להיקרא ז'אן בורד

בוריס סירולניק ,בן למשפחה יהודית צרפתית ,  כיום פרופסור לרפואה בצרפת , היה בשנת 1942  ילד בן 6 .

להיקרא ז'אן בורד

“לאחרונה נודע לי שאמי הפקידה אותי בלשכת הסעד בעיר בורדו, ערב המעצר שלה ב-18 ביולי 1942 . כפי הנראה מישהו הזהיר אותה מראש. מעולם לא חשבתי שהיא הפקירה אותי .

היא הכניסה אותי לשם כדי להציל אותי . אחר כך היא חזרה לביתה הריק, בלי בעל , בלי ילד. היא נעצרה לפנות בוקר) ואחר כך נשלחה לאושוויץ) . אינני רוצה לחשוב על כך.

נשארתי כנראה בלשכת הסעד הצרפתית כשנה , אינני יודע בדיוק. אינני זוכר דבר . הזיכרון חזר אלי ביום שבו מרגו  (צעירה צרפתית אשר מיוזמתה פנתה ללשכת הסעד הצרפתית בבקשה לאמץ את הילד , ללא ידיעת הוריה , היא קיבלה על כך את אות חסידת אומות העולם  ביד ושם) באה לקחת אותי.

כדי לרכך ולקרב אותי אליה, היא הביאה איתה קופסה של קוביות סוכר , והאכילה אותי בהן זו אחר זו עד הרגע שסירבה להמשיך ואמרה : "זה נגמר" . זה היה, אני חושב , בקרון רכבת שהגיעה ממקום כלשהו ונסעה לבורדו. במשפחה של מרגו , הזיכרון שלי שב לחיים. מסיה פראז' , מפקח במשרד החינוך הצרפתי איים "להתפוצץ מרוב כעס" . העמדתי פנים נפחדות . מדאם פארז' נזפה בבתה: "יכולת להודיע לנו מראש שאת הולכת להביא את הילד הזה מלשכת הסעד".

הטילו עלי כמה משימות במשפחה הזאת : לטפח ערוגה בגינה, לעזור בניקוי הלול ולהביא את החלב שיחולק ליד שער בית החולים לילדים. כך עברו עלי הימים , עד שיום אחד אמרה מדאם פארז': החל מהיום יקראו לך ז'אן בורד , חזור אחריי !"

מן הסתם חזרתי על דבריה, אבל לא הבנתי למה עלי לשנות את שמי. אישה אחת שבאה מדי פעם לעזור למדאם פארז' בעבודות הבית הסבירה  לי בחביבות: " אם תגיד את השם האמיתי שלך, תמות, ואלה שאוהבים אותך ימותו בגללך" .

בימי ראשון , קאמי , אחיה של מרגו , הצטרף לארוחה המשפחתית. כולם צחקו מרגע שהופיע. יום אחד הוא הגיע לבוש במדי צופים בלווית חבר צעיר , החבר היה מנומס ומאופק, שערו מקורזל כמו צמר כבשים , וחיוכו מסוייג ( מאוחר יותר בספר זיכרונותיו מגלה ד"ר בוריס סירולניק שהחבר של קאמי היה זה שהסגיר אותו לגסטאפו הגרמני וגרם למעצרו ) .

רק כשהייתי סטודנט לרפואה שבתי להיקרא בוריס.

אחרי ביקורם של שני הצופים , החיים כבו גם אצל מרגו. מסיה פארז' מת בשנתו .  מאדאם פארז' נעשתה קודרת ,הבית עטה דממה , בלי תנועה , בלי מבקרים . נאסר עלי ללכת להביא חלב , זה נעשה מסוכן מדי , היה חשש שיסגירו אותי .. יסגירו ?

הדיבור היה מסוכן כי היה עלול להביא למותך. השתיקה הייתה מעיקה משום שהאיום , שהורגש במלוא כובדו, היה עלול להופיע משום מקום. מי יסגיר אותי ? איך אוכל להגן על עצמי? חשבתי שאהיה אחראי  למותם של בני משפחת פארז' משום שהיו כה טובים אלי.

הבית נעשה קודר ודומם . לא היה בו סימן חיים במשך חודשים רבים . הייתי בן 6 , לא ידעתי קרוא וכתוב, לא היה רדיו , לא הייתה מוזיקה, לא היו חברים, לא היו דיבורים. התחלתי להסתובב סביב שולחן הסלון שהייתי כלוא בו. הסיבובים הרגיעו אותי והעניקו לי תחושת קיום מוזרה. כשהתעייפתי מסיבובי , נשכבתי על הספה וטפחתי על ברכיי. בשנת 1993 כשנסעתי לבוקרשט עם ארגון "רופאי העולם", הבחנתי באותו דפוס התנהגות אוטמאטי אצל ילדים נטושים ומבודדים רגשית.

זו כנראה הסיבה שחוויתי את המעצר שלי כחגיגה . חזרתי  לחיים!! לא פחדתי מהחיילים והמשאיות שחסמו את רחוב אדריאן-בסלאנס. היום אני רואה כמה ציורי היה המחזה : צבא שלם בא לעצור ילד קטן!

מקור וקרדיט : בוריס סירולניק , ברח החיים קוראים  לך  (זיכרון , ילדות והישרדות) .  מודן 2014

ילדי טהרן : אביגדור (יאנוש) בן־גל

אביגדור בן־גל נולד ב־1936 בפולין בשם יאנוש, בן ליעקב ויונה, אח קטן לאילנה, הגדולה ממנו בארבע שנים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היתה משפחתו בין רבבות המשפחות שברחו מזרחה, אל פנים בריה"מ. חלקן נדדו בסיביר, אחרות הגיעו לרפובליקות הסובייטיות שבאסיה התיכונה ברעב ובמחסור גדול. הוריו של יאנוש נעלמו בעת המסע, ואילו הוא ואחותו אילנה ("היא כל הזמן שמרה עלי") הגיעו לארץ ישראל דרך פרס, ב־1943, במסגרת עליית "ילדי טהרן". הוא היה בן שבע.

כשהוא נזכר בילדותו, עיניו הכחולות מצטעפות. הוא מבקש שאמתין רגע, נכנס לאחד מחדרי הבית וחוזר אחרי כמה דקות, נרגש, עם תמונה של אישה צעירה.

"תראה איזו יפה היתה אמא שלי. היא נעלמה לנו ברוסיה, ומאז לא ראיתי אותה יותר לעולם".

הוא מתיישב על הכורסה, משלב ידיים ולוקח נשימה עמוקה. 

"הגעתי לכאן בתור ילד קטן, לבד, בלי הורים. אחרי שש שנים אבא שלי הגיע לארץ. הוא שרד את המחנות הקשים ברוסיה, אבל לא נקלט כאן ועזב לצרפת".

הילדות שלו, הוא אומר, היתה קשה מאוד. שהה קצת במשפחה אומנת בקיבוץ גבעת ברנר, וברח משם. בגיל 14 הגיע, בודד בעולם וחסר כל, לתחנה המרכזית בתל אביב. במשך שנה ישן בספסל האחורי של אוטובוס. "לא היה לי מה לאכול, אז בלילות הייתי מתגנב לחתונות וזולל שם כאילו אני ילד של אחת המשפחות שהוזמנו".

ואז הגיע הצבא. "אתה יודע למה נשארתי שם? כי זה היה הבית הראשון שלי בחיים. בית חם ויציב, שלא רציתי לצאת ממנו. הייתי קונה שמירות מחיילים, החלפתי בשבתות את אלה שהיו צריכים להישאר שבת. לי לא היה בית. לא היה לי לאן לחזור".

 מקור וקרדיט

ספר הזכרונות של פרנקה קלצ'בסקה

“החיים הם שדה קרב, הילחמי!”

ספר הזכרונות של פרנקה קלצ'בסקה

"זכרי
אין דבר קבוע בעולם.
לרשע ולחסד תמיד ישנו גבול.
אז המשיכי דרכך בחיוך."

כך כתבה בספר הזכרונות של פרנקה קלצ'בסקה (Franka Kleczewska) חברתה רותי בגטו לודז' ב-8 בינואר 1943. זו אחת ההקדשות האחרונות בספר. את רוב ההקדשות האחרות כתבו באפריל 1942 חבריה וחברותיה של פרנקה שככל הנראה נספו בשואה. פרנקה שרדה. את ספר הזכרונות מסרה ליד ושם פרנקה, כיום חדווה גריזים, ב-2005

למידע נוסף באתר יד ושם

ספר הזכרונות של אריקה הופמן

החברות שלנו תישאר לנצח"

ספר הזכרונות של אריקה הופמן

"ואם החיים לפעמים
בעיות ועצב מביאים 
בטחי באל
בכל לבך"

כך כתבה קורי (קורנליה) סטולקר (Stolker) תושבת הכפר דורן (Doorn) שבהולנד, ב-1941 בספר הזכרונות של אריקה הופמן. אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם משפחתה להולנד. במאי 1943, חודשים מעטים לפני יום הולדתה ה-12, גורשה אריקה למחנה ההשמדה סוביבור ונרצחה בהגיעה.

יאפ ספרויט (Jaap Spruyt), נכדה של מריה סטולקר (Stolker), חסידת אומות העולם וגיסתה של קורי, מסר ליד ושם שני ספרי זכרונות ובהם הקדשות שכתבו לאריקה חברים ובני משפחה בין השנים 1942-193

אריקה הופמן

אריקה הופמן נולדה בווינה ב-1931. במאי 1943 גורשה מהולנד למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחה.
ארכיון יד ושם
תרומת יאפ ספרויט

למידע נוסף באתר יד ושם

סיפורה של חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש),

סיפורה של חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש), "קפצתי לתוך ערימת הבגדים",

 בת 14 בעת האירועים

הגרמנים עברו בגטו וחיפשו יהודים. הסתתרנו בבונקר שמתחת לבית. הגרמנים זרקו חומר נפץ לתוך הבית, גילו את דלת הבונקר ופתחו אותה. הם הוציאו אותנו, הורו לנו להתפשט ולעלות למשאיות שהמתינו. אימי ואחי כבר היו על המשאיות ואילו אני, בהחלטה של שנייה, קפצתי לתוך ערימת הבגדים, מקווה שאף אחד לא ראה אותי. בעודי עוצרת את נשימתי מתחת לערימת הבגדים, שמעתי אישה מנסה להגיד שיש אחת שלא עלתה על המשאית. אז שמעתי בפעם האחרונה את קולה של אמא האומר לה ביידיש, שאם תלשין, אלוהים לא יסלח לה ולצאצאיה עד עולם. כך בפרדתנו האחרונה העניקה לי אמא חיים פעם נוספת.

הגרמנים, שהתארגנו לתזוזה, ירו מספר יריות לעבר ערימת הבגדים. רק צלקת קטנה נותרה לי על גב ידי מאותן יריות. חיכיתי לחושך. התגנבתי לבונקר ההרוס, לקחתי מן הבגדים שנותרו שם זוג תחתונים ומעיל פרווה. התלבשתי ופניתי אל הבונקר הפנימי, שלא התגלה. דפקתי על הדלת המוסתרת. האנשים שבבונקר צרפו אותי למרות הצפיפות הנוראה. הם ידעו על ההסכם של משפחתי עם ז'מינקובסקי ולכן ביקשו ממני לבדוק אם אוכל להסתתר אצלו. יהודית מליק רצתה להצטרף אלי. שמחתי מאוד, כי כך לא אצטרך ללכת לביתו לבדי.

חיכינו לליל חורף סוער, כדי שהשלג יכסה את עקבותינו. יצאנו מבעד לחור בגדר והלכנו לעבר ביתו של ז'מינקובסקי. הוא עדכן אותנו בכל מה שקורה מחוץ לגטו. את יהודית מליק הוא שלח בחזרה עם חלב חם, לחם וחמאה, ואילו לי הוא לא הרשה לחזור לשם. אשתו הכינה לי אמבטיה חמה, זרקה את בגדי לאש ונתנה לי בגדים נקיים משלה. רק את מעילי העליון השאירה. אבל ז'מינקובסקי עטף אותי במעיל של אשתו, ויחד יצאנו החוצה. שלג כבד ירד ועטף את הכל במעטה צחור, רך ונקי. זכור לי שחשבתי, כמה יפה העולם וכמה שחורים ואומללים חיי. הוא הביא אותי לבית אחות אשתו. החביאו אותי במחבוא מעל התנור, מחבוא קטן, אבל חם. כעבור מספר ימים הוא צירף אליי את יהודית מליק, אמה ואחותה. רוב היום ישבנו מבלי לזוז, מבלי להוציא הגה. פחדנו להתגלות. באותה תקופה נתנו הגרמנים מלח לכל מי שהסגיר יהודי. חששנו מאוד מהלשנה. שהינו שם כחודשיים. מאחר ובקרבת הבית הייתה תנועה רבה של אנשים ונדמה היה לחלק מהם שהם שומעים רעשים מוזרים בבית, הבין ז'מינקובסקי שהוא צריך להעביר אותנו משם. הוא העביר אותנו לעליית גג גדולה בביתו.גם שם נאלצנו לשמור על השקט. דרך חורים ברעפים ראינו את השלג הלבן ואת החיילים הגרמנים מוציאים יהודים מתוך בונקרים שהתגלו, ומוליכים אותם.

משם הוא העביר אותנו למרתף שמתחת לבית, מרתף ששימש כמזווה. שמרו בו פירות, ירקות ומיני מזון אחרים. הטמפרטורה הקבועה בו הייתה שמונה מעלות. המזווה היה ברובו בקרקע, רק כעשרים הסנטימטרים האחרונים היו מעל הקרע, בהם היה קבוע חלון מוארך, שפנה למדרכה. שעות רבות הבטנו מבעד לאותו החלון וספרנו את הנעליים הפוסעות לפנינו. עשינו זאת כדי לא לאבד את השפיות. מן המרתף העביר אותנו ז'מינקובסקי לבור שחפר מתחת לרפת. יהודית, אמה, אחותה ואני ישבנו צפופות, כשכל אחת מאתנו יכולה לישר רגליים לפי תור. מרוב ישיבה על הברכיים התכסו רגלינו פצעים. מעלינו טפטף השתן של הפרה, שחלחל באדמה. ריח ההפרשות חנק אותנו. רק בשעות הלילה היינו יוצאות מן הבור כדי לחלץ עצמות, להתרחץ מעט ולאכול.

משם העביר אותנו ז'מינקוסקי לבית של אחות אשתו. הבית היה קטן ובודד באמצע חווה חקלאית. מאחר והייתי בלונדינית, יכולתי לעסוק שם בעבודה בשדה, חלבתי פרות, הוצאתי את הזבל מן הרפת, תפרתי וסרגתי. סרגתי סוודר בכל שבוע. בעלת הבית מכרה את הסוודר וקנתה או קיבלה תמורתו קמח וחמאה. יהודית, אחותה ואמה התחבאו במתבן, משום שנראו יהודיות.

 מקור וקרדיט

סיפורה של פני פינקלשטיין (לבית קוטן) , במחבוא ברפת

 

ב-28 במארס 1925 נולדתי בקאמין-ק להוריי אברהם קוטן וצ'רני לבית חייט. היינו שישה ילדים - האח הגדול דב, ואחריו נולדו אלטר, יאשה, פולה, חיהל'ה ואני. האח הגדול סיים את לימודיו בגימנסיה 'התחייה' שבקובל, נסע ללמוד בצרפת והוסמך למהנדס חשמל בתום לימודיו. ב-1935 הוא עלה לארץ.

האח השני אלטר נשאר אִתָנו בגטו. לילה אחד, לפני שמלאו לו עשרים וארבע שנים, הרגו אותו הגרמנים בתוך הגטו יחד עם האח של אִמי.

אחי יאשה ברח יחד עם הרוסים בעת שהללו עזבו את העיירה ונלחם בקרבות בסטלינגרד במסגרת הצבא האדום. אחרי המלחמה הוא כתב לעיירה, ונודע לי כי מישהו מחפש אותי. נסעתי אליו בלי הניירות הדרושים. עבר קצין רוסי, ושאלתי אותו ברוסית: "איפה נמצא רחוב אויליצה בניקולייב?" הוא הסתכל עליי ושאל: "את מחפשת את יאשה?" הוא ידע שאחי חיפש את משפחתו. אחי היה איש צבא ועבד עם חיילים. הוא הרים את עיניו, ראה אותי והחוויר. נסעתי לשם, והפגישה אִתו הייתה מאוד מרגשת. הוא לא ידע מי נשאר בחיים מחוץ לשנינו. אחותי פולה הייתה אִתָנו ביערות והגיעה לארץ יחד אִתי ועם אימא. אחותי חיהל'ה הלכה עם אחד החברים בגטו ליערות. הוא הלך עם עוד כמה אנשים כדי לחפש פרטיזנים, והשאיר את אחותי ועוד מישהו בבית של גוי. הגויה רבה עם בעלה, הלשינה עליהם לגרמנים והגרמנים באו והרגו אותה.

קאמין-ק הייתה עיירה נחמדה. אבי היה חקלאי, והיו לו גן ירק ומטע. ביתנו נמצא מולם, ולידו היו נהר וגבעה. המקום היה יפה מאוד. הנוער בעיירה היה ציוני והלך לתנועות הנוער הציוניות 'השומר הצעיר' ו'החלוץ'. אני למדתי בעיירה בבית-ספר פולני ובבית הספר 'התחייה'. גימנסיה הייתה אז רק בקובל, והאחים שלי למדו שם. ב-1939 הגיעו הרוסים לעיירה ופתחו בה גימנסיה.

ב-1 בספטמבר 1939 היה צריך יאשה לצאת לוורשה ללימודים. אולם המלחמה החלה, והרוסים באו לעיירה. הרגשנו טוב תחת שלטונם, וגם כשעמדנו בתור ללחם זה לא הפריע לנו. הרוסים הצילו אותנו בעצם בואם לעיירה. אחר כך יכולנו ללמוד, היו בתי-ספר טובים ומורים. בבית הספר הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר בזמן הפולנים, ולא חשנו באנטישמיות. ילדותי הייתה מאושרת. רחל פוגץ' (לימים וינוקור) הייתה חברה שלי. יש לי חברה ושמה חומה גרינשטיין הנמצאת היום בראשון לציון.

מיד לאחר הכיבוש לקחו הגרמנים שמונה גברים יהודים בטענה שהם נחוצים לעבודה. הם ערכו מסיבה והרגו את הגברים האלה, וביניהם היה גם אבי. זאת הייתה רק ההתחלה. אחר כך עברנו לגטו - אִמי, אחותי, אחי אלטר ואני. אלטר היה מגויס לצבא הפולני וחזר כאשר הגיעו הרוסים. הוא היה אִתָנו בגטו. באחד הלילות באו הגרמנים והרגו אותו ואת אחיה של אימא, שלמה חייט.

בגטו עבדנו בסריגה לחיילים בבית-מלאכה שהוקם במקום. היינו שם עד 1942. באקציה הראשונה הוציאו כמעט את כל אנשי העיירה לבית הקברות ורצחו אותם בקבוצות. הם שאלו כל משפחה לשמה ואת האנשים לשמותיהם, וחלק מהם הושארו בחיים כדי שיוכלו לעבוד. אִמי, אחותי ואני ניגשנו לשולחן. ישבה שם חברה של אחותי חיהל'ה ורשמה את אלו שנועדו לעבודה. היא ביקשה מהאחראי במקום שישאיר אותנו בחיים והוא הסכים.

עם חיסול הגטו התחפשתי לגויה והלכתי ברגל מהגטו לכפר אלכסיובקה. אחרי שבועיים נוספים באה אחותי. האח המת אלטר סידר עבורנו את מקום המסתור.

אִמי, אחותי ואני היינו במחבוא ברפת; היו בה פרות, סוסים וחזירים. אנחנו התחבאנו מעל החזירים. האיכר קרע פתח בגג המכוסה, ואנחנו ישבנו למעלה. דרך החור בגג קיבלנו תפוחי אדמה, לחם ולֶבֶּן. זו הייתה עליית-גג מתחת לגג משופע מקש. היינו שם מעל לשנה. אחר כך הגוי התחיל לחשוש לחייו. אם היו מגלים אותנו, היו הורגים גם אותו. הוא רצה להיפטר מאִתָנו, אבל לא ידע מה לעשות. חיינו במחבוא לפי החלומות. כל בוקר שאלתי: "אימא, מה חלמת?" בוקר אחד קמה אימא ואמרה: "חלמתי חלום, ואני יודעת שיש לו משמעות." בחלומה הגיע למחבוא השוטר ונקה קדירה, פתח פֶּתח בקש וחילל בחליל. אלטר אחי והדוד שלמה, שניהם כבר לא היו בחיים באותה העת, התקוטטו אִתו והפילו אותו לרצפה.

פעם ביום, בשעה אחת-עשרה בבוקר, הביאו לנו סיר עם תפוחי אדמה, צנצנת של לֶבֶּן וכיכר לחם. האיכר לא עלה אלינו. באותו היום הוא הביא את האוכל, הזיז את הקש ועלה למעלה. פתאום הוא רצה להוציא קש כדי שיהיה לנו אור. אימא אמרה: "דמנטה, יש לנו מספיק קש. חלמתי חלום ואל תעשה את זה." סיפרנו לו את החלום, כיצד אחי אלטר ושלמה הפילו את ונקה השוטר. הוא רץ מהר וקרא לאשתו; היא הייתה אדוקה באמונתה וביקשה לשמוע את החלום. אחרי שהיא שמעה את החלום, אמרה: "יש אלוהים בשמים. השוטר הזה, ונקה, לא היה חוסך כמה כדורים." הבנו כי הוא תכנן להרוג אותנו.

בכל יום קמנו ושאלנו זו את זו: "מה חלמת?" באחד הבקרים קמה משנתה אחותי ואמרה כי חלמה על פולני ושמו גייבסקי. אני למדתי עם בתו בבית הספר. ידענו כי הוא היה בכלא עם דמנטה בעת שלטון הרוסים, והם נשארו ידידים. אחותי סיפרה שחלמה כי גייבסקי בא. לאחר שבוע שמענו עגלה נוסעת והצצנו דרך החור שבגג הקש. אחותי ראתה את גייבסקי בעגלה, ירדה למטה וצעקה: "פּאני [=אדון בפולנית] גייבסקי!" הוא ראה אותה והצטלב. הוא היה בטוח כי גם אנחנו בין המתים. גייבסקי סיפר שהדוד ואנשים נוספים מהעיירה נשארו בחיים והם נמצאים אצל הפרטיזנים בנוויר. הוא אמר כי הוא יביא לה את הפספורט של בִּתו וייקח אותה לנוויר, אל הפרטיזנים. אחר כך החביא אותה מתחת לקש שבעגלה, והם נסעו. לאחר מעשה אמרנו לגוי שאחותי נסעה.

לשבת למעלה משנה במקום כזה, זה יותר גרוע ממחנה ריכוז. הגרמנים היו באים לגויים, בודקים את הפרות ואת הרפת. יום אחד הם הגיעו, ומרוב היסטריה קיבלנו התקפת צחוק; הכול רעד, והם לא הרגישו. גייבסקי נסע לקאמין-ק והביא לפרטיזנים ידיעות על הגרמנים. אחרי שבועיים הוא בא שוב, החביא אותי מתחת לקש והביא אותי לנוויר. שמונה-עשרה קילומטרים לפני הכפר הוא ירד מהעגלה, והסוס לקח אותי עם העגלה לנוויר. באתי וראיתי את אחותי ואת הינדה גבאי . אני כל כך נבהלתי: "איך היא הולכת? למה היא לא מסתתרת?" התחלתי לצעוק, והן הרגיעו אותי ואמרו כי יש כאן פרטיזנים ואני לא צריכה לפחד. אחותי צלעה וגם אני התקשיתי בהליכה, כי השרירים התנוונו בזמן שהיינו במחבוא. הרוסים אמרו: "בנות יפות, אבל לא יכולות ללכת." רק לאחר כמה חודשים חזר אלינו כושר ההליכה במלואו.

בנוויר פגשתי את מנשה פרצ'יק . הוא בנה זמליאנקה [מחפורת], ואנחנו שהינו בה.

 

מקור וקרדיט

סיפורה של לאה ויצנר, בת יחידה, ילידת 1930

כדי להציל ילדה יהודייה בת 12 נדרשו שתי משפחות פולניות לסכן את חייהן-סיפורם של פליקס וסטפניה פלאושבסקי ואדוארד וסטפניה גוס.

זהו סיפורה של לאה ויצנר, בת יחידה, ילידת 1930. בספטמבר 1942 אימא של לאה השליכה אותה במהלך טרנספורט שעשה את דרכו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

לאה חזרה לכפר הולדתה והצטרפה לדודה שגם הוא הצליח לברוח מאותו משלוח. הדוד השיג ללאה נירות מזויפים והיא הגיעה לעיירה סטארי-סמבור שם היא מצאה מסתור אצל פליקס וסטפניה פלאושבסקי שהכירו את משפחתה.

סטפניה ופליקס טיפלו בלאה כמו אחת מהמשפחה והסתירו את זהותה היהודית אף מילדיהם. 

בתחילת 1943 גורשו תושבי סטארי-סמבור מערבה והם הגיעו לעיירה קטנה על גדות נהר הויסלה. עקב חשש שזהותה של לאה תתגלה העבירו פליקס וסטפניה את לאה למשפחתה של אחותו של פליקס, סטפניה ואדוארד גוס, שהמשיכו לטפל בילדה במסירות עד ליום השחרור ביולי 1944.

שתי המשפחות הפולניות סכנו את חייהם כדי להציל את לאה מסיבות הומניטריות וללא כל תמורה.פליקס וסטפניה פלאושבסקי ואדוארד וסטפניה גוס הוכרו כחסיד אומות עולם על ידי "יד ושם" ביוני 1995.

הקדישו שתיים וחצי דקות כדי לצפות בסיפורה של לאה ויצנר.

מקור וקרדיט : אתר גיבורים רגילים