שמואל בק : ילד יהודי בגטו וילנה

 

שמואל בק נולד בשנת 1933 בווילנה, למשפחה יהודית חילונית מהמעמד הבינוני. כישרון הציור התגלה בו כבר בילדותו. כילד חווה את מוראות השואה. בשנת 1941 נשלח עם משפחתו לגטו וילנה, שם ערך בגיל 9 את תצוגת ציוריו הראשונה. מהגטו הועבר למחנה עבודה וממנו נמלט ובעזרת אחות סבו, שהוטבלה לנצרות בצעירותה, מצאו בק ואמו מחסה במנזר בנדיקטיני, שם הסתתרו בעליית גג. ב-1943 נאלצו השניים לחזור לגטו, ובק השתתף בתערוכת ציורים שארגנו שם אברהם סוצקבר ושמריהו קצ'רגינסקי. 

ב-24 בספטמבר 1943, עם חיסול הגטו, הועברו בק ואמו למחנה עבודה שבו היה האב. משם נמלטו בק ואמו שנית אל המנזר הבנדיקטיני. אביו נורה למוות בידי הגרמנים בפונאר ביולי 1944, ימים מעטים קודם לשחרור האזור בידי הצבא האדום, ומכל בני משפחתו נותרו בחיים בתום השואה רק הוא ואמו. בק תיאר זאת: "כאשר הסובייטים שחררו אותנו, היינו שניים מבין מאתיים ניצולי וילנה, מקהילה שמנתה 70 עד 80 אלף נפש".

בק ואמו עברו ללודז' שבפולין, משנת 1945  התגוררו בק ואמו במחנה עקורים בלנדסברג שבגרמניה. ב-1947 צייר את ציור "אם ובנה" המשקף את זכרונותיו האפלים מתקופת השואה.

ב-1948 עלו בק ואמו לארץ ישראל. בשנת 1952 למד בבצלאל. בשנים 1953 עד 1956 שירת בצה"ל. בראשית שנות החמישים פעל כמעטר בציור את המאמר הראשי השבועי של אורי אבנרי בשבועון "העולם הזה", וכן עיצב תפאורות לתיאטרון.

 

שמואל בק (צייר) – ויקיפדיה

.

מסע ומשא - שמואל בק, Yad Vashem

·          

מסע ומשא – 60 שנות יצירה של האמן היהודי שמואל בק, ניצול שואה מגטו וילנה. תקופות ביצירתו על רקע תחנות במסלול חייו.

בניסיון נואש להציל את בתם השאירו אותה ליד חומת המנזר וחזרו לגטו

אוקדיה ירומירסקה (Leokadia Jaromirska) חיה בביאלולקה (Bialoleka), פרבר של העיר ורשה. באחד הבקרים באוקטובר 1942, בעודה פוסעת לעבודה יחד עם אשה נוספת, שמעה בכי של ילדים והבחינה בילדה קטנה ובתינוקת בת 8 חודשים שננטשו ליד גדר של מנזר. שנים רבות אחר כך סיפרה כיצד אספו את הילדות. היא שכנעה את האשה השנייה לקחת את הילדים אל ביתה. בסיום יום העבודה מיהרה אל ביתה של האישה וגילתה שהאישה נבהלה ולקחה את הילדה המבוגרת אל תחנת המשטרה. לאוקדיה לקחה איתה את התינוקת לביתה.

עם התגברות הרדיפה של היהודים, היו הורים שראו שסכנת מוות מרחפת מעל ראשם וקיבלו את ההחלטה הקשה מכל להיפרד מילדיהם בתקווה שכך יוכלו להנצל. זה היה המקרה של גולדה וגרשון יוניש (Golda & Gershon Jonisz), שבניסיון נואש להציל את בתם השאירו אותה ליד חומת המנזר וחזרו לגטו.

ללאוקדיה לא היו ילדים. בעלה בולק (Bolek) נאסר ב-1940 ובתור אסיר פוליטי נשלח לאושוויץ. למרות שבקושי הצליחה להתקיים מעבודתה במפעל גרמני, החליטה לאמץ את התינוקת וקראה לה בוגומיליה (Bogumila) שמשמעותו - אהובת האל, או בחיבה – בוגושיה. מתוך הכנסתה המזערית, שילמה ירומירסקה לילדה לטפל בבוגושיה בשעה שהלכה לעבודה. בקושי רב הצליחה למצוא דרך לפרנס את התינוקת ואת עצמה, ואפילו לשלוח חבילות לבעלה שהיה כלוא כל אותה העת באושוויץ.

כאשר הרוסים התקרבו, לאוקדיה נאלצה להתפנות מביתה. היא לקחה איתה את הילדה והשתיים נדדו ממקום למקום בחיפוש מתמיד אחר מזון ומקום לינה. למרות שהתנאים היו קשים מאוד, בוגושיה זוכרת בעיקר את החום והאהבה שירומירסקה העניקה לה. את כוחה שאבה ירומירסקה מן האהבה שלא ידעה גבול אל הילדה, ובכוחה של אהבה זו הצליחה לסוכך ולהגן עליה מהסכנות ומהקור ולטפל בה כאשר היתה חולה.

כאשר המלחמה הסתיימה חזר בולק, בעלה של ירומירסקה, מאושוויץ תשוש וחלש. הזוג חזר לחיות בביאלולקה בבית הרוס וניסה לשוב למסלול של חיים תקינים.

מקור וקרדיט : אתר חסידי אומות העולם , יד ושם

פליקס זנדמן: במסתור

נולד ב- 1927 בגרודנו, פולין.

"קבוצה קטנה של ארבעה אנשים, שנה וחצי במסתור, זה קטסטרופה. שני אנשים לא יכולים להסתדר, אז ארבעה אנשים במקום סגור? זה גיהינום. באמת גיהינום פסיכולוגי. אבל התנהגנו יפה מאוד. לא רבנו, ויצאנו מהחור מבחינה פסיכולוגית בסדר.

עשינו חור באדמה וצינור קטן שיצא החוצה לגינה, הכניס האוויר. שלושה אנשים שכבו על הצד, כי על הגב לא היה מקום לשלושה, אחד ישב בין הרגליים, ואחד ישב על הדלי. אי אפשר היה לזוז, אז לא זזנו. היה תמיד פחד מוות. למעלה, מעלינו, גרו זוג עם חמישה ילדים. אי אפשר היה לדבר בקול רם, רק בקול נמוך מאוד, כי לא רצינו שהילדים ישמעו. הייתה סכנה כל הזמן שהם ידעו שאנחנו בפנים, אז לא דיברנו או שדיברנו חלש מאוד.

הדוד שלי היה חכם מאוד. מהרגע הראשון שנכנסנו לבור הוא אמר: 'אנחנו נהיה פה הרבה זמן, אפילו אם הרוסים יבואו, זה ייקח להם הרבה זמן'. הוא אמר לנו שצריך דיסציפלינה, וקבע חוקים מיוחדים. למשל, איך לחלק את האוכל? הרי היינו שתי משפחות ולא היה הרבה אוכל. יום אחד הוא חילק את האוכל לארבע חתיכות והם לקחו, יום שני הם חילקו את האוכל ואנחנו לקחנו ראשונים. זאת אומרת, האוכל היה מחולק באופן מתמטי בדיוק, פלוס מינוס גרם אחד.

בשכיבה, כדי שלא יהיה בשביל אחד מקום יותר טוב מאשר בשביל השני, התחלפנו כל שש שעות. לא רבנו כי ידענו באופן אינסטינקטיבי שאסור לריב. זה יהיה קטסטרופה. אם מישהו כעס, הוא כעס בפנים. אני זוכר שביקשתי מדוד שלי שייתן לי לצאת בלילה מהבור ואני אנסה לשחות בנהר ולעבור אותו. הוא לא נתן לי לצאת, פחד שימצאו אותי ויהרגו אותי, ולפני שיהרגו אותי אני אגלה איפה אנחנו. כאב לי כל כך הלב, והתחלתי לבכות: 'תביטו, רק אני יודע לשחות, אתם לא יודעים לשחות. אני עוד ילד, תנו לי, יש לי עוד צ'אנס לחיות!'. הדוד אמר: 'תשמע, מה שיהיה עם כולם יהיה איתך. את כולם יהרגו בלאו הכי. מה אתה יותר טוב מכולם? שתוק! אל תהיה ילד קטן!' בכיתי. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבכיתי.

הדוד לימד אותי מתמטיקה בעל-פה, וזה עזר לי מאוחר יותר. בלי עיפרון, בלי כלום, רק בעל-פה, בדיבורים, רק להסביר. הייתי אומר לו: '"את זה אני מבין, את זה אני לא מבין', אבל בראשי תמיד הייתה מוסיקה בעל-פה, המוסיקה שידעתי. כילד קטן ניגנתי בכינור והייתי בתזמורת של ילדים. זה היה לי תמיד בראש. לא צריך לשמוע. אתה יכול לחשוב על מוסיקה וזה מנגן בראש.

כל יום ידענו מתי יום ולילה כי שמענו את הקולות, וגם היה קצת אור מהרצפה. כל יום רשמנו לנו פס אחד, כמו בבית סוהר. באס, האיש שהיה איתנו, ידע את המנהגים היהודיים בדיוק. דוד שלי ואני לא הכרנו אותם בדיוק. אני חושב שידענו מתי היה פסח ומתי יום כיפור. ביום כיפור צמנו ובפסח לא אכלנו לחם.

בהתחלה יכולתי לשכב במסתור עם הרגליים ישרות ובהמשך לא יכולתי. גדלתי. נכנסתי בן 15 ויצאתי בן 17. כשיצאנו, לא היו יהודים בגרודנו. ידענו שלקחו את כולם לרכבת, ועם הזמן, כל שבוע, היו מגיעות ידיעות, יותר ויותר. בסופו של דבר ידענו שאין תקווה. למרות זה אנשים היו חוזרים, מפה ומשם. חשבנו שאולי מישהו, מישהו מהקרובים שלנו גם יחזור, אבל אף אחד לא בא. המילים האחרונות של הרבה אנשים שנספו, שהלכו לגירוש, לאלו שנשארים, כי אי אפשר היה לדעת תישאר, היו: "תחשוב על ארץ ישראל, תבנה את ארץ ישראל".

 מקור וקרדיט : אתר בית לוחמי הגיטאות

 ראה גם :

הניצחון הסופי - סיפורו של פליקס זנדמן on Vimeo

ד"ר פליקס זנדמן(Felix Zandman)  במאי 1927, גרודנו – 4 ביוני 2011, פילדלפיה ) היה פיזיקאי ותעשיין יהודי-אמריקאי, מייסד ויושב ראש של חברת וישיי (Vishay) העולמית..

פליקס זנדמן – ויקיפדיה

לאה פריד: במנזר

 

  

 נולדה בטרנוב, פולין. כיום גרה כיום במודיעין, אם לארבעה ילדים.

"הסתתרתי במשך שלוש שנים במנזר ליד פשמיש, ע"י הגבול הרוסי. הייתי שם שלוש שנים, מגיל חמש עד גיל שמונה. כשהובאתי למנזר דעתי הוסחה על ידי משחק עם כלבלב קטן, בזמן שינינה סיכמה את פרטי העסקה עם הנזירות.

 סיפור הכיסוי שלי היה שאם המנזר היא דודתי, והובאתי לשם כי אמי, אחותה של אם המנזר, נהרגה בהפצצות בורשה, ואבי נהרג בתור חיל בצבא הפולני.

עבדתי בתוך המנזר, חלבתי את הפרות. אני זוכרת במיוחד את הפרה הג'ינג'ית, שלא פעם חבטה בי בזנבה. פיציתי את עצמי על ידי שתייה מהנה של חלב לבן ומקציף מהעטינים שלה. האכלתי את החזירים, אספתי ביצים, רעיתי עזים, ולמרות שהייתי כל כך קטנה, ניקיתי את המנזר כולו, והברקתי את רצפתו היפה.

עם הזמן הפכתי לנוצרייה אדוקה מאוד, התפללתי בדבקות והיו לי תמיד המון שאלות לכומר שהיה מגיע מידי שבוע לכנסיה עם פמליית הנערים שלו. הנזירות אהבו את האדיקות שלי והתלהבו בעיקר מכך שביקשתי לקחת לחדרי את פסלו של פרנציסקוס הקדוש. זה היה פסל גדול של הקדוש, שמחבק את ישו התינוק. הנזירות חשבו שזו הארה משמים, שילדה בת חמש מבקשת את הפסל לחדרה. עבורי הוא היה ודאי בובה או אולי געגוע לחיבוק של אבא ואמא.

 

לעדות המלאה באתר בית לוחמי הגיטאות

נילי גורן: חיים בזהות שאולה

שמי נילי גורן , אני נולדתי ג'קלין ואן הודן , נולדתי בעיר אוטרכט בשנת 1933
הייתי בת  שש

..ואז נסענו לכפר קטן קטן, לרופא ואשתו שלא היו להם ילדים וגרו בבית ענק.

והרגשתי נורא מועקה כי הייתי לבד, ואז פתאום ראיתי את וורה. ורה הייתה כלבת צייד סטר אירי נהדרת ששכבה על יד האח. אז עולמי ישר כבר היה יותר טוב. התיישבתי על הרצפה ליד ורה ושם נשארתי כמה ימים, ואז אבא נסע.

ונשארתי. הייתי בורחת לאיזה עולם שניסים קורים וכל מיני פיות נושאות דברים טובים. לא היה עולם אמיתי, אני ברחתי לשם כי שם יותר טוב, בעולם הזה.

ואז פתאום בה הספרון הראשון ואבא שלי שלח עם רץ כזה, גם ספרון ואחר כך את כולם.  אי, זאת הייתה הפתעה נהדרת, נהדרת. קודם כל לשמוע מאבא, שנית דרך הספר לגלות שבעצם כולם חיים ואף אחד לא נתפס. זה היה הפחד הכי גדול שלי, שמישהו מהם ייתפס. ושלישית הציורים הנהדרים המוכרים לי כל כך של אבא. ונהדר, נהדר, נהדר, קצת ריח של אבא.

אף פעם לא סיפרתי לאף חברה לאף אחד שום דבר. כלום, רמז לא. הגרמנים כבר התחילו להפסיד את המלחמה.. ואלה היו השבועות הכי קשים של המלחמה שלי. כי אז גם אנחנו השתחררנו ואבא לא בא.."

לעדות המלאה באתר של בית לוחמי הגיטאות

אירית קופר : בכפרים

 נולדה ב- 1929 במינסק מזוביצקי, פולין. חיה כיום בהרצליה. אם לשתי בנות וסבתא לשישה נכדים.

"...הנה הגיע האביב. אמא יצאה וחזרה ואמרה: 'בנות, הייתי בכפר ודיברתי עם איכר וסיפרתי לו שיש לי שתי בנות גדולות. שאלתי אותו אם הוא רוצה לקחת אחת מכן לעבודה...' אמא הסתכלה עלי ואני ידעתי שמחר אני אלך איתה. בבוקר, כשקמנו, אמא התחילה לזרז אותי. היא רצה ואני רצתי אחריה, ופתאום מצאתי את עצמי בין בתים. אמא דפקה על אחת הדלתות ובדלת נעמד איכר. הוא היה נראה לי גדול וחזק כל כך. נבהלתי רק ממראהו. אמא אמרה: 'הנה הבאתי את הבת שלי. היא יודעת לעשות הכול'. היא השאירה אותי והלכה.

הייתי בת 13.5 שנים ואשת האיכר אמרה לי: 'תראי, מחר בבוקר תיקחי את הפרות ותצאי למרעה'. פחדתי מהפרות, לא ידעתי מה לעשות. לפנות ערב לקחתי את הפרות וחזרתי הביתה, אז האישה נגשה אלי ואמרה לי: 'לכי מהר הביתה!' הבנתי שהיא מגרשת אותי אבל לא הבנתי למה.

הסתובבתי כל היום מבית לבית. פעם אחת יצאה אישה. אמרתי לה: 'גברת, את צריכה פועלת?, אני יודעת לעשות הכול. אני גם יודעת לצאת עם הפרות למרעה'. היא אמרה לי: 'טוב שבאת, בדיוק אני צריכה'. אני זוכרת שבבוקר קם בעלה, העיר אותי ואמר לי: 'החוצה, החוצה, מה את מספרת שאת פולנייה? כל הלילה דיברת אידיש!' והוא גרש אותי .

לפנות ערב קיבלה אותי משפחת קובלצ'יק. לא ישנתי בלילות מפחד שמא אני אחלום ואדבר אידיש. נרדמתי בשדה עם הפרות עד שהרגלתי את עצמי לא לחשוב באידיש. בחורף, ניגשה אלי האישה ואמרה לי: 'באמת היית מאוד נחמדה ואת באמת פועלת טובה אבל בחורף אני לא צריכה אותך'.

הגעתי למסקנה שאני לא רוצה יותר לחיות. התיישבתי בקצה היער ואמרתי: 'מה שיהיה יהיה'. והנה אני נרדמת וחולמת שנפתחים השמים, ויש בהם חור גדול וענן. על הענן אמא, מתיישבת לידי ואומרת לי: 'קומי מהר, קומי, לא זאת הדרך, קומי'. ואני קמה וצועקת: 'אמא', אבל אין אמא. התעוררתי ואמרתי לעצמי 'אם אמא שומרת עליי משמים סימן שהיא רוצה שאני אחיה."        

מקור וקרדיט : בית לוחמי הגיטאות

 

עליזה ויטיס שומרון : ילדה בת 15 במרד גטו ורשה

"אספו אותנו למרתף. ובחוץ שמרו חברים שאף אחד לא יתקרב. כי הייתה כבר מחתרת, אסור היה לנו להופיע בפומבי. ישבנו על הרצפה מחובקים אחת חיבקה את השנייה. היינו שמה איזה שישים ילדים שלוש עשרה ארבע עשרה. ואז אמרה לנו מירה, תדעו לכם שזאת אסיפה שלנו האחרונה. אנחנו לא נוכל יותר להיפגש, אנחנו מפזרים את התנועה. כי עכשיו יבואו ימים קשים מאוד. אנחנו חייבים עכשיו לארגן את התנועה למרד. כי התפקיד שלנו זה למרוד. ועכשיו אתם אולי תישארו כל אחד בפני עצמו וזה יהיה המבחן הגדול שלכם. תזכרו שאתם אנשים, בני אדם עם מצפון ועם אהבה לזולת. מאותו רגע היה תוהו ובוהו. כולם ברחו כל הזמן ברחנו ממקום למקום והסתתרנו. ואני כל הזמן אני עם המשפחה ואני כל הזמן רצה אל המקום הריכוז של התנועה לראות מה קורה. מינו אותי להיות קשרית, ושאני אשמור על הקשר עם בנות אחרות מהתנועה. ושאני אבוא כמה שאפשר בשביל לקבל, אם יש פקודות חדשות. החיים התחילו להיות איומים. פשוט לקחנו תרמיל. וכל לילה ישנו במקום אחר.

לתיעוד המלא בבית לוחמי הגיטאות