ההישרדות של אהרן פולק (פולק), ילד בן 5 בצ'רנוביץ בתקופת השואה

 

לא היו בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים ליהודים בצ'רנוביץ , כך שבמשך המלחמה אנו הילדים, היינו חסרי כל חינוך. כאן המקום לדבר בשבחה של אמי זיכרונה לברכה. אבא לא היה בבית כל שנות המלחמה הוא נשלח, כל שנה מחדש, לעבודות כפייה בכבישים) "מונקה"(. למזלו הם לא עבדו תחת שלטון גרמני אלה תחת שלטון רומני. צריך לומר שהרומנים התייחסו אל עובדי הכפייה היהודים בצורה סבירה לא התעללו בהם וגם לא הרעיבו אותם. אבא שהקפיד על שמירת מצוות נמנע מלאכול בשר והקפיד להתפלל שלוש פעמים ביום ואף הניח תפילין והתעטף בטלית.

אמי נשארה לבדה אתנו שלושת הבנים והייתה צריכה לדאוג לרווחתנו. בתחילת היינו בגטו ולאחר מכן הרשו לנו לחזור לבתינו. גרנו בדירה קטנה חדר ומטבח, כי לא הייתה לנו אפשרות לחמם דירה גדולה )הטמפרטורה בחורף ירדה לכדי 10 ו20 מעלות מתחת לאפס(. היהודים היו חייבים לשאת את הטלאי הצהוב והגרוע מכל היה שליהודים היה אסור לצאת לרחוב במשך כל שעות היממה, למעט שלוש שעות, בין עשר בבוקר לאחת בצהריים. אז איך מתפרנסים?! אמי, אשת חייל מי ימצא, עסקה במסחר בשוק שחור. היא פיתחה קשרים עם כל מיני אנשים, כולל חיילים רומנים, אשר העבירו לה סחורות שנגנבו מהצבא הגרמני והיא מכרה אותם ברווח לאלה כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסם. אבל ואבל גדול, אי אפשר לעשות את המסחר הזה בלי לשוטט ברחובות. איך אישה יהודייה עם טלאי 7 צהוב תסתובב בשעת העוצר. אמי הגיבורה מצאה פתרון פשוט. לבשה בגדי איכרה אוקראינית ללא טלאי צהוב. וכך היא שמה את נפשה בכפה והסתובבה ברחבי העיר אם מרכולתה המסוכנת, והביאה אוכל לשלושת ילדיה. שני אחיי יוסי ודובי אף הם עסקו במסחר לא הכי חוקי… הם מהלו בבנזין נפט ומכרו את התמהיל הזה כבנזין… את זאת הם הצליחו לעשות תודות לחברות שנקשרה ביניהם לעובד רומני בתחנת דלק סמוכה. ומה עם למודים? מי צריך למודים כשחייך תלויים על בלימה? לאמי הייתה השקפה שונה. צריך גם צריך למודים… אם ננצל מהמלחמה ונעבור אותה בשלום הילדים שלי צריכים להיות אנשים מחונכים ומלומדים, כך אמי ענתה למי ששאל אותה מדוע היא מבזבזת כסף יקר על מורים פרטיים שהיא שכרה לנו. שני האחים שלי למדו למודים כלליים. ואני הקטן יוצא בין עשר לאחת אם נערה "קינדר פרויליין", בגרמנית. ובשעות העוצר אמי הביאה יהודי מגודל זקן בשם שטרסמן, זה לימד "עברי", הוא לימד אותי את אותיות עבריות בסידור התפילה, כדי שאוכל, בבוא היום, להתפלל. כל זה לא מנע ממנה לדאוג שנוכל בשר ולא היססה להאכיל אותנו בשומן חזיר, כדי להציל את נפשותינו היא כמובן לא נגעה בזה. עד כמה שזכור לי גם אחי יוסי שהיה כבר לפני גיל הבר מצווה גם הוא נמנע מלאכול את שומן החזיר. חשוב לספר שאכילת שומן החזיר הייתה חיונית עבורנו כדי שלא נהיה בתת-תזונה, ושנהיה במשקל סביר, על מנת שנוכל לשרוד את המחלות שפקדו אותנו מדי פעם. נא לזכור: לא הייתה אנטיביוטיקה בעולם….כשחלית בדלקת גרון או ריאות, לדוגמה, גופך היה צריך לגבור על המחלה בכוחות עצמו, בנוסף לכל אלה אמי דאגה לשלוח חבילות מזון לאבא למחנות הכפייה.

טוב יהיה אם אשתף את הקורא במה שהרגשתי באותם ימים כילד:

עד כמה שזכור לי חייתי בעולם הדמיונות לא השתעממתי אף לרגע ומה שחשוב מכול אף פעם לא רעבתי ותמיד היה לי לבוש חם וחדר חמים. לכל זה דאגה אמנו הגיבורה. כל העת הייתי חדור בחרדה גדולה ובפחד נורא, שמא אמי לא תחזור הביתה לעת ערב. כל ערב 8 הייתי מלא ביראה ופחד שאמי לא תגיע… בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לזה חרדת נטישה. כך חלפו הימים בשגרת חרדה. בבית בו גרנו )רודולף-הוף( התגוררו לא מעט יהודים. את הערבים הקרים והחשוכים המוארים במנורת חשמל דלוחה או עששית נפט בילינו השכנים ביחד. לא קשה לנחש על מה המבוגרים דברו. דברו על מתי כל זה יגמר? דברו על מה קורה בחזית במלחמה בין הצבא האדום ובין ה"וורמכט"- הצבא הנאצי. לאחד השכנים היה מין דבר שדומה לרדיו והוא שמע מדי פעם ופעם חדשות רחוקות של אירופה החופשית. הוא היה מקור המידע שלנו. החדשות שהוא סיפר לנו היו מקור לתקווה שפעם כל זה יגמר. סטלין, מנהיג רוסיה הסובייטית, נחשב בעינינו כמשיח ממש. תפילותינו היו, שהצבא האדום יגבר על הצבא הנאצי ויציל אותנו מהגיהינום הנורא. ואם בתפילה אנו עוסקים, טוב שאזכיר שהיה אסור לנו לקיים תפילות בציבור ולכן ככול שהתפללנו, התפללנו במחתרת, זכור לי שהיה רב שקראנו לו "הדיין שיבר". אינני זוכר בדיוק איך התכנסנו ואיך התפללנו בציבור, אבל אני זוכר את חצר בית הכנסת ובמרכזו עץ ערמונים ענק. השנה 1944 .מרחץ דמים בעולם. אנחנו מנותקים כמעט מכל חדשות וחיים בעולם הקטן שלנו ומקווים לישועה. אין לנו מושג מההשמדה הטוטלית של אחינו היהודים במחנות השמדה. אין לנו מושג על הקרבות הקשים המתנהלים על פני כדור הארץ בין אמריקה ליפן, בין בנות הברית לגרמניה, אין לנו מושג על גבורתם של חיילי העולם החופשי, האנגלים, האמריקאים, האוסטרלים, הניוזילנדים, הקנדים וההודים ושאר חיילים אירופאים שנמלטו מארצותיהם הכבושות כמו הצרפתים והפולנים. אנחנו יודעים שהחזית שאנו קרובים לה היא החזית שבין הנאצים והרוסים.

בתחילתה של אותה השנה אנחנו חשים שהחזית מתקרבת אלינו. בכול שנות המלחמה לא שמענו הפצצות והפגזות. לכאורה היינו צריכים לשמוח אבל השקט הזה היה סימן שהנאצים יושבים ברומניה לבטח. כשהתחלנו לשמוע את רעמי התותחים ואת צפירות האזעקה הבנו, שהמצילים שלנו בדרך אלינו. היו כמה ימים ולילות שבהם 9 נאלצנו לשבת במרתף הבית על מנת שלא ניפגע. ההפצצות של בנות הברית הי קשות וברעש אימים. אבל כל פצצה שימחה אותנו. חששנו שניפגע וכך שמחתנו הייתה מהולה בפחד. אני זוכר שכן רווק זקן בשם "פרזוי". בשעה שרעש הפצצות גבר הוא אמר בגרמנית "איין ביסכיין גדמפתר" – קצת יותר שקט… אנחנו פחדנו וצחקנו. קצת רקע היסטורי. כזכור רומניה הייתה בת ברית של הנאצים. כשהרומנים חשו, שגורלה של גרמניה הנאצית נחרץ, הם החליטו לנטוש את בריתם עם גרמניה ובבת אחת הפכו מנאצים ללוחמי חופש. הם הדיחו את המשטר הנאצי והפכו להיות בן בריתה של רוסיה הסובייטית. וכך קרה שבחודשים פברואר מרץ 1944 הרומנים נסוגים מצ'רנוביץ העיר נשארת תחת הכיבוש הנאצי בלבד ללא משטר רומני. התוצאה של המהלך הזה הייתה קריטית ומסוכנת מאין כמוהן עבורנו היהודים בצ'רנוביץ. וכול כך למה? עם כול הרוע והרשע של הרומנים, הם הגנו במידה מסוימת על חיינו מפני רצון ההשמדה הטוטאלי של הגרמנים. ומשנטשו הרומנים את צ'רנוביץ היינו נתונים לחסדיהם של הנאצים. התברר לי רק לפני כמה שנים, שהגסטפו הגרמני הוציא פקודת מבצע לחסל ולהשמיד את כול היהודים שנשארו בצ'רנוביץ. וכאן קרה, אם תרצו, הנס הגדול. יום אחד לפני תאריך ביצוע מבצע החיסול של שארית הפליטה, הצבא האדום נכנס לצ'רנוביץ וגאל אותנו ממוות בטוח. אנחנו לא ידענו מכול זה ולי אישית התברר הדבר מתוך עיון ביד ושם. זוכר אני בברור, והתמונה הזאת לא דהתה עד עצם היום הזה, את הטנקים של הצבא האדום ועליהם חיילי הצבא האדום עם הדגל האדום נכנסים העירה ואני ילד בן חמש וחצי עומד ליד השער של הבית, מסתכל במורד הרחוב ורואה את המושיעים האדומים באים לשחרר אותנו מידי המרצחים. המשפט של דודי ישראל פולק (מי שהקים לימים את תשלובת פולגת בקריית גת) "עברנו מהגיהינום של היטלר ל"גן עדן" של סטלין" משקף בתמציתיות את השינוי שחל במצבינו. מחד ניצלנו מסכנת השמדה בידי הנאצים, אך מאידך חיינו במשטר קומוניסטי חמור, אשר התבסס על השלטת טרור אישי, הלשנות ומשטר מושחת. כדי לשרוד 10 כלכלית נאלצנו לקחת חלק באווירת השחיתות. כל מי שביקש לשרוד היה צריך לבצע עברות כלכליות. השותפים לדבר עבירה היו גם ראשי המפלגה הקומוניסטית בעיר. בנסיבות האלה חיינו בפחד מתמיד שמא ניתפס. וכך בפברואר 1944 ,כשהמלחמה בעיצומה ניצלנו מהנאצים. אבא גם הוא שוחרר מעבודות הכפייה, לאחר שהרומנים סובבו את הנשק שלהם נגד הגרמנים. הסיפור איך וכיצד אבא הגיע אילינו ממחנות הכפייה מסופר בפירוט רב בזיכרונותיו של אבא, ולכן לא אספר אותו כאן. אבא שב הביתה ובאמתחתו בגדים ונעליים חדשים, שהוא קנה לנו מהכסף שהוא קיבל מהרומנים "הנדיבים". אני זוכר שנעלתי את הנעליים החדשות שהוא הביא ואני רקדתי על המיטה והנעליים עלי, כי אלו היו נעליים עם סוליה לא מלוכלכת נקייה וחלקה…

מקור וקרדיט , הקשר הרב דורי , מאגר סיפורי מורשת

 

 

סיפור הצלתו של אלברט בתקופת השואה

 

מאת: אלברט אברהם שדה (פלדמן אלברט)

רקע לסיפור של אלברט

אלברט שדה נולד בשנת 1937 במרסיי, עיר נמל בדרום צרפת, להורים ממוצא רוסי ופולני, שהכירו במרסיי והיו בדרכם ארצה, אך מאחר ולא היו להם אישורי עלייה "certificate" מטעם בריטניה העלייה התעכבה. במרסיי נולדו להם ארבעה ילדים, וביניהם אלברט. השנים הראשונות בחיי המשפחה היו ברובע המורכב ברובו מתושבים זרים ממדינות שונות. לאחר פלישת הנאצים לצרפת והקמת ממשלה צרפתית ששיתפה פעולה עם הגרמנים "ממשלת "vichy", החליט ראש הממשלה הזאת MARECHAL PETAIN על שורת חוקים גזעניים כלפיי היהודים בצרפת. בשנת 1942 החלו המשטרה יחד עם הגרמנים לבצע פשיטות ולעצור יהודים ומתנגדים פוליטיים לשלטון. במהלך הפשיטה נלקח דודו של אלברט, מה שהביא לכך שמשפחתו הבינה כי יש סכנה ועליהם לקבל החלטות. לאחר חודש הגיעה לבית אישה בלבוש אחות רחמנייה והוריו אמרו "זוכר שהאחים שלך הלכו למחנה קיץ? אז עכשיו הגיע תורך."  וכך אלברט מספר: אמא שלי הביאה לי תרמיל קטן ואני והאחות יצאנו ברגל לכיוון תחנת הרכבת של מרסיי. שם עלינו על הרכבת שלקחה אותי ואת האחות הרחמנייה למקום מסוים. הגענו לנהר עצום. הלכנו לאורך הנהר עד שהגענו לבית קרוב ושם קרה דבר בעיני כילד מוזר. האישה פתחה את הדלת, הניחה אותי שם ופשוט הלכה לה לדרכה. שם הופיע בחור צעיר שאמר לי "בוא, אנחנו יוצאים לטיול," נסענו באופניים [הוא הרכיב אותי על עגלה קטנה] אז ראיתי שאנחנו חוצים גשר גדול, ולא עצרו אותנו, עברנו את הגשר ומיד פנינו שמאלה לירידה של עשרה מטרים, ובצד ימין של הירידה היה בית ארוך. אז, הבחור שלקח אותי באופניים, הביא אותי לדלת והכניס אותי עם התרמיל והלך, בלי לומר כלום לאנשים.

אותם אנשים שליוו אותי והתברר לי עם השנים שהם לא תקשרו אחד עם השני כדי להגן עליי, עשו זאת כיוון שאם הם יידעו מאיפה אני באתי ולאן אני הולך, יש סכנה שאם ייתפסו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם הם יגלו את המקורות שמהם באתי ואת המחתרת. קיבלו אותי שני אנשים, אישה מבוגרת ואיש שנראה מבוגר יותר, שהיה בעלה. ואז אמרה האישה "תראה, אנחנו דוד שארל ודודה ז'וזפין, ואתה תהיה אצלנו לתקופה." ובעצם כאן מסתיים החלק הראשון.

הבית החדש של אלברט

המשפחה החדשה הייתה משפחה חקלאית, ולמחרת היום אלברט הכיר את הבן דוד הבוגר, שמו "גסטון".שהוא כבר היה בן עשרים ושוחרר מחיל האוויר הצרפתי לאחר התבוסה של צבאות צרפת, וחיי אלברט החלו להיות מבוססים על חיי כפר שבו התקיימו פעולות חקלאיות יומיומיות כמו: האכלת הסוס, האכלת התרנגולות, וטיפול בגידולים החקלאיים של החווה. גסטון יצא עם אלברט לפעולות החלקאיות ודאג שלא ישתעמם, היות ואסור היה לאלברט לצאת משטח החווה וכמה שפחות להתראות עם ילדים אחרים, מפחד שיגלו את מקורותיו.

הבית בו התגוררה המשפחה היה ארוך מאוד וכלל שלושה אזורים נפרדים: אזור מנהל החווה, אזור בעלי החיים ומכתש היין והאזור שהפך להיות בתקופת המלחמה מגורים לקציני הגרמנים של היחידה הצבאית ששמרה על הגשר. אלברט זוכר מהתקופה הזאת עם הגרמנים רק פרשה אחת. כמה ימים לאחר הגעת אלברט, נכנס לבית המשפחה גרמני אחד [מתורגמן היחידה] ונעמד בדלת לתדהמת המשפחה אומר לאלברט: "אתה בטח בא מארץ החסידות" [ארץ החסידות נחשב אזור מצפון מזרח צרפת] אלברט כמובן, לא הבין מה שאותו גרמני התכוון, אבל הדודה שהייתה מאחוריו, מצאה שזה רעיון טוב והסכימה עם החייל שאכן הוא בא מאיזור זה, וכך נפתרה הבעיה של מקורו של אלברט. באותה תקופה החלו הפצצות של חיל האוויר של בנות הברית: אנגליה וארצות הברית. הרבה פעמים שהיו אזעקות, המשפחה הייתה צריכה להתרחק מהגשר כי הוא היה גשר אסטרטגי בעל חשיבות גדולה. אך למזלנו הגדול, הגשר הזה לא נפגע מההפצצות.

עם פלישת בנות הברית לצרפת, בשנת 1944 הגרמנים פינו את האזור של אלברט ולאט לאט החיים חזרו לסדרם באזור זה  ובנוסף למשל לאהבת הסוס והכלב של המשפחה בו או אופניי הילדים היפות בצבע כחול עם צפצפה שלדברי דודה ז'וספין היו שייכים להנרי! רק אחרי שנים סיפרה ז'וספין מיהו אותו הנרי וזה סיפור בפני עצמו שבהחלט קשור להישרדות ולמזלו הטוב של אלברט. בינתיים המשפחה של אלברט לא הראתה סימני נוכחות והמשפחה המאמצת חשבה לאמץ את אלברט. כעבור כמה חודשים, הופיעו ההורים של אלברט אשר הסתתרו אצל משפחה אחרת במרסיי והם ניצלו גם מהגרמנים.

אבא של אלברט, באותה תקופה התנדב למחתרת הצרפתית ואחרי המאורעות הוא דאג לחפש את האח הבכור שלו ואותו. בסוף מישהו שגר לא רחוק מהחווה, שמע על הסיפור וחיפש את ההורים שלו. לאחר שמצא אותם, הוא סיפר להם איפה אלברט. המפגש בין שתי המשפחות היה עבור כולם מאוד מרגש ובוודאי בשביל אלברט שכמעט שכח על קיומם. ההורים כמובן, היו מוכנים לקחת את אלברט, אבל המשפחה המאמצת ביקשה שאלברט יישאר עד סוף שנת הלימודים, ובשנת הלימודים הבאה יחזור למשפחתו. יחד עם בקשה זו, דודה ז'וזפין ביקשה מההורים של אלברט שכל חופשת קיץ יבוא אלברט לבלות את החופש אצלם. כעבור כמה חודשים אלברט חזר להוריו במרסיי. בשנת 1951 עלתה כל המשפחה לארץ.

חסידי אומות העולם

"חסידי אומות העולם הינם אנשים שאינם יהודים ושבדרך כלשהי עזרו להסתיר ילדים ומבוגרים יהודיים ובדרך זו, למנוע את העברתם למחנות ריכוז." מקור יד ושם.

לאחר שאלברט עלה לארץ, הוא המשיך לשמור על קשר מכתבים עם המשפחה שהסתירה אותו, ועם השנים החל להכין תיק לחסידי אומות העולם עם סיפורו. כאשר זכה אלברט כעבור מספר שנים להשלים התיק ולשלוח אותו ל "יד ושם" בירושלים, הוועדה הודיעה לאחר בדיקת התיק ואמינותו, להעניק את תואר "חסידי אומות העולם" למשפחת Baud , ובשנת 1978 הבן "גסטון" ואשתו נטעו עץ ביד ושם בירושלים ובאותה הזדמנות, זכו לטייל ולהכיר את ארץ ישראל. לאחר מספר שנים, הוחלט להקים בכפר של משפחת Baud  אנדרטה זיכרון ובו תיאור של הסיפור על הצלת אלברט. באותה הזדמנות הם זכו לטייל ולהכיר את ארץ ישראל. לאחר מספר שנים, הוחלט להקים בכפר הגאה במעשה ההצלה אנדרטה זיכרון ובו תיאור של הסיפור על הצלת אלברט.

 מה קרה לשאר בני המשפחה של אלברט?

ברגע שנודע להורים של אלברט על עצירת דודו על ידי המשטרה הצרפתית של שלטון vichy, אשר שיתף פעולה עם הגרמנים החליטו ההורים לפזר את המשפחה, אחיו הבכור נשלח בדרך דומה לשל אלברט לכפר שהיה במרחק 10 ק"מ ממנו. הוריו של אלברט הסתתרו אצל חברים ברובע במרסיי שהיה פחות מסוכן מבחינת החיפושים. אבא של אלברט התנדב באותו זמן למחתרת הצרפתית בשם forces francaises de l'lnterieur"" ושירת בה עד סוף המלחמה.

בזמן הזה נולדה אחותו של אלברט שהוא רק הכיר אחרי המלחמה. לאחר המלחמה וכעבור שנה ההורים מצאו אותו ובשנת 1951 כל המשפחה עלתה לארץ ואבא של אלברט התחבר סוף סוף עם ההורים והאחים שלו שגרו בכפר גנים ליד פתח-תקווה משנת 1930. סבא של אלברט ושני בניו עלו לארץ כבר בשנת 1930 מברסט ברוסיה וכמובן שמשפחת העולים החדשה התחברו אליהם בכפר גנים ליד פתח תקווה.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי , מאגר סיפורי מורשת

 

תחנות בחייו של הילד אשר גונן , בן 12 באושוויץ ובמטאהוזן ואח"כ לוחם בגדוד השלישי של הפלמ"ח

 

 יליד 1930 , רומניה ,  Nasasud

 "גדלתי במשפחה עם חמישה אחים ואחיות , הורים , סבא וסבתא וגם דודים . כילד  למדתי בחדר ואחר כך בבית ספר מקומי  .

 ילד במחנה ההשמדה אושוויץ

ב1942  נלקחנו כל משפחתנו כ60 איש  למחנה הריכוז אושוויץ.

באושוויץ הפרידו בינינו – אמהות וילדים צעירים לצד אחד ואני עם אבי ואחי לצד שני .  לאחר מספר ימים הפרידו בין אבי וביני  ויותר לא ראיתי אף לא אחד מבני משפחתי. אחר כך הפרידו בין בוגרים לילדים. אני ילד קטן  - עדיין לא בר-מצווה. עמדתי עם כול הילדים . בא חייל גרמני – יד הגורל שלחה אותו – והוא החליט שאני יכול לעבוד, והעביר אותי לשורה של בוגרים. נשלחתי לצריף שבו היו כ1,000 נערים בגילאי 16-18 , משם היו נלקחים לקרמטריום באושוויץ.

