לא היו בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים ליהודים
בצ'רנוביץ , כך שבמשך המלחמה אנו הילדים, היינו חסרי כל חינוך. כאן המקום לדבר בשבחה
של אמי זיכרונה לברכה. אבא לא היה בבית כל שנות המלחמה הוא נשלח, כל שנה מחדש,
לעבודות כפייה בכבישים) "מונקה"(. למזלו הם לא עבדו תחת שלטון גרמני אלה
תחת שלטון רומני. צריך לומר שהרומנים התייחסו אל עובדי הכפייה היהודים בצורה סבירה
לא התעללו בהם וגם לא הרעיבו אותם. אבא שהקפיד על שמירת מצוות נמנע מלאכול בשר
והקפיד להתפלל שלוש פעמים ביום ואף הניח תפילין והתעטף בטלית.
אמי נשארה לבדה אתנו שלושת הבנים והייתה צריכה לדאוג לרווחתנו. בתחילת
היינו בגטו ולאחר מכן הרשו לנו לחזור לבתינו. גרנו בדירה קטנה חדר ומטבח, כי לא הייתה
לנו אפשרות לחמם דירה גדולה )הטמפרטורה בחורף ירדה לכדי 10 ו20 מעלות מתחת לאפס(.
היהודים היו חייבים לשאת את הטלאי הצהוב והגרוע מכל היה שליהודים היה אסור לצאת
לרחוב במשך כל שעות היממה, למעט שלוש שעות, בין עשר בבוקר לאחת בצהריים. אז איך מתפרנסים?!
אמי, אשת חייל מי ימצא, עסקה במסחר בשוק שחור. היא פיתחה קשרים עם כל מיני אנשים,
כולל חיילים רומנים, אשר העבירו לה סחורות שנגנבו מהצבא הגרמני והיא מכרה אותם
ברווח לאלה כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסם. אבל ואבל גדול, אי אפשר לעשות את המסחר
הזה בלי לשוטט ברחובות. איך אישה יהודייה עם טלאי 7 צהוב תסתובב בשעת העוצר. אמי
הגיבורה מצאה פתרון פשוט. לבשה בגדי איכרה אוקראינית ללא טלאי צהוב. וכך היא שמה
את נפשה בכפה והסתובבה ברחבי העיר אם מרכולתה המסוכנת, והביאה אוכל לשלושת ילדיה.
שני אחיי יוסי ודובי אף הם עסקו במסחר לא הכי חוקי… הם מהלו בבנזין נפט ומכרו את התמהיל
הזה כבנזין… את זאת הם הצליחו לעשות תודות לחברות שנקשרה ביניהם לעובד רומני בתחנת
דלק סמוכה. ומה עם למודים? מי צריך למודים כשחייך תלויים על בלימה? לאמי הייתה השקפה
שונה. צריך גם צריך למודים… אם ננצל מהמלחמה ונעבור אותה בשלום הילדים שלי צריכים
להיות אנשים מחונכים ומלומדים, כך אמי ענתה למי ששאל אותה מדוע היא מבזבזת כסף יקר
על מורים פרטיים שהיא שכרה לנו. שני האחים שלי למדו למודים כלליים. ואני הקטן יוצא
בין עשר לאחת אם נערה "קינדר פרויליין", בגרמנית. ובשעות העוצר אמי הביאה
יהודי מגודל זקן בשם שטרסמן, זה לימד "עברי", הוא לימד אותי את אותיות
עבריות בסידור התפילה, כדי שאוכל, בבוא היום, להתפלל. כל זה לא מנע ממנה לדאוג שנוכל
בשר ולא היססה להאכיל אותנו בשומן חזיר, כדי להציל את נפשותינו היא כמובן לא נגעה
בזה. עד כמה שזכור לי גם אחי יוסי שהיה כבר לפני גיל הבר מצווה גם הוא נמנע מלאכול
את שומן החזיר. חשוב לספר שאכילת שומן החזיר הייתה חיונית עבורנו כדי שלא נהיה בתת-תזונה,
ושנהיה במשקל סביר, על מנת שנוכל לשרוד את המחלות שפקדו אותנו מדי פעם. נא לזכור:
לא הייתה אנטיביוטיקה בעולם….כשחלית בדלקת גרון או ריאות, לדוגמה, גופך היה צריך
לגבור על המחלה בכוחות עצמו, בנוסף לכל אלה אמי דאגה לשלוח חבילות מזון לאבא
למחנות הכפייה.
