטרפתי לתנועת הנוער "דרור הבונים" ברומניה ובדצמבר 1947 עלינו על אוניית פן ניו-יורק בה היו 16 אלף בני נוער. נתפסנו על ידי האנגלים והובאנו למחנות שהיו בקפריסין. האנגלים לא נתנו לצאת לבני 18 ולכן זייפנו תעודות ותאריכי לידה וכעבור חודשיים עלינו עם עליית הנוער לארץ.

הועברנו למחנה בנתניה ולאחר מכן נשלחנו לקיבוץ גבעת חיים שם התחלנו להתאמן בנשק קל ובמקלות במסגרת הגנת הישוב

 במרץ 1950 התגייסתי לחטיבת גבעתי לגדוד 51 והשתתפתי במספר פעולות תגמול. לאחר השחרור צורפתי לגדוד תותחנים 870 שבו שרתי וסיימתי בדרגת רב סמל אחרי שנ 20 ה במילואים שבהם עברתי שלוש מלחמות; מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים. נוסף לכך השתתפתי בקריאות למילואים במסגרת התותחנים בפעולות השונות של הצנחנים כסיוע ארטילרי למבצעים שהתנהלו. השתחררתי ממילואים בגיל 45

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 

גרשון קסטלנואבו, בן ,12 מסתתר אצל כומר קתולי ברומא , ובמנזר אחר כך נלחם בשורות הפלמ"ח

 

"גדלתי במשפחה יהודית מתבוללת, משפחה אמידה ולי היו 5 אחים. עד 1938 והכל היה טוב ועם הגעת חוקי הגזע סולקנו מביה . ס" בשנת 1939 ברחנו לאריטריה וב1940 חזרנו כולם למעט אבי לרומא מאחר ונרדפנו באריטריה ע"י האזרחים מאחר וחשבו כי אנחנו איטלקים בשנת 1943 הייתה סכנת חיים, גרמניה כבשה את איטליה. אימי הפרידה אותנו והחביאה אותנו במקומות מסתור .

המסתור הראשון שלי היה ברומא אצל כומר בשם בונאיוטי , אקדמאי ברמה עולמית אשר היה ידיד של המשפחה שלי והוא התנדב לקחת אותי לביתו. בביתו התנהלה מחתרת כנגד הגרמנים (לא יהודים) ועקב המחתרת שהייתה בביתו נאלצתי לעבור למקום מסתור אחר ואז עברתי למנזר שאיני זוכר את שמו שבו כעבור כמה זמן ילד איטלקי גילה שאני יהודי ואב המנזר הסביר לי כי אני חייב במיידי לעזוב את המקום. בעזרת ראש המנזר כשאני בן  13 הסתתרתי אצל משפחה נוצרית אצל משפחת דנאזה עד סוף המלחמה. יש לציין כי משפחת דנאזה ובונאיוטי זכו להכרה כחסידי אומות העולם. בסה"כ לא היה לי רע אף פעם,  לא נותרתי רעב או צמא. הייתי מסתתר בחדרון מאוד מאוד קטן. מה היה חסר לי זה רק משפחתי אשר לא ידעתי היכן היא. היה לי שם בדוי והוא אנטוניו פרוצי .

בתאריך 44/6/4 נכנסו לרומא האמריקאים וייחד איתם נכנסו חיילי הבריגאדה וביניהם זאב כץ אשר שכנע את אימי לעלות לארץ.  כמובן שאימי תמיד ידעה היכן אני ובתום המלחמה חזרה לאסוף אותי.כל חמשת אחיי ושני הוריי והורי אימי ניצלו.הרבה מדודי ודודותיי נרצחו.

כשחזרנו לארץ יצרנו קשר עם אבי והוא עלה לארץ וחבר אלינו.

עלינו לארץ באונייה בעיר בארי שבאיטליה כמובן שאת הכרטיסים קנינו ושטנו עד לחיפה ב . 45/3/25 הגענו לחיפה , מצד אחד היו בריטים עם רובים וזה הזכיר לי צאת הגרמנים

מי שכבר היה בארץ זלזל וצחק עליי מאחר ולא ידעתי את שפת יושבי הארץ מה גם היו פערים בלבוש ובתרבות בינינו והרגשתי רע בשל כך מה גם שלא הרגשתי בטוח.

בגיל 17 התגייסתי לפלמ"ח ונלחמתי במלחמת השחרור, בלחימה על משמר העמק, מבצע דני ופלוגה ב' .

בשנת 1948 הקמנו את קיבוץ יפתח עבדתי 12 שנה במטעים אח"כ מדריך/מורה של נוער במשך 8 שנים ולאחר מכן פעמיים מזכיר הקיבוץ. ובמשך 35 שנה עד 2007 אני עסקתי  גם בתחום העלייה לא"י ע" י משרד החוץ והסוכנות היהודית

 ב  1954 התחתנתי ונולדו ל 4 ילדים. כיום יש לי 14 נכדים ונינה אחת

 מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 

קורות חייו באתר הפלמ"ח

גרשון-גיורגיו נולד בעיר רומא שבאיטליה למשפחה בורגנית יהודית מתבוללת ב-23 במרץ שנת 1930. בשנת 1938 עם הכרזת חוקי הגזע באיטליה עברה המשפחה לאסמרה שבאריטראה בתקוות שווא לברוח מהחרם עליהם. ימים ספורים לפני כניסת איטליה למלחמה לצד גרמניה ב 10/06/1940, נאלצה המשפחה לשוב לרומא כי באפריקה הם נרדפו על-ידי המקומיים בהיותם "לבנים ואיטלקים". בשנת 1941-1942 חי במנזר שבצפון איטליה. בספטמבר 1943 עם כיבוש איטליה על ידי הגרמנים, הסתתר בכמה מקומות. ראשית אצל תאולוג נוצרי בעל שם עולמי. שמו: ERNESTO BUONAIUTI . אחרי כן אצל משפחה נוצרייה ידידה בשם DANESE . שתי המשפחות הוכרו כחסידי אומות עולם. לאורך של שנות חייו באיטליה ובאפריקה, עד גיל 15, למד בצורה מאוד לא מסודרת רק 5 שנים. מהן שנה אחת באפריקה עם ילדים מקומיים ושנתיים בשני מנזרים שונים. ב- 25/03/1945 עלה לארץ ישראל באנייה PRINCESS KATHLEEN . זו הייתה ההפלגה הראשונה מאיטליה המשוחררת עם עולים בעלי סרטיפיקט. התקבל למסגרת עליית הנוער בקיבוץ גבעת ברנר ,שם התחנך במשך שנתיים. בשנת 1947 התגייס לפלמ"ח יחד עם חבריו ראשית בקיבוץ עין חרוד ואחרי כן להכשרת קיבוץ גבת. המסגרת הייתה: פלוגה ד' של הגדוד ראשון בחטיבת יפתח. השתתפות בפעילויות ומבצעים: 1-בלד-א-שייך ראשון לינואר 1948. 2 -בית שאן מרץ 1948 . 3- קרבות משמר העמק אפריל 1948 ; 4- גליל עליון (בקרב הראשון והשני על  מלכיה ) מאי 1948; 5- מבצע דני: כיבוש כפר דניאל ואל קובב, יוני 1948 ; 6- פלוגיה עם

הבסיס בקיבוץ גת יולי 1948. פעילות בצה"ל: כבר חבר בקיבוץ יפתח השתתף בסוף שנת 1948 במסגרת מבצע "חירם" בקרבות שבגבול לבנון מול קיבוץ מנרה. פעילות אזרחית: עם השחרור עלו חברי הכשרת גבת לגבול הלבנון והקימו את קיבוץ יפתח ב-16 באוגוסט 1948. עבודות ותפקידים במסגרת חברותו בקיבוץ יפתח: 1949-1960 עבודות שונות כולל ריכוז ענף הפלחה ומזכיר הקיבוץ למשך שנתיים. 1961 לימודים להוראה במסגרת עליית הנוער בסמינר "הנס בייט" של הסוכנות היהודית. 1963 -1970 הדרכה, ניהול והוראה בשתי חברות נוער בקיבוץ יפתח. 1971-1973 - שנת לימודים בסמינר אורנים במגמה הומניסטית וקבלת רישיון הוראה. המשך לימודים באוניברסיטה תל-אביב. 1973-1980, עבודה תוך לימודים בניהול מחלקת קליטה של איחוד הקבוצות והקיבוצים. 1981-1983 נשלח מטעם התנועה לעזרת שני ישובים :ראשון, אשלים שבנגב ושני, קיבוץ משמר דויד. 1984-1986 עבד בעבודות שונות במסגרת הקיבוץ. 1986-1989: מזכיר הקיבוץ בפעם השנייה. 1989-1999: למשך 10 שנים הקים וניהל את מפעל "בית ראשון במולדת" . מפעל משותף לתנועה הקיבוצית, למשרד לקליטת העלייה ולסוכנות היהודית. פעל בארץ ובברה"מ לעלייה ולקליטת המוני היהודים מארצות חמ"ע ומארצות נוספות. המפעל זכה ב 1993 בפרס יושב ראש הכנסת. 2000-2006: ניהל את מחלקת הקליטה במועצה האזורית הגליל העליון. ינואר 2004 הוכר כיקיר הסוכנות היהודית. 2010: הכרה כיקיר הגליל העליון. משנת 2007 עיסוקו בלימודים ובכתיבה. השכלה סופית: תואר שני היסטוריה כללית. משפחה: נשוי לנחמה רפפורט לוחמת פלמ"ח גדוד שלישי. להם 4 ילדים: עינת ילידת 1957. עמרי יליד 1959. עירית ילידת 1964. עודד יליד 1968 . להם 14 נכדים ונינה אחת. שתי הבנות, שמונה נכדים ונינה אחת גרים ביפתח.

מקור וקרדיט : אתר הפלמ"ח

 

סיפור חייו של גרשון בספר זיכרונותיו

אנא, אדוני הקצין, אל תביט לעברנו כמה דקות. בבקשה ממך אדוני הנכבד"

מקור : יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

 

במרץ 1943 חוסל גטו קרקוב וכל תושביו גורשו להשמדה.

משפחת רוטברד ניצבה בתוך ההמון, סמוך לגדר התיל שהקיפה את הכיכר. האם הביטה לצדדים, וכשראתה שאיש אינו שם לבו אליה, שלפה ממחבוא שעל גופה צרור קטן עטוף בסמרטוטים ומתוכו הוציאה שטר כחול של חמש מאות זלוטי. את השטר החזיקה מקופל בידה, ובתנועות יד מהוססות ניסתה להסב את תשומת לבו של שוטר אוקראיני צעיר שניצב סמוך אליהם, ליד גדר התיל. לבסוף הפנה האיש את ראשו ושם לב לתנועות ידה. הביט לצדדים ובצעד אטי ניגש לאישה הרומזת אליו. היא הצביעה בראשה על מוליק (שמואל) הקטן ואמרה בקול נמוך:

"אנא, אדוני הקצין, אל תביט לעברנו כמה דקות. בבקשה ממך אדוני הנכבד" – בדברה הראתה לו את השטר שבידה. האוקראיני נענע ראשו בהסכמה, הביט בזהירות לצדדים ופתח את ידו בלי להניפה. השטר עבר במהירות מידה של האם אל ידו הקמוצה של האוקראיני, וזה סובב את פניו והתרחק מספר צעדים מן התיל. האישה שבה בזריזות אל הילד ורכנה מעליו:

"מוליק, הקשב היטב ילד (היא דיברה אל מוליק בפולנית), אתה זוכר את הכתובת של יז'יק [הנריק]? אתה זוכר היכן הוא מתגורר? ... האם תוכל להגיע אליו, לבד? עכשיו? כן, עכשיו, זאת ההזדמנות, אתה מוכרח. הרי אתה כבר ילד גדול. בן תשע הוא כמעט בר-מצווה, נכון?"

"זכור, תתיישר ותמשיך ללכת מבלי להפנות ראשך לאחור. מוליק, האם הבנת? ילדי, היה שלום, יינגאלע שלי, ושמור על עצמך."

רכנה מעליו, נישקה אותו בחופזה על מצחו ודחפה קלות לעבר גדר התיל.

שמואל רוטברד, פרשים ירוקים, ע' 42-41

מה עלה בגורלו של שמואל? האם התאחד עם משפחתו?

אנו מזמינים אתכם לקרוא את סיפורו של שמואל רוטברד   http://bit.ly/3eg8MYt

מתוך #בחרנו_בחיים ניצולי שואה ומדינת ישראל

 

 

נעמי קורנברג , ילדה בת 4 , שורדת גטו ז'ולקב ועוד שנה וחצי במחבוא מתחת לאדמה

 

סיפורה האישי של י"ר סניף חולון - נעמי קורנברג (זושה לבית אורלנדר) על ההישרדות בבונקר ועליתה לארץ אחרי המלחמה

נכתב ע”י נעמי קורנברג יו"ר עמותת יש סניף חולון

נולדתי באפריל 1939 בעיירה ז'ולקב, הסמוכה לעיר המחוז לבוב. אחי – זיגוש – ואנוכי היינו הילדים הצעירים במשפחה. אמי, רחל, הייתה הצעירה מבין 6 ילדים למשפחת רייצפלד.

משפחתנו היתה מבוססת, בעלת בית חרושת לשמן וידועה בעיירה. היחסים בין משפחות האחים היו חמים ואוהבים.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר החתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עברה העיירה לריבונות רוסית וכתוצאה מכך כל בעלי הרכוש נשלחו לכלא (שאחר כך נשרף על יושביו). חלק מבני המשפחה המורחבת, סבתי לאה יחד עם בתה הבכורה רוזה, בעלה וילדיה, ובנה מאנק הוגלו לקזחסטן. שאר האחים – סלקה, גיצ'ה, יוסק ואוצ'קה על משפחותיהם נשארו בעיירה.

כאשר נכבשה ז'ולקב מחדש, ע"י הגרמנים ב 28 ביוני 1941, התרסק עולמנו לחלוטין. הגטו בז'ולקב הוקם בדצמבר 1942 וכל היהודים הנותרים, ואנחנו בתוכם, נאלצו להכנס לתוכו. כך הסיוט הכפיל
ושילש את עצמו. אנשים מתו מרעב וטיפוס, ומהתעללות הנאצים.

ב – 25 במרץ 1945 הוחל בחיסול הגטו. ההורים שלנו נרצחו, ואנו, אחי זיגוש הגדול ממני בארבע שנים, ואני נותרנו לבד בעליית גג. למזלנו הגיע קרוב משפחה אשר ידע על קיומנו והבריח אותנו מחוץ לגטו. הוא ציווה על אחי ועלי להגיע למחבוא שנמצא מתחת לבית של אחד ממכרינו. וכך אמר "תגידו לאיש שיפתח את הדלת, שאתם יודעים שכאן במחבוא נמצאת דודה סלקה עם משפחתה ואנחנו מתחננים שתחביא גם אותנו". כך צעדנו ילדים יהודים, בבוקר יום ראשון, לאורך הרחוב הראשי, עד פתח הבית. דפקנו, הדלת נפתחה, והאדון ולנטי בק עמד המום בפתח ושאל " ילדים מה אתם מחפשים כאן?". זיגוש בן השמונה חזר על הבקשה אותה שינן הדוד. "אני לא יכול" אמר אדון בק. אחי הסתכל עליו וענה "אני כבר גדול אברח ליער לפרטיזנים, אבל אחותי קטנה. בבקשה תחביא רק אותה". אכן קרה לנו נס.

אדון בק שהיה קתולי אדוק, האמין כי אחי ואני בני מזל ואלוהים רוצה שנחייה, ועליו מוטלת המשימה להצילנו. הורידו אותנו לבונקר. היה שם חשוך, מחניק וחם. כדי לאוורר את המקום, היו מוציאים לבנה מהקיר הפונה לגינה העורפית. בחורף שרר קור עז, בקיץ חום אימים. לי, בת הארבע, הסבירו "שלא תעיזי לדבר בקול. אסור לבכות או להשתעל, ואם מוכרחים רק לתוך כר, כדי שחס וחלילה לא ישמעו בחוץ."

באחד הימים הגיעו הגרמנים לחיפוש לאחר הלשנה של שכן. אלה, בתם היפה של אדון קב פתחה את הדלת ושאלה בהפתעה ותמימות "מה קרה?" הגרמנים אמרו כי קיבלו הודעה שיש יהודים מסתתרים בבית. אלה אמרה בצחוק: "אצלנו יהודים? אולי אני נראית לכם יהודיה, קחו אותי." החיפוש נעשה בכלזאת. לאחר שלא מצאו דבר עזבו.

שהינו בבונקר שבוע כשפרצה שריפה נוראית ברחוב. אנו שלא היינו מודעים לשריפה, פתחנו את חור האוורור ולבונקר נכנס עשן סמיך ושחור. התחלנו להחנק. קמה בהלה. לצאת לא יכולנו. הבית היה מוקף המוני אדם וביניהם גרמנים ואוקראינים. הגברים מהבונקר עלו לשפוך מים על הבית.

בת דודתי הצעירה, מניה, חמקה החוצה לפני שאביה הספיק לעצור בעדה. לאחר יומיים סיפר לנו אדון בק כי מניה נתקלה בשני נערים אשר למדו איתה בביה"ס, והם מסרו אותה לידי הגסטפו בעבור בקבוק וודקה וקילו קמח. כך נגדעו חייה בגיל 15.

שוב קרה לנו נס. השריפה נעצרה בפתח הבית. משפחת בק דאגה למלא את כל צרכינו הבסיסיים ככול שיכלה. הם הסתכנו למעננו שעה שעה ודקה דקה. הם עמדו בגבורה שלא תתואר, גם כשהיו חיפושים חוזרים ונשנים בעקבות הלשנות. הם סחבו ובישלו מזון עבור 18 איש. הם נאלצו לתמרן את חייהם בין סכנות בלתי אפשריות, כמו שהיית עובדי רכבת גרמנים בביתם, מחזריה הגרמנים של אלה. אנחנו למטה, חיינו בפחד ואימה תמידיים. הרעב כירסם בנו ללא הפוגה. העכברים התרוצצו ביננו. כאשר אזל הכסף למשפחת בק נאלצנו למכור את בגדינו בכדי שאדון בק יוכל לקבל עבורם כסף בשוק השחור, ולקנות לנו מעט אוכל.

הגיע יום כיפור שנת 1943. כל המבוגרים צמו על אף התנאים הנוראיים ששררו בבונקר. במוצאי יום כיפור, כל משפחה ישבה לארוחה ורק לנו לא היה עם מי לשבור את הצום. לפתע נשמעה דפיקה.

פתחנו את הפתח, והבונקר נמלא בריח של מעדים ומרק עוף. אחרי הריח הופיע ראשה של גב' יוליה שסחבה סל גדול. היא קראה לנו ואמרה: "אני יודעת שצמתם ואין לכם דבר לשבור את הרעב. לא יכולתי לסבול את המחשבה שתישארו רעבים ואינני מסוגלת לאכול כשאתם רעבים כל כך. קחו ותהנו". כזאת היתה יוליה, קתולית אדוקה עם לב רחב.

גם אדון בק נהג לרדת לתוך הבונקר כדי לעודד אותנו. הוא האמין בכל ליבו כי ישו לא היה מסכים למה שעושים הנאצים, ועליו מוטלת החובה להציל אותנו. כך שרדנו בבונקר עד יום השיחרור 23 ביולי 1944. כאשר הצבא הרוסי כבש את העיירה ושיחרר אותנו.

לאחר המלחמה נדדנו עוד חמש שנים במחנות עקורים ברחבי אירופה. אחי הספיק גם לעלות על האקסודוס ולחזור איתה להמבורג. התאחדנו לאחר מכן ועלינו ארצה בקיץ 1949. בנינו את חיינו מחדש, הקמנו משפחות, ולקחנו חלק פעיל בניית המדינה. על כך אנו גאים ואסירי תודה.

מפעל הנצחה ייחודי של ילדים שניספו בשואה

נעמי קורנברג משמשת מזה שנים רבות כיו"ר סניף חולון-בת ים של עמותת יש. משמשת הרוח החיה של מפעל הנצחה ייחודי ופעילות עניפה למען הניצולים. מפעל ההנצחה הוקם ע"י ציפי קיכלר.
עמותת יש בחולון שותפה למפעל הנצחה ייחודי לזכרם של מליון וחצי ילדים שניספו בשואה. ילדי חולון אספו מיליון וחצי גולות המסמלות מיליון וחצי ילדים שניספו בשואה.

מקור וקרדיט