 אחרי כחודשיים , שמעתי שמחפשים ילדים לעבודה. נכנסתי ביוזמתי לשורות וכששאלו אותי מה אני יודע לעשות עניתי באומץ שאני מסגר. לאחר התלבטויות רשמו אותי לאלו שיצאו לעבודה, היינו כ50 ילדים ונערים . דבר ראשון , שלחו אותנו למקלחת , כמובן שפחדנו  להיכנס למקלחת בעקבות ידיעה שמקלחות באושוויץ לא יוצאים.  הגרמנים נכנסו והוכיחו לנו כי אלו מקלחות אמיתיות. לאחר המקלחת קיבלנו בגדי אסירים עם פסים. הועברנו לקטוביץ למפעל לתותחים שם עבדנו מבוקר עד לילה וקיבלנו פרוסת לחם , אבל בבית החרושת הרגשתי כאדם. משם הועברנו למטאהוזן ץ. מטאהוזן היה מחנה ידוע לשמצה. מטאהוזן היה מחנה הריגה.

 

ילד בצעדת המוות

אחרי 3 חודשים במטאהוזן הוליכו אותנו ברגל כ600 ק"מ – צעדת המוות ללינץ. צעדנו בשלג , אנשים נפלו בדרך והצועדים רמסו אותם . בסוף הגענו ליער ושם כיתרו אותנו החיילים הגרמנים עד למאי 1945 . כאשר הגיעו חיילי צבא ארה"ב ברחו הגרמנים ורק אז הבנו שאנו משוחררים. היינו רק מספר ילדים שנותרו בחיים אחרי תלאות אלו. שקלתי כ20 ק"ג .

חיילי הבריגידה דאגו לנו לכל אורך הדרך

יצאתי מהיער , הגעתי לכביש וראיתי חייל שעל כתפו היה מגן דוד . הוא הרים אותי בידיים  וביקשתי ממנו שיקח אותי איתו לארץ-ישראל. אספו אותנו חיילי הבריגדה, האכילו אותנו כגוזלים , טיפה טיפה, ומשם הועברנו בחשאי לאיטליה למחנה ילדים – לסנטה מריה.

בסנטה מריה אירגנו אותנו  חיילי הבריגידה והחזירו לנו  צלם אנוש . באוקטובר 1945  הגענו לארץ באונייה פרינצגרדן . הועברנו לעתלית  ומשם למושב באר-טוביה. במושב חולקנו למשפחות . כל משפחה קיבלה ילד וגדלנו והתחנכנו עם ילדי המושב. 

בשנת 1948  התגיסנו לפלמ"ח לגדוד השלישי .

בשנת 1952 נישאתי לבת המושב, הקמנו משפחה , 2 ילדים ונכדים.

מקור וקרדיט: פרוייקט לדורות

 קורות חייו מתוך אתר הפלמ"ח

אשר גולדשטיין (גונן היום) נולד להוריו רוחמה ואברהם גולשטיין ברומניה בחמישי במאי שנת 1930. הוא גדל ברומניה,וכשפרצה המלחמה היה בכמה מחנות והאחרון היה אושוויץ. שם השמידו את כל משפחתו. משם העבירו אותו לאיטליה עם עוד ילדים והעלו אותם לבאר טוביה בשנת 1945, כשהוא בן 15. שם הוא הכיר את אמירה טורנר לימים אשתו. אשר התגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרה בחולתה. הוא שרת בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. נלחם בין השאר בנגב באזור חאן יונס. לאחר מכן התחתן עם אמירה יחד הקימו משפחה .בשלב מסויים עברו לאשקלון, שם הם גרים עד היום. נולדו להם שני ילדים : רוחמה גרה באשקלון. ואיל (אברהם) בקיבוץ שדה בוקר. לכל אחד מהם נולדו שלושה ילדים. והיום יש גם חמישה נכדים. כל השנים עבד אשר כעצמאי. עד שחלה, הרצה אשר על סיפורו בתקופת השואה במסגרת בתי הספר ובקיבוץ יד מרדכי, ועל הגאווה הגדולה להיות בארץ ולגדל משפחה, הוא סיפר ששיקר על גילו כדי להתגייס לפלמ"ח...כמו רבים אחרים. אשר גונן התגורר באשקלון  . מועד פטירתו ב-28 יולי 2019. נקבר בית העלמין באשקלון.

מסרה את הפרטים: חנה גונן, רעיית הבן אברהם.

מקור

 תחנות בחייו של הילד אשר גונן , בן 12 באושוויץ ובמטאהוזן  ואח"כ לוחם בגדוד השלישי של הפלמ"ח

ילדה בת 7 שורדת את בורות המוות -סיפורה הבלתי יאומן של דינה בייטלר

 

דינה בייטלר לבית לוין נולדה בוילנה בשנת 1934, הילדה השנייה במשפחה של שלושה ילדים.

 באחת האקציות שנערכו בגטו נתפסו דינה, אחיה הבכור וסבתה ונלקחו לבור ההריגה פונאר. גברים ונשים נדרשו להתפשט, אך למזלה של דינה, הגרמנים לא שמו לב ובשל גילה הצעיר היא לא התפשטה לחלוטין ונותרה עם שמלה ונעליים. משה אחיה נורה לנגד עיניה יחד עם עוד רבים. דינה 'למזלה' נורתה רק ברגלה.

דינה היתה בין האנשים האחרונים שנורו באותו היום, היא נפצעה ונפלה אל בין הגופות בבור, בנפילתה היא נפלה לצידו הפנימי של הבור וכך השומרים לא ראו כי היא עדין בין החיים. "בלילה", היא מתארת, "שמעתי קול של אישה ששואלת ביידיש אם עוד מישהו נמצא בחיים [...] היו פצועים שקראו בקול וביקשו עזרה. השומרים שהרי עוד היו שם שמעו את זה, באו חזרה והתחילו לירות שוב".

לקראת בוקר נחלצה דינה מן הבור ותעתה בין היערות והכפרים כשהיא פצועה ומתחננת לחסדי הכפריים. בנדודיה פגשה אישה שעזרה לה לאמץ זהות בדויה של יתומה פולנייה. בזהות זו היא המשיכה בנדודיה עד שפגשה חיילים רוסיים וסיפרה להם את סיפורה. לאחר המלחמה חזרה דינה לוילנה, הוכנסה לבית יתומים יהודי ושהתה בו עד סיום לימודיה. היא חיפשה אחר אמה ואחיה הקטן, אך לא נודע דבר על גורלם. אביה שהיה בסיביר ניצל ועלה לארץ.

 דינה נישאה ובשנת 1960 עלתה לארץ. נולדו לה בן ובת, 9 נכדים ומעל 20 נינים.

 דינה בייטלר הדליקה אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"א (2001)

צפו בעדותה של דינה:

https://youtu.be/jNEvbi3LtHE

 מקור

סיפורם המדהים של יהושע והני בירנבאום - אבא ואמא של כולם

 

משפחת בירנבאום ברחה להולנד מגרמניה הנאצית בשנת 1938. לאחר פלישת הגרמנים להולנד במאי 1940, הם נכלאו במחנה וסטרבורק, שם צולמה תמונה זו (מטה) בשנת 1941. למרות קשיי חיי המחנה, יהושע, הני וששת ילדיהם ניסו לשמור על אורח חיים נורמלי ככל הניתן ולספק כל סיוע שהם יכולים לילדים במחנה. בשנת 1942 המירו הגרמנים את וסטרבורק למחנה מעבר ליהודי הולנד.

מכל רכבת שהגיעה לווסטרבורק יהושע איתר את הילדים שהגיעו ללא הוריהם. הוא הביא אותם לצריף מספר 35, שהפך עם הזמן לבית יתומים שהוא והני ניהלו. הם עשו כל שניתן כדי להגן על הילדים מגירוש למחנות המוות: הנפקת תעודות טבילה מזויפות, כמו גם ניירות שטענו כי חלק מהילדים הם צאצאיהם הבלתי לגיטימיים של חיילים גרמנים.

במרץ 1944 גורשו בני הזוג בירנבאום למחנה הריכוז ברגן-בלזן כשאיתם כ-200 יתומים. יהושע והני המשיכו לשמור על הילדים ואף לקיים טקסים יהודיים. הם אף ערכו סדר פסח במרץ 1945.

באפריל 1945 הם שוחררו מרכבת שנסעה לטרזינשטט - "הרכבת האבודה" מברגן בלזן לטרביץ. בני הזוג בירנבאום המשיכו לטפל בכ- 40 יתומים. הם נשארו בהולנד עד שעלו עם כל הילדים לישראל בשנת 1950.

בני הזוג בירנבאום סייעו בהגנה על מאות ילדים.

לסיפור החיים המלא:

https://youtu.be/XFwoOBCXe6s

 

https://www.israelhayom.co.il/article/41274

https://did.li/Z2QfT

 

מכתבו האחרון של הילד היימן מרקוס בן ה10

 

16  במאי 1944

"סבתא וסבא, שולח לשניכם ברכות ומזל טוב לכבוד יום ההולדת של הבן היחיד שלכם. אנא מסרו לו את ברכותי."

כך כתב יעקב היימן מרקוס בן ה- 10 במכתבו האחרון לסבו וסבתו מצד אמו, היימן וברנטיה מטמן, ממקום המסתור בו שהה באמסטרדם.

 

פיליפ ודויפיה מרקוס חיו באמסטרדם יחד עם בנם יעקב-יאפ היימן (נ. 1934). לאחר כיבוש הולנד הסתתרו בסיועו של סלומון מטמן, אחיה של דויפיה. פיליפ ודויפיה חיו באמסטרדם בחסות מסמכים מזויפים על שם פיליפ קוך ודורה ויס. בנם יעקב היימן נשלח למסתור יחד עם דודתו רוזה, אחות אמו, משם שלחו מכתבים לבני המשפחה.

 ב-8 ביוני 1944 נתפסו יעקב היימן ודודתו במקום המסתור באמסטרדם ונשלחו למאסר במחנה הריכוז וסטרבורק. ב-4 בספטמבר שולחו שניהם לגטו טרזין. היה זה הגירוש הגדול ביותר מהולנד והגירוש האחרון מווסטרבורק לטרזין. בטרזין עבדה רוזה במיון מתכות, עבודה שהקנתה לה חסינות מגירוש.

כששמו של יעקב היימן הופיע ברשימת הגירוש מהגטו החליטה רוזה להצטרף אליו והתחלפה עם מישהו ששמו הופיע באותה רשימה. ב-23 באוקטובר שולחו רוזה ויעקב לאושוויץ.

יעקב היימן נרצח בתאי הגז בהגיעו.

רוזה עברה את הסלקציה ושרדה עד שחרור המחנה. חודשיים אחר כך, במרס 1945, מתה ממזון מורעל שנמכר לה כמזון כשר.

קיראו את מכתבו האחרון המלא של יעקב היימן באתר יד ושם: http://bit.ly/3cbrGNl

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

 

סיפור ההישרדות של הילדה ציפורה (פייגה) גרנט בשואה בצרפת

 

מקור וקרדיט 

ציפורה (פייגה) גרנט לבית גרשנפיש נולדה ב-1931 בעיר בלפור בצרפת לזוג מהגרים מפולין. להוריה, חיה ויעקב, היו עוד בת ושני בנים. המשפחה הייתה דתית ומשכילה, וציפורה למדה במסגרות פרטיות לא-יהודיות.

 לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה יצרו ההורים קשר עם נשים מ"חיל הישע" שטיפלו בילדים של יהודים שנעצרו, ואמה של ציפורה החלה לסייע להן בפעילותן. באחת האקציות נתפסה האם. זמן קצר לאחר שביקרה ציפורה את אמה במעצר, גורשה האם למחנה הריכוז פיטיווייה ומשם לאושוויץ.

 נשות "חיל הישע" ארגנו את העברתן של ציפורה ושל אחותה סימה לפנימייה לבנות בעיר סמוכה. האב לקח אותן לשם והן נפרדו ממנו בחיפזון. לימים נודע לה שהוא נשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם לאושוויץ.

נשות "חיל הישע" לקחו את אחיה של ציפורה אל ביתן, ובהמשך הועברו הבנים לבית יתומים יהודי בפריז. ציפורה פנתה לגסטאפו וביקשה להתאחד עם אחיה בפריז. כשנודע למנהלת הפנימייה על פנייתה של ציפורה, היא מיהרה להעביר אותה ואת סימה למקום בטוח יותר בעיר אחרת. אחיה הגדול של ציפורה, שמואל, הוסתר בהרי האלפים הצרפתיים. אחיה הקטן, יוסף, נרצח בשואה.

 עם השחרור, ביוני 1944, פגשה ציפורה חיילים יהודים-אמריקאים בבית הכנסת בעיר, ואלה סייעו לה להתאחד עם אחיה ששרד. בפסח 1946 עלו ציפורה, אחיה ואחותה ארצה. ציפורה למדה במקווה ישראל ושירתה ב"הגנה" ובחיל הים. היא עסקה בהוראה בבתי ספר יסודיים בחיפה, ולאחר מכן בפנימיית ימין אורד, שם טיפלה בנוער עולה, בעיקר מברית המועצות לשעבר.

ציפורה היא אשת עדות ופעילה ב"עלומים", ארגון ילדים שהוסתרו בצרפת בתקופת השואה. לציפורה ולבעלה אברהם ז"ל שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-21 נינים.