הילדים היהודים בסלקציות של מחנות ההשמדה

עדותו של יוסף ויינברג אשר היה שנתיים במחנה אושוויץ בירקנאו:

"הילדים היהודים היו הראשונים שנמצאו ונלקחו למוות בסלקציות ליד הרכבות.  היו אלו ילדים קטנים מאד שאימותיהם , אבותיהם או אחיותיהם ואחיהם אחזו בידיהם.

היו ילדים קטנים מאד שנשאו אותם על הזרועות. היו גם ילדים, לא מעטים,  בודדים שהלכו לבד, כלומר אלה שכבר לא היו להם אמא או אבא , לא אחות ולא אח שיתנו להם יד.

הם לא צעקו ולא בכו בשעת הסלקציה .

קרוב למיליון ילדים יהודים היו הקורבנות הראשונים של הסלקציות במחנות ההשמדה. "

מקור וקרדיט :

יוסף, ויינברג . דמעה ותפילה, הוצאת משרד הבטחון,  1981.

ראו גם :

"רע ומר היה גורלם של הילדים במחנה. רק במקרים נדירים הצליח ילד לעבור את ספו של מחנה אושוויץ - מחנה שנועד למבוגרים בלבד, מהם ניתן לסחוט את הכוחות בעבודת פרך בטרם יישלחו למשרפות. אך חרף זאת היו ילדים בני גילאים שונים באושוויץ, וחלק מהם אפילו ניצל. מקרה הצלה אופייני הוא זה של הילד אוטו דב קולקא, שאביו, אריך קולקא, היה בעל מעמד מיוחד במחנה בזכות הוותק והמקצוע, והוא הצליח לגונן על בנו עד לפינוי המחנה. הילד אוטו דב הוא כיום פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים.

סלקציות מיוחדות לאיתור ילדים נערכו באושוויץ מדי פעם. ילדים רבים שימשו כ"פיפלים", משרתים אצל מיוחסים למיניהם כמו קאפואים וזקני בלוקים. הללו ניצלו אותם בלא רחם, מכל בחינה אפשרית. "בלוק הילדים" שב"מחנה המשפחות" שנחשב לפלא ולנס במציאות של אושוויץ על כל מחנותיו, נתקיים זמן מוגבל בלבד.

 רוב רובם של הילדים נרצחו בתאי הגז, הם ומחנכיהם המסורים ורק הודות לשרידים המעטים מאותה סאגה חינוכית מופלאה, עלה בידינו לשחזר את סיפורו של בלוק 31, שלא היה לו אח ורע בכל תולדות מחנה אושוויץ."

מקור וקרדיט :

גדעון גרייף. "חיי היומיום של אסירי אושוויץ" , אתר מט"ח בשיתוף יד ושם.

הנערים של מחנה גונטר

 למחנה המכרות גונטר נשלחו עשרות נערים מצרפת , בלגיה והולנד שנותרו ללא הורים ולבדם במחנה עבודות הפרך הזה.

המהנדס היהודי משה קובוביצקי שהגיע למחנה מבלגיה הפך להיות כמו אב לקבוצה זו, שמצב אנשיה היה ירוד מאד.  הוא הפך להיות המגשר בינם לבין הוותיקים , דאג להם לתוספת אוכל .  הוא פעל להרגעת הנערים והסתיר אותם במקומות מסתור כאשר חלו, השיג תרופות מחוץ למחנה, וטיפל בהם בנאמנות.  

באחד הפעמים שמע כמה נערים משוחחים  ביניהם ואומרים "אנו מוכנים לתת יד עבור פרוסת לחם".

משה קובוביצקי , שנמצא היה במחנה בכל מקום בו דיברו צרפתית והקשיב לשיחתם, התקרב אליהם ובהוציאו מתוך שקית כמה פרוסות לחם, אמר " "גם אני רעב כמוכם, אך עד הערב אחזיק מעמד. על כן, קבלו ממני את הפרוסות ושמרו על היד".

הוא המשיך לדאוג כל הזמן להם לפרוסות לחם , לעתים מתוך מנות המזון שלו .

עד היום נמצאים רבים מנערים אלו בישראל , בצרפת ובארה"ב . חלקם הפכו לקצינים בכירים בצה"ל.  הם לא שכחו שהם חבים את חייהם לנאמנותו ולמסירות נפשו של משה קובוביצקי שהציל אותם.

מקור וקרדיט :

יוסף, ויינברג . דמעה ותפילה, הוצאת משרד הבטחון,  1981. 

הילד שנמלט מבורות ההריגה

 עדותו של יוסף ויינברג , מצוות החופרים של בורות ההריגה, ליד קטוביץ.

"אנו מקבלים לידינו אתי חפירה, מכושים ומכשירים אחרים, ומריצים אותנו לחפור בור.  הגרמנים מאיצים בנו במקלות וביריות, לא נותנים לנו לנשום. יום קר בחוץ. תוך כמה ימים ישמש הבור גם לחופרים אותו.

ביום הרביעי לחפירה המפרכת השמש שולחת את קרניה הראשונות על השדה. כאשר מרחוק נשמעים ועולים קולות. בהתחלה זה נשמע כהמולה לא ברורה שבאה מן הצד. מאותו מקום בו המגדלים נוצצים אל מול השמים. ההמייה מתקרבת , מתחזקת, מתעצמת ומיד שומעים יללות קורעות לב. מן העיירה הסמוכה רצים אנשים בבהלה איומה. אין אנו מכירים אותם עדיין, אך על פי הצעקות אנו משערים שאלה קולותיהם של יהודים נרדפים.

גברים , נשים , ילדים ןזקנים נרדפים כאילו היו עדר. מכל העברים יורים, היהודים הראשונים מופיעים בשדה. אחריהם – המון רב . מעל תל האדמה החפורה רודפים אותם הגרמנים לתוך הבור. מכל עבר רודפים אחריהם צרורות כדורים ממכונות יריה.

אחדים מהנרדפים עוצרים , רוצים להשתהות, אך מיד הם נגררים עם ההמון שלוחץ עליהם מאחור. מי שנשאר נרמס תחת רגליהם . כולם חייבים להיכנס לבור, משום שאין דרך נסיגה.

ילד כבן שמונה-תשע, לבוש מעיל מתעופף ברוח ועינים מבוהלות, נעצר לרגע ומתחיל לרוץ הצידה, לעבר היער.  הכדורים רודפים אחריו ונופלים סביבו. הוא נעצר, פונה לכיוון אחר. אנשים אחדים ניתקים מההמון ומתחילים לרוץ אחרי הילד. הם נופלים מהכדורים, אך הילד ממשיך לרוץ ואינו נרתע. המרצחים הגרמנים משתעשעים עם הילד. נראה כאילו רוצים הם לשכוח את כל האחרים ויורים רק אחרי הילד, שרץ בזיגזג ואינו מפגר במרוצתו בין הכדורים. מעילו הקרוע מסתבך בין רגליו. הוא נופל . שוב מתרומם. ממשיך לרוץ. פתאום הוא מסתובב ומתחיל לרוץ למקום בו עומדים המרצחים הגרמנים. הכדורים תולשים מהילד את הכובע. הוא שוב נופל ונדמה שלא יתרומם עוד, אך מיד הוא קם וממשיך לרוץ ונעלם בין העצים .

היריות אינן פוסקות אבל הוא ניצל וממשיך לרוץ למעבה היער שם הסתתר היטב.

 מקור וקרדיט :

יוסף, ויינברג . דמעה ותפילה, הוצאת משרד הבטחון,  1981. 

כאן לא תיאטרון

 קטע מתוך " בית החרושת למוות" , מאת אוטה קראוס ואריך קולקא. הוצאת "הקונגרס" , ברלין. 1970

באולם ההמתנה של תאי הגזים עמדה גם אם אחת עם בתה בת החמש. הילדה היתה חסרת סבלנות בגלל ההמתנה הממושכת . היא שאלה ללא הרף את אמה : "כמה זמן עוד נחכה עד שניסע? " אימה  ניחמה אותה כשעיניה מוצפות בדמעות: "היי חמודה , כבר לא נותר הרבה זמן , עד שנלך לסבתא ולסבא. אנחנו צריכות עוד לעשות אמבטיה. אחר כך נלבש את בגדינו היפים, ומיד נהיה בדרכנו.. "

אבל הילדה לא נרגעה , כאילו חשה שצפוי לה משהו בלתי רגיל. האם חששה , כי קולה של בתה עלול להעלות את חמתם של אנשי הס.ס התורנים. הללו נהגו להכות גם ילדים. לכן אמרה לה האם: "רקדי לנו ריקוד קטן, ואחר כך ניסע לסבתא" .

ואז יצאה הילדה הקטנה במחול. נשים וילדים הקיפו את הילדה במעגל, וזו רקדה מחול קאדריל נחמד. כל התמונה הזו התרחשה בחדר ההמתנה למוות, ודי היה בעובדה זו כדי להגביר את תחושת הזוועה..אפילו אנשי ס.ס אחדים התרשמו ממחזה האימים הזה, והתבוננו בעניין ברקדנית הקטנה. אבל הפעוטה לא סיימה את הריקוד. לפתע נכנס לאולם קרמר ופקד על כולם להיכנס למקלחות (תאי-הגזים). הוא אמר : "פה לא תיאטרון" !"