טוב יהיה אם אשתף את הקורא במה שהרגשתי באותם ימים כילד:
עד כמה שזכור לי חייתי בעולם הדמיונות לא השתעממתי אף לרגע ומה
שחשוב מכול אף פעם לא רעבתי ותמיד היה לי לבוש חם וחדר חמים. לכל זה דאגה אמנו
הגיבורה. כל העת הייתי חדור בחרדה גדולה ובפחד נורא, שמא אמי לא תחזור הביתה לעת
ערב. כל ערב 8 הייתי מלא ביראה ופחד שאמי לא תגיע… בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לזה
חרדת נטישה. כך חלפו הימים בשגרת חרדה. בבית בו גרנו )רודולף-הוף( התגוררו לא מעט יהודים.
את הערבים הקרים והחשוכים המוארים במנורת חשמל דלוחה או עששית נפט בילינו השכנים
ביחד. לא קשה לנחש על מה המבוגרים דברו. דברו על מתי כל זה יגמר? דברו על מה קורה
בחזית במלחמה בין הצבא האדום ובין ה"וורמכט"- הצבא הנאצי. לאחד השכנים
היה מין דבר שדומה לרדיו והוא שמע מדי פעם ופעם חדשות רחוקות של אירופה החופשית.
הוא היה מקור המידע שלנו. החדשות שהוא סיפר לנו היו מקור לתקווה שפעם כל זה יגמר.
סטלין, מנהיג רוסיה הסובייטית, נחשב בעינינו כמשיח ממש. תפילותינו היו, שהצבא האדום
יגבר על הצבא הנאצי ויציל אותנו מהגיהינום הנורא. ואם בתפילה אנו עוסקים, טוב
שאזכיר שהיה אסור לנו לקיים תפילות בציבור ולכן ככול שהתפללנו, התפללנו במחתרת,
זכור לי שהיה רב שקראנו לו "הדיין שיבר". אינני זוכר בדיוק איך התכנסנו
ואיך התפללנו בציבור, אבל אני זוכר את חצר בית הכנסת ובמרכזו עץ ערמונים ענק. השנה
1944 .מרחץ דמים בעולם. אנחנו מנותקים כמעט מכל חדשות וחיים בעולם הקטן שלנו ומקווים
לישועה. אין לנו מושג מההשמדה הטוטלית של אחינו היהודים במחנות השמדה. אין לנו
מושג על הקרבות הקשים המתנהלים על פני כדור הארץ בין אמריקה ליפן, בין בנות הברית לגרמניה,
אין לנו מושג על גבורתם של חיילי העולם החופשי, האנגלים, האמריקאים, האוסטרלים,
הניוזילנדים, הקנדים וההודים ושאר חיילים אירופאים שנמלטו מארצותיהם הכבושות כמו הצרפתים
והפולנים. אנחנו יודעים שהחזית שאנו קרובים לה היא החזית שבין הנאצים והרוסים.
בתחילתה של אותה השנה אנחנו חשים שהחזית מתקרבת אלינו. בכול שנות
המלחמה לא שמענו הפצצות והפגזות. לכאורה היינו צריכים לשמוח אבל השקט הזה היה סימן
שהנאצים יושבים ברומניה לבטח. כשהתחלנו לשמוע את רעמי התותחים ואת צפירות האזעקה
הבנו, שהמצילים שלנו בדרך אלינו. היו כמה ימים ולילות שבהם 9 נאלצנו לשבת במרתף
הבית על מנת שלא ניפגע. ההפצצות של בנות הברית הי קשות וברעש אימים. אבל כל פצצה שימחה
אותנו. חששנו שניפגע וכך שמחתנו הייתה מהולה בפחד. אני זוכר שכן רווק זקן בשם
"פרזוי". בשעה שרעש הפצצות גבר הוא אמר בגרמנית "איין ביסכיין גדמפתר"
– קצת יותר שקט… אנחנו פחדנו וצחקנו. קצת רקע היסטורי. כזכור רומניה הייתה בת ברית
של הנאצים. כשהרומנים חשו, שגורלה של גרמניה הנאצית נחרץ, הם החליטו לנטוש את בריתם
עם גרמניה ובבת אחת הפכו מנאצים ללוחמי חופש. הם הדיחו את המשטר הנאצי והפכו להיות
בן בריתה של רוסיה הסובייטית. וכך קרה שבחודשים פברואר מרץ 1944 הרומנים נסוגים מצ'רנוביץ
העיר נשארת תחת הכיבוש הנאצי בלבד ללא משטר רומני. התוצאה של המהלך הזה הייתה
קריטית ומסוכנת מאין כמוהן עבורנו היהודים בצ'רנוביץ. וכול כך למה? עם כול הרוע והרשע
של הרומנים, הם הגנו במידה מסוימת על חיינו מפני רצון ההשמדה הטוטאלי של הגרמנים.
ומשנטשו הרומנים את צ'רנוביץ היינו נתונים לחסדיהם של הנאצים. התברר לי רק לפני
כמה שנים, שהגסטפו הגרמני הוציא פקודת מבצע לחסל ולהשמיד את כול היהודים שנשארו בצ'רנוביץ.
וכאן קרה, אם תרצו, הנס הגדול. יום אחד לפני תאריך ביצוע מבצע החיסול של שארית
הפליטה, הצבא האדום נכנס לצ'רנוביץ וגאל אותנו ממוות בטוח. אנחנו לא ידענו מכול זה
ולי אישית התברר הדבר מתוך עיון ביד ושם. זוכר אני בברור, והתמונה הזאת לא דהתה עד
עצם היום הזה, את הטנקים של הצבא האדום ועליהם חיילי הצבא האדום עם הדגל האדום
נכנסים העירה ואני ילד בן חמש וחצי עומד ליד השער של הבית, מסתכל במורד הרחוב
ורואה את המושיעים האדומים באים לשחרר אותנו מידי המרצחים. המשפט של דודי ישראל
פולק (מי שהקים לימים את תשלובת פולגת בקריית גת) "עברנו מהגיהינום של היטלר
ל"גן עדן" של סטלין" משקף בתמציתיות את השינוי שחל במצבינו. מחד
ניצלנו מסכנת השמדה בידי הנאצים, אך מאידך חיינו במשטר קומוניסטי חמור, אשר התבסס
על השלטת טרור אישי, הלשנות ומשטר מושחת. כדי לשרוד 10 כלכלית נאלצנו לקחת חלק באווירת
השחיתות. כל מי שביקש לשרוד היה צריך לבצע עברות כלכליות. השותפים לדבר עבירה היו
גם ראשי המפלגה הקומוניסטית בעיר. בנסיבות האלה חיינו בפחד מתמיד שמא ניתפס. וכך
בפברואר 1944 ,כשהמלחמה בעיצומה ניצלנו מהנאצים. אבא גם הוא שוחרר מעבודות הכפייה,
לאחר שהרומנים סובבו את הנשק שלהם נגד הגרמנים. הסיפור איך וכיצד אבא הגיע אילינו
ממחנות הכפייה מסופר בפירוט רב בזיכרונותיו של אבא, ולכן לא אספר אותו כאן. אבא שב
הביתה ובאמתחתו בגדים ונעליים חדשים, שהוא קנה לנו מהכסף שהוא קיבל מהרומנים
"הנדיבים". אני זוכר שנעלתי את הנעליים החדשות שהוא הביא ואני רקדתי על
המיטה והנעליים עלי, כי אלו היו נעליים עם סוליה לא מלוכלכת נקייה וחלקה…
מקור
וקרדיט , הקשר הרב דורי , מאגר סיפורי מורשת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה