סיפורה של דורה רוט

"הייתי רעבה במשך שש שנים", מספרת רוט שאמה מתה מרעב בזמן השואה. "אמרו לי: 'ילדה, למה את לא אומרת שלום לאמא? היא נפטרה'. אמרתי: 'זו לא אמא שלי' - פשוט לא הצלחתי לתפוס את זה כילדה. עד היום אני אומרת למה לא אמרתי שלום". 

עוד לפני כן נשלחה דורה לגטו ורשה כשהייתה בת שבע ומשם נשלחה יחד עם בני משפחתה למחנות הריכוז, שם נספו אביה ואחותה. "עמדתי שלישית אחרי אחותי בתור להיכנס לגזים ואז שני גרמנים אמרו שיש לי עיניים יפות ומשכו אותי", היא משחזרת. "אחותי נשרפה ואני ניצלתי בזכות העיניים", מסבירה רוט.

למאמר באתר נענע 10
ראה גם : קראו לי קוקטקה

מונה מספר לכוכבים

לויס לוורי כתבה את סיפורן של אַנֶמאריה בת ה- 10 מקופנהגן וחברתה היהודייה אלן רוזן. כאשר נודע למשפחתה של אַנֶמאריה דבר הסכנה המרחפת על המשפחה היהודית היא התגייסה להגנתה ודאגה לעבור ביחד עם הילדה אל קרוב משפחה שעוסק בדיג בצפון דנמרק. שם הוסתרה הילדה במקום מסתור, תוך סיכון המשפחה הדנית עד העברתה עם הוריה באותו לילה שבו הועברה יהדות דנמרק בעזרת המחתרת הדנית אל חוף מבטחים בשוודיה.

"מונֶה מספר לכוכבים" מאת לויס לוורי בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989

"החפץ בחיים" – סיפורו של אברהם אביאל

 אברהם אביאל (ליפקונסקי) נולד בשנת 1929 בכפר היהודי חקלאי דוגאלישוק שבפולין דאז. כשהיה בן שלוש-עשרה, בעשרה במאי 1942, הובל אברהם עם בני משפחתו לבור המוות בבית הקברות היהודי בראדון. אמו ואחיו, יקותיאל, נרצחו ואברהם הצליח להימלט עם אחיו הגדול פנחס, שנרצח מאוחר יותר לנגד עיניו.

באביב 1943 הצטרף אברהם לפרטיזנים. לאחר השחרור, יתום מכל משפחתו, הפליג לארץ ישראל באניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים וגורשה לקפריסין. אברהם עלה ארצה בשנת 1946 ושנתיים לאחר מכן התגייס לפלמ"ח. הוא העיד במשפט אייכמן וגולל בעדותו את פרשת חיסול יהודי ראדון והסביבה, כדוגמה לסיפורם הטרגי של יהודי בלרוסיה. אברהם נשוי לאילה ליברמן. לזוג שלושה ילדים ונכדים.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

ראה גם : אברהם אביאל – ויקיפדיה

ראיון עם אברהם אביאל - עיתון מקוון - חינוך והוראה מתוקשבת - יד ושם

שואה | תיעודי | אברהם אביאל, ראדון - YouTube

סיפורו של העד ממשפט אייכמן - יום הזיכרון לשואה ולגבורה - חדשות ...

303 ו-304: "כל חיי הרגשתי שאחי קורא לי"

שתי תמונות קטנות של ילדים: באחת ילדה בת ארבע אוחזת שלט עם המספר 303, ובשנייה ילד בן 12 אוחז את המספר 304. בראשונה: מרים בית־תלמי (במקור שפירו) מביטה בהבעה ילדותית תמימה אל המצלמה. בשנייה: אחיה הגדול אוטו שפירו, שהופרד ממנה בילדותם ונפטר במנזר באנגליה אחרי שהוברח מגרמניה הנאצית מיד לאחר ליל הבדולח.

התמונות הללו נמצאו לפני כמה חודשים במוזיאון השואה באמסטרדם, אחרי שנים של ניסיונות מצד מרים להתחקות אחר עדויות ומסמכים הנוגעים לבני משפחתה שנרצחו על ידי הנאצים. הן צולמו ככל הנראה לאחר שהאחים הוברחו מגרמניה ב"קינדרטרנספורט" – משלוחי ההצלה שבמסגרתם הועברו אלפי ילדים יהודים מגרמניה לבריטניה – והוריהם נרצחו. כעת היא מתבוננת בתמונות הללו בעיניים עצובות. התמונה הזאת של אחיה היא הזיכרון האחרון שנותר ממנו.

לכתבה המלאה באתר YNET  

הדור האבוד

האנתולוגיה של עזריאל איזנברג, הדור האבוד  המתעדת חוויות של ילדים מתקופת השואה, חוויות שעלו בעדויות ובספרות הכתובה. חלק מקובצי העדויות מוערים; אחרים – נרטיווים בלבד. כולם מהווים חומר תיעודי ייחודי בעבור היסטוריונים המבקשים לחקור את חוויותיהם של נשים, ילדים ומשפחות בתקופת השואה.

A. Eisenberg(Ed). The Lost Generation: Children in the Holocaust, New York 1982 ,Pilgrim press, 1982.

תוצאות חיפוש

The Lost generation : children in the Holocaust - WorldCat

בעיני ילדה בת שתים-עשרה

היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, על-ידי ינינה השלס (יאנקה, כפי שכונתה בילדותה), ילדה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה  היא כתבה אותו, כשזכרונותיה עדיין טריים, מייד אחרי שהוברחה ממחנה הריכוז, במסגרת מבצע הצלה מתוכנן ומאורגן של "המועצה לעזרה ליהודים"

"בעיני ילדה בת שתים-עשרה", הוא יומן מצמרר שראה אור לראשונה ב-1946 בפולנית והיה לאחד המסמכים הייחודיים שפורסמו לאחר השואה. רק עכשיו, 70 שנה אחרי, רואה היומן אור לראשונה בעברית. 

היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, על-ידי ינינה השלס (יאנקה, כפי שכונתה בילדותה), ילדה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה. היא כתבה אותו, כשזכרונותיה עדיין טריים, מייד אחרי שהוברחה ממחנה הריכוז, במסגרת מבצע הצלה מתוכנן ומאורגן של "המועצה לעזרה ליהודים". 
ינינה השתייכה לקבוצת אנשי הרוח במחנה יאנובסקי, שנדבקו בחיידק הספרותי - ילדה אחת קטנה בתוך חבורת מבוגרים. מדי ערב, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, נהגה לדקלם שירים שכתבה, בפני הנשים בצריף שישנה בו. כך הגיע שמה למשורר והסופר, מיכאל בורביץ', שעמד בראש הפעילות התרבותית במחנה. לאחר שהצליח לברוח מהמחנה, בעזרת ידידיו, דאג להציל גם את ינינה. 

שלושה שבועות לאחר בריחתה מהמחנה, קיבלה ינינה מחברת אפורה ועפרון, כדי לעודדה לכתוב את זיכרונותיה. יומנה המורכב משלוש מחברות (132 עמודים) כתוב בכתב יד גדול וברור, בכנות ילדותית, באופן בלתי אמצעי, ובכישרון שאינו מוטל בספק, עם זכרון נאמן של המאורעות, ונתמך בתאריכים מדויקים ובשמות. מעבר לחשיבותו ההיסטורית, זהו גם סיפור אישי מכמיר לב, שיש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז. 

ינינה שרדה. מציליה העבירו אותה ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם משנים כל פעם את זהותה, ואילו היומן יצא אל דרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו, ובמזל שרד את המלחמה. כתב היד נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורביץ', וב-1985 הוא מסר אותו לארכיון של "בית לוחמי הגטאות", בישראל. 
היומן שזכה לגרסאות בימתיות והוכנס לתוכנית לימודים של סמינרים באוניברסיטת פריז, תורגם לשפות שונות, ביניהן, קטלנית, ספרדית, גרמנית, אוקראינית, רוסית ועומד לראות אור גם בצרפתית. קטעים מתוכו תורגמו גם לצ'כית ואנגלית. היומן מלווה בהקדמות של עורכי המהדורות בשפות השונות, בכרוניקה קצרה של האירועים המתוארים, באחרית דבר מאת המחברת, וכן בשירים שכתבה במחנה הריכוז - שירים שבמובן מסוים הביאו להצלתה. 
"יומנה של ינינה, מעבר לחשיבותו ההיסטורית כמסמך תיעודי שנכתב בזמן אמת, הוא שיר הלל לניצחון רוח האדם, החזקה מכל כוחות האופל. ינינה נחשפה בילדותה לאכזריות בלתי נתפסת ממש ואיבדה את כל יקיריה, אך שני דברים לא הצליחה המלחמה לקחת ממנה: את האמונה באדם ואת התקווה... כמעט בלתי נתפס איך אישה שעברה בילדותה את הנורא מכל, הצליחה לא רק לשקם את הריסות חייה באופן מעורר הערצה בתחום האישי והמקצועי גם יחד, אלא לחזור ולומר כי ה"חיים יפים". איזה שיעור זה לכולנו". (מיכל קירזנר-אפלבוים, עורכת המהדורה העברית). 

להמשך הכתבה של ציפי לוין

מקור וקרדיט : הבלוג של ציפי לוין באתר חדשות מחלקה ראשונה

News1 | בעיני ילדה בת שתים-עשרה

 

ראה גם: בעיני ילדה בת שתים עשרה - ינינה השלס אלטמן - נוריתה ביקורות

הילדה האמיצה מן התצלום המפורסם ביותר של גטו ורשה

בערב חג הפסח תש"ג, ב-19 באפריל 1943, החל השלב הסופי בחיסולו של גטו ורשה. כעבור ארבעה שבועות, ב-16 במאי, הכריז קצין האס-אס יורגן שטרופ, אשר הופקד על ביצוע המלאכה, כי זו נסתיימה והושלמה. הרובע היהודי בוורשה אינו קיים עוד, כתב בדו"ח שלו. פרנץ קונרד, צלמו האישי, עמד לידו ותיעד חיילים מרושעים מאיימים בנשק על נשים וילדים, בדרך לכיכר המשלוחים, משם הוסעו אל מחנות ההשמדה. על אחת מתמונותיו נרשם: "הוצאו בכוח מן הבונקרים". זו נחקקה בזיכרון יותר מכולן והפכה לסמל של שואת יהודי אירופה, אולי בגלל ילד קטן וחסר אונים המרים את ידיו, ונכנע לחייל נאצי המכוון אליו קנה רובה. גבורת הגרמנים התבטאה בהפגנתה כלפי חסרי הישע.

כמה מן הדמויות המופיעות בחזית התמונה זוהו שנים רבות לאחר שנסתיימה מלחמת העולם השנייה.

הילדה מצד שמאל היא חנה למט שנולדה בוורשה למשה ומתילדה. היא נספתה במיידנק בשנת 1943 בהיותה בת שבע. לידה ניצבת אמה, מתילדה למט גולדפינגר ששרדה את זוועות השואה וזיהתה אותה. היא אף עלתה לישראל.

הנער המחזיק שק לבן על כתפו הוא אהרון אליעזר קרטוזינסקי, בנם של הרשל צבי וקילה. הוא נספה באושוויץ בהיותו בן 14. אחותו, חנה אייכנגרין, שעלתה לישראל זיהתה אותו.

  מקור המידע

הילדה האמיצה מן התצלום המפורסם ביותר של גטו ורשה | רשימות מן