יעקובסון אהרון , בן 10 בגטו וילנה

ב-24 ביוני 1941 כבש הצבא הגרמני את וילנה. טרם הקמת הגטו, בתחילת ספטמבר הובלו יהודי המקום לרצח בפונאר (אתר השמדת המונים ליד וילנה). המשפחה עברה לגטו ובהמשך הצליחה להימלט מהגטו בזכות סיועו של סנדלר לא-יהודי, אולם בהמשך שבה לגטו. עם חיסול הגטו, בספטמבר 1943, ברחה המשפחה בסיועו של מקומי ומצאה מסתור במרתף עד יום השחרור. העד עלה לישראל בשנת 1948

מתוך העדות :

"כשהיינו שם היו אנשים שהסתתרו ימים שלמים, עד שבוע-שבועיים בכל מיני מסתורים.

ש. אפוא אתם הסתתרתם?

ת. הסתתרנו אצל נוצרים. אנשים יצאו החוצה רעבים. [...] מתוך האנשים שיצאו החוצה לא היו שפויים, היו סהרורים והם פשוט השתגעו מהמצב. מחפשים בפחד, בלי אוכל, בלי שום דבר, לא יודעים מה לעשות. רצים מעליית-גג לעליית-גג. אספו אותם בסוף והעבירו אותם לגטו השני יחד אתנו, הפרידו ביניהם וגם...

ש. מה קרה אתכם בינתיים?

ת. אנחנו חזרנו למקום בגטו, בגטו יותר מרווח במרכאות, בגטו עם פחות יהודים. אף אחד מהם לא עבד, לא הלכו לעבודה. כעבור יומיים חזרנו לגטו למקומותינו.

כשבאנו בחזרה לגטו חיפשתי חברים... נכנסנו לכל מיני חצרות אחרים, התמונה היתה הרבה ארונות עם מתים, באו אנשים וחיפשו. הארונות היו מכוסים. הורידו וכיסו. בסוף הורידו ולא כיסו. המחזה הזה של אנשים צעירים [...] מהתליה וכל דרך אחרת או שנהרגו שם, זה היה כל היום, עד שלאט לאט פינו אותם. המחזות האלה, בתור ילד זה השפיע מאוד [...]. לאחר מכן באו אנשים שברחו מפונאר והמשטרה היהודית החביאה אותם, שלא יספרו. אנחנו ידענו את זה."

לעדות המלאה באדיבות אתר מט"ח ויד ושם

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946

נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.

כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..

האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.

ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

אבא החליט שנתחמק בזה אחר זה מהבית . אני יצאתי ראשונה . מה רחש אז לבי , לב ילדה בת תשע ? טרם הבנתי הכל, אך זאת ידעתי שרע ומר לי ואין דרך אחרת אלא לתור לי מקום הצלה.

העיירה הייתה מוקפת . ברחובות סובבו ליטאים מזויינים . לא ידעתי לאן אפנה. ראשי המה עלי  . לפתע שמעתי את הליטאים צועקים שכל הנוצרים ייכנסו לביתהם . התחלתי לרוץ בכיוון היער . מאחורי עוד יהודים . בקצה היער ניצבו גרמנים ששלפו את אקדחיהם . נעמדנו.

מה נדהמתי כשפנה אלי אחד הגרמנים , ושאלני לאן פני מועדות? רגע הצצתי בפני הרוצח השתוי ועניתי שהלכתי לביתי שבירכתי היער. הוא סטר לי על פני , גער בי שמתרוצצת אני בעת כזאת וציווה עלי לרוץ לביתי כך ניצלתי ועברתי מהם והלאה. אך כל היהודים , שהיו שם , נורו בידי הגרמנים.

אני מהלכת ביער החשוך . לאן הולכת אני ? – שאלתי את עצמי. נזכרתי שהגרמני שלחני לביתי . היכן ביתי ?  והיכו נמצאת אני? - התחבטה בי מחשבה עיקשת ורעדתי בכל איברי גופי.

לפתע הגיעו לאוזני הדי יריות וזעקות. הגרמנים הוציאו את היהודים מבית הכנסת והמיתום בקצה היער.

ראשי נסתחרר עלי . נדמה לי שמסביבי דם. עיני ראו אך ענן אפל וכך קרסתי ונפלתי תחתי. רחוקה מביתי , יחידה ובודדת ביער החשוך.

שכבתי שם ביער ללא הכרה שעות ארוכות. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במיטה. על ידי ישבה גויה אחת ובכתה. היא שאלתני ואני סיפרתי לה הכול. לא רצתה להאמין שאני יהודיה. אך הבטיחה לעזור לי. סיפרה לי שנתקלה בי ביער בשעה שיצאה לאסוף פטריות.

היא היטבה עמי מאד . אבל לגויים שבכפר נודע עלי והחליטו למסרני בידי הגרמנים . ולמחרת בלילה , כשנרדמו כל האנשים , שמעתי נקישות בדלת ושאון קולות. מיד הבנתי הכל. הדלת נפרצה בכוח על ידי הליטאים בכפר . הגוייה נתבלבלה, אחזה בי והשליכה אותי מעבר לחלון. אחד השוטרים הליטאים ראה ופתח ביריות. למזלי היה היער קרוב  ואליו רצתי כמטורפת. מאחורי שרקו יריות . השוטרים פחדו להיכנס בחשיכה לתוך היער ולאט לאט הפסיקו לירות.

 ואני רצתי בל-הרף באפלת הלילה הזר והחשוך. כל הלילה תעיתי כה וכה ופחדתי להיעצר לרגע אחד , ולא האמנתי כי אני שהייתי כה יראה לצאת בלילה לרחוב  יחידה , בלי אבא , נמצאת עתה במצב כזה. אמרתי בלבי : כנראה שכך צריך להיות.

לאט האיר השחר . לא ראיתי כל נתיב ביער. לפתע השגחתי בבקתה שעל גבעה. גרה שם גוייה ענייה היא ריחמה עלי , אך פחדתי להישאר שם באזור . לכן , העבירה אותי לאחותה בכפר אחר . רק שם הרגשתי את מר בדידותי וטעמתי טעמו של סבל. הגוייה עינתה אותי . עבדתי למעלה מכוחותי והיא הייתה מרביצה לי . התעללה בי כך שהתהלכתי כמעט כמחוסרת הכרה, וכך עברו עלי שלוש שנים קשות ואפלות.

 לאחר השחרור בידי הצבא האדום הגעתי לוילנה . שם פגשתי את אחותי  שהוסתרה בכפר אחר. למדתי בבית הספר היהודי . יצאתי לפולין.

עתה נמצאת אני זה ארבעה חודשים בקיבוץ-ילדים של השומר הצעיר . משהו נשתנה בי , החיים הקולקטיביים לימודני הרבה ואיפשרו לי לשכוח הרבה . אחרי השנים הקשות מתחילה אני לחשוב על מטרה בחיים. אני מאושרת שמצאתי בית ולפני פתוחה דרך בחיים.

מקור וקרדיט :

אחד מעיר ושניים ממשפחה

בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947

שמואל קרול , בן 9 , במנוסה מתמדת בין יערות וכפרים

עדות משנת 1946

נולדתי בשנת 1933 בעיירה פודברודז הסמוכה לוילנה.

כאשר התחילה המלחמה והגיעו הגרמנים ברחנו משפחתי ואני מהבית , קרוב יותר ליער . בהתחלה הסתיר אותנו נוצרי . אחר כך המשכנו לנדוד ולהמלט על נפשנו בין היערות והכפרים שלידם. הנוצרים שחיפשנו אצלם מסתור גירשו אותנו אחד אחרי השני.

לא נשארה לנו ברירה אלא לצאת לדרך . לא היה לנו איפה להיות ונאלצנו לנסוע לעיירה קרמילישוק , שבה היה גטו . קשה היה להיכנס לתוך הגטו , אבל אבא מסר את כספו האחרון והכניסו אותנו . שם היינו שנה שלמה.

בחורף שרר שקט, רעב  וקור  צורב בגטו . אסור היה ליהודי לצאת לשוק לקנות  משהו. אבל אני , שיש לי צורה של שגץ , הלכתי לשוק ודרך פירצה הכנסתי דברי אוכל לגטו.  בערבים הלכתי לסחוב עצי-הסקה . לא רחוק מהבית שלנו עמדה חורבה אחת ואת קרשי עלייתה הייתי מפרק ומביא הביתה. נתפסתי וספגתי מכות, ואז התחלתי לפרק את קרשי הגדרות . כך עבר החורף.

אחר כך באביב ברחנו אמא ואני מהגטו . מצאנו מסתור אצל נוצרי זמן קצר לפני חיסול הגטו.  שאר משפחתי , אבי ,אחיותי ואחי חוסלו בבורות ליד הגטו.

אז התחילו הצרות הגדולות . אמא הסתתרה ביער ואני עבדתי בכפר . הייתי רועה  אצל כפרי אחד את פרותיו.

היה זה ב16 ביוני 1944 . נודע לי שביער , שבו מסתתרת אמא , ייערך מצוד על ידי הגרמנים. הודעתי לאמא והיא אמרה שתסתלק בעוד מועד ובאמת הסתלקה – לנצח. למחרת נודע לי , שהבאנדיטים  הפולנים  מארגון  A.K ירו באמי .

אחרי יומיים נשמעו יריות מקלעים. הצבא הרוסי היה  כבר לא רחוק. אחרי שבועיים נכנס הצבא הרוסי . מיד עזבתי את האיכר שאת פרותיו רעיתי.

שוב זרחה  לי השמש , אבל ראיתי את עצמי גלמוד ולא היה לי איפה להיות. ביקשתי מאת חיילי הצבא האדום שיקחוני אתם , אך לא היתה להם רשות.

נודע לי כי בוילנה יש בית ילדים ויצאתי לשם . שהיתי שם שנתיים . במאי 1946 יצאתי לפולין . הגעתי ללודז' לקאורדינציה של הילדים ברחוב  נארוטוביצה  18 ושם נודע לי  מה זה קיבוץ . משם יצאתי עם קיבוצי הצעיר לגרמניה  ומרחוק מאירה לי עתה שמשה של ארץ-ישראל.

מקור וקרדיט :

אחד מעיר ושניים ממשפחה

בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947

בית הילדים האבודים

 מתן אורן

פריז, 1942, בניין מגורים ברובע העשירי ¬ במצוד של המשטרה הצרפתית נלקחים עשרות יהודים, ובהם גם הוריה של אודט קוז'וך, אז בת 12 • איתה נותרו ילדים נוספים, מחכים לשווא להוריהם • 70 שנה אחרי, התחקתה הבמאית רות זילברמן בסרטה "רחוב סן־מור" אחר קורות הבניין.

 מבצע "רוח אביב" (Vent Printanier). זה היה שמו הפסטורלי של המצוד שנערך אחר יהודי פריז וסביבתה, ב־16 ביולי 1942, בארבע לפנות בוקר. בצֵיד־אדם זה - מבצע המעצרים הגדול ביותר בצרפת בימי המלחמה - השתתפו כ־4,500 שוטרים צרפתים. חיילים גרמנים לא השתתפו בו כלל. 

"היות שהיו שמועות על המצוד, הסתתרו אבי ואחי הבכור בחדר צמוד לדירה שלנו", מספרת אודט קוז'וך, 87, שהיתה בת 12 באותו יום. "בשש בבוקר דפקו בדלת שני שוטרים צרפתים. הם נכנסו לדירה עם רשימת הדיירים הזרים בבניין. 'איפה אבא?' הם שאלו, 'אבא לא בבית', ענינו. השוטרים לקחו את אמי ואחותי, תחילה לאצטדיון הגדול ('אצטדיון החורף', Velodrome d'Hiver; מ"א], שכבר לא קיים, ואז למחנה הריכוז דראנסי. אחותי הגדולה, סימון, היתה כבר נשואה ללא־יהודי וזה מה שהציל את חייה".

דירתה של אודט, הוריה ואחיה שכנה בקומה הראשונה של בניין גדול בן שש קומות ברובע העשירי בפריז, ברחוב סן־מור (Saint Maur 209) - בניין שסביבו וסביב קורות דייריו יצרה הבמאית רות זילברמן את סרטה, "רחוב סן־מור, פריז, הרובע העשירי - השכנים", שיוקרן ב־16 וב־21 בדצמבר בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים (הסרט הוצג בארץ, בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה).

סיפור מתחת לאבן

בבניין התגוררו ב־1942 כ־300 דיירים, 100 מתוכם יהודים. 52 מתוך הדיירים היהודים של הבניין נעצרו וגורשו למזרח. בין הנותרים היו לא מעט ילדים, כמה מהם פעוטות, כמה מהם מבוגרים קצת יותר. הם נותרו מאחור ללא הוריהם. כמה מהם, כמו אודט, עם כמה מבני משפחתם. מקצתם, לבד לגמרי.

נטושים מאחור הם נמסרו למשפחות אומנה, הסתתרו בדירות מסתור ובחוות מחוץ לעיר, התגלגלו ממקום למקום עד סוף המלחמה, מחכים לשווא לשובם של הוריהם. 

זילברמן (46), קולנוענית וסופרת תושבת פריז, ערכה מחקר מקיף עוד בטרם החלה לצלם.

 לכתבה המלאה

אלקה אברמוביץ , ילדה בת 9 , תלאות הישרדות בשואה ברומניה

אלקה אברמוביץ, שנולדה ב-1932 בעיירה נובוסליצה ברומניה (היום אוקראינה). ב-27 ביולי 1941 ציוו הרומנים על יהודי העיירה לעבור לטרנסניסטריה, 

ואברמוביץ ומשפחתה יצאו לדרך ברגל.

 "הדרך הייתה זרועה מתים. הלכנו בלי סוף. שתינו משלוליות מים. אם מצאנו תירס או סלק סוכר, זה היה אוצר", היא סיפרה על הגשר שמעל נהר הדנייסטר עמדו חיילים רומנים, הפילו מגורשים לנהר וירו בהם. 

את הנותרים בחיים גירש הצבא הרומני לגטו ידינץ, שם מתו רבים מרעב וממחלות. המגורשים עברו ליאמפול ומשם לקושרינצי שבטרנסניסטריה. האב עבד בשדות אצל איכרי הסביבה, והאם חלתה בעבודתה. "היא קיבלה חום גבוה. שכבתי לידה והחזקתי בידה כל הלילה. כשהתעוררתי בבוקר אבא אמר: 'ילדים, אימא נפטרה'. לקחו אותה בעגלה. לאחר שבוע נפטר סבא. גם סבתא ושתי בנות דודה נפטרו. אחרי שנה נשארו 70 מ-480 איש. מהמשפחה שלי נפטרו 84 איש".

במרץ 1944 נסוגו הרומנים עם הגעת הצבא האדום לטרנסניסטריה, והאב גויס לצבא האדום. בספטמבר 1945 שוחרר האב מהצבא, חזר אל שלושת ילדיו שנשארו לבדם, ויחד הם חזרו לרומניה. 

אברמוביץ ואחותה אסתר הצטרפו לתנועת "דרור הבונים" ובדצמבר 1947 הפליגו לארץ ישראל באניית המעפילים "פאן יורק". הבריטים תפסו את האנייה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. במרץ 1948 הצליחו להגיע ארצה. כיום אברמוביץ פעילה ב"בית להיות" בחולון להנצחת השואה ומתנדבת בצוותים המסייעים למשפחות של חללי צה"ל.

מקור

הקוויקרים והילדים היהודים בשואה

הזרוע האמריקאית של המערכת הקווייקרית להושטת הסיוע הוקמה ב–1917 בשם   American Friends Service Committee,  או AFSC יחד עם שותפיו הבריטים, הארגון זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1947, כאות הוקרה לפעילות ההומניטרית של הקווייקרים בכלל ולפעולות ההצלה של הארגון במלחמת העולם השנייה בפרט. בניגוד לרוב הארגונים הנוצריים, שטיפלו בעיקר בנוצרים, הקווייקרים לא בררו את דת הנרדפים, והפכו לאחד הארגונים הלא־נוצריים הפעילים ביותר בהצלת יהודים.

הזרוע הבריטית של הקווייקרים מילאה תפקיד מוביל בקינדרטרנספורט הידוע, שבמסגרתו חולצו כ–12 אלף ילדים יהודים מאזורים שבשליטת הנאצים ושוכנו לבטח בבריטניה, עד שהמבצע נפסק עם פרוץ המלחמה. הזרוע האמריקאית נכנסה לפעולה בעיקר לאחר פרוץ המלחמה וסייעה במהלכה לאלפי פליטים יהודים שברחו מהנאצים. הקווייקרית האנגליה ברטה ברייסי, שהיתה הכוח המניע של הקינדרטרנספורט, הוכרה על ידי ארגון "יד ושם" כחסידת אומות עולם, יחד עם יותר מתריסר קווייקרים אחרים באירופה, שחירפו נפשם והצילו אלפי יהודים.

ארווין הרברט מנפרד פולץ (Erwin Herbert Manfred Pollatz; ‏14 באוקטובר 1886 - 8 בספטמבר 1964) היה מורה גרמני , עורך ומתרגם, השתייך לקהילת הקוויקרים והוכר כחסיד אומות