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

מרדף תפוחי אדמה, נוח קליגר , בן 16 במחנה אושוויץ

נח קליגר , בן 16 , באחד ממחנות העבודה של אושוויץ ‘סובל מרעב מתמיד ומנסה כל דרך לשרוד. יחד עם חבריו הוא הוא מנסה להתקיים בדרך לא דרך.

"עבדתי אז בקומנדו אחר , שהקאפו שלו היה נוקשה פחות. לכן בהפסקת הצהרייים הצליחו אחדים מאתנו מדי פעם להתגנב מאחורי המטבח, שם הסתתרנו וחיכינו לרגע שבו פרקו המשאיות את מלאי תפוחי האדמה עבור המחסן. ברגע שהמשאית שחררה את מטענה , זינקנו , חטפנו תפוחי אדמה ככל שיכולנו  , הסתרנו אותם בכובעינו או בקערה שהיתה איתנו תמיד, ונמלטנו מהמקום. לרוב לא ניסו נהגי המשאיות לדלוק אחרינו גם כאשר הבחינו בנו, שכן היו אלה בדרך כלל פועלים פולנים.

יום אחד חזרנו שוב על הפעולה- אלא שהפעם היא הסתיימה אחרת, לא הבחנו בכך שבחצר עמד לו  סמל הס.ס וייצ'ורק, הפולקס-דיוטשר, פולני ממוצא גרמני שכולם במחנה רעדו מפניו.

לא שמנו לב, זינקנו גם הפעם , גרפנו את תפוחי האדמה והתחלנו לברוח, כאשר לפתע נשמע קולו המוכר של איש הס.ס וייצ'ורק: "כלבים שכמותכם! יהודים ארורים! עצרו מיד !"

המשכנו במנוסה מהירה, ידענו שוייצ'ורק היה נכה באחת מרגליו ולא יוכל לרדוף אחרינו. מלבד זאת , קשה היה לזהות אסיר נמלט בין רבבות אסירים הנראים בדיוק כמוהו, מכאן שהסיכוי לחמוק היה גדול מאד.

ואמנם כך היה בתחילה.  סמל הס.ס וייצ'ורק שאג וגידף – ואנו המשכנו לברוח ולהתרחק, אלא שהוא לא התכוון לוותר. לפתע החלו שורקים בקרבתנו כדורים. וייצ'רק ירק לעברנו בתת-המקלע שלו. זינקנו אל מאחורי אחד הבניינים שלידו חלפנו במונסתנו.

 אני הייתי אחרון הבורחים, ובדיוק כאשר זינקתי אל מאחורי הבניין פגעו בי הכדורים. שלושה מהם שפשפו את רגלי הימנית. לא עצרתי.

גם לא הלכתי אחר כך למרפאה כדי לקבל טיפול. קשרתי סמרטוט סביב הפצעים- וכך התהלכתי במשך יותר משנה, עד לשחרור, כשהפצעים אינם מגלידים , מחמת תת-התזונה והמחסור בנוגדנים בגופי המדולדל.

 כאשר הגיע נח קליגר ארצה ולחם במלחמת השחרור בקרב על באר שבע עדיין סבל מפצעי הירי ברגליו.

 מקור וקרדיט :

נח קליגר. אלה תולדות נח : האוטביוגרפיה של נח קליגר,ידיעות ספרים 2010

רבקה ובגדי השבת של ילדתה בדרך לתעלות הירי

רבקה יוסלבסקה. מפוהוסק זאגורסקי , בחבל פינסק, לאחר מכן ברמת גן. דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב8 למאי 1961 .

"אני זוכרת היטב : זה היה באוגוסט- ספטמבר 1942. נאמר לנו , שעלינו לנטוש את ביתנו ולקחת איתנו רק את הילדים. כבר היינו מורגלים לפקודת כגון אלה. מדי פעם פקדו עלינו לצאת, אספו אותנו וספרו אותנו, כדי שאיש לא יחסר, חס וחלילה! אבל הפעם התרחש הכול בצורה שונה! רוב האנשים נדחקו לתוך המשאית. אלו שבשבילם לא נותר מקום, נאלצו לרוץ ברגל אחרי המשאיות.

אחזתי ביד בתי הקטנה. כשהיינו בגיטו שאלה אותי : "אמא למה הלבשת אותי בגדי שבת?  הרי ביער לא יעשו בנו דבר אחר, אלא ישלחו אותנו למוות? !"

 לא הייתי האם היחידה, שרצה אחרי המשאית. היו איתי עוד נשים ושניים או שלושה ילדים. מי שנפל או נשאר על הקרקע נורה בו במקום. כאשר הגענו למקום המיון, כבר נאספה שם כל משפחתי. נמצאנו במרחק שלושה ק"מ בערך מן העיירה שלנו. 

העמידו אותנו בשורה על תל קטן. פנינו אל מול תעלה חפורה מן העבר השני של התל. כאשר הגענו למעלה, ראינו אנשים עירומים לחלוטין. עדיין קיוויתי שמדובר רק בעינויים. אבל אז ראיתי ארבעה אנשי ס.ס. חמושים.

קרבתי לתעלה, כי רציתי לראות מה קורה. לאחר שניות אחדת כבר ידעתי ...  הבנתי מייד: עכשיו יירו בנו.

שעה שהמתנו, אמרה לי ילדתי : "אבל מה אנו נשארות פה? בואי נברח!" . ואומנם – נערים אחדים ניסו לברוח, אבל הם לא הגיעו רחוק, אנשי הס.ס. ירו בגבם, והם נהרגו במקום.

הגיע תורי . הפניתי את ראשי לעבר אנשי הס.ס, ואחד מהם שאל אותי במי עליו לירות קודם – בי או בבתי. לא יכולתי לענות. לפתע חשתי , שחוטפים את ילדתי מידיי , ואז שמעתי קול ירי ואת זעקתה האחרונה.

גם אני נפלתי לתוך התעלה. אותה שעה לא חשתי מאומה. הייתי משוכנעת, שאני מתה. אבל כל זאת הרגשתי משהו. אנשים נפלו עלי. התחלתי לנוע, נוכחתי לדעת שאני חיה. פחדתי, שאיחנק תחת משקל הגופות, ונאבקתי בכל כוחותיי להיחלץ מערימת המוות שמעלי. נותרתי כמעט ללא כוחות, אבל לבסוף עלה בידיי לזחול ולטפס אל מחוץ לחפירה.

 כשהגעתי למעלה,  ראיתי מסביב רק גוויות. בין הגוויות הללו התרוצצו עשרות ילדים עירומים וצעקו.  הם קראו לאבותיהם ולאמהותיהן. בכוחות אחרונים קראתי גם לילדתי  "מרתה'לה, מרתה'לה"!.

לפתע חזרו הגרמנים. הם פקדו על האיכרים לתפוס את הילדים, אולם הללו רצו כאחוזי דיבוק אל השדות. גם אני רצתי לעבר אחד השדות, התחבאתי ולא זזתי. שוב ושוב דרשו הגרמנים מהאיכרים הנוצרים לאסוף את הילדים. אני עצמי נותרתי שוכבת במקום. את הילדים המיתו ביריות.  ילדה אחת התחננה על חייה, אבל גם זה לא הועיל.

מאוחר יותר התיישבתי על קבר האחים ורציתי למות. שלושה ימים ושלושה לילות נשארתי כך, יושבת על הקבר , עד שלבסוף ריחם עלי איכר אחד ולקח אותי.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

תפוחי האדמה , ההלקאות והנערים באושוויץ

 אברהם תמיר, מלודז', לאחר מכן עובד סוציאלי בירושלים. הגיע לגיטו לודז' במרץ 1940, ביולי  1944, בן 15 , הגיע לאושוויץ. דברי עדות, שנשמעו במשפט אושוויץ ב20 לאוגוסט 1964 :

ביום א' אחד פקדו עלינו -עלי ועל פינס-ללכת להביא מזון. אני זוכר בבירור, שהיה זה יום ראשון, כי ביום ראשון היינו מקבלים תמיד מרק ותפוחי אדמה בלתי מקולפים. היינו רעבים מאד. סחבנו תפוחי אדמה אחדים, הסתרנו אותם במכנסינו. אבל תוך כדי הליכה נשרו ממכנסיו של פינס תפוחי אדמה אחדים. 

כאשר ראה את זה בדנארק, קרב אליו ואמר :

"כמספר תפוחי האדמה שיימצאו אצלכם, כן מספר המלקות שתקבלו".

אני הוכיתי ראשון. היה עלי להכניס את ראשי בפתח התנור, על מנת שגופי יהיה ישר ומתוח. הילקו אותי באלה. אבל כאשר הפסיק בדנארק לרגע, הצלחתי  להוציא את ראשי מהתנור וברחתי. 

כאשר שב אלי עוז-רוחי, וחזרתי למקום, שכב פינס ללא ניע על יד הצריף, זמן קצר לאחר מכן מת במבנה החולים. סיבת המוות – הלקאה.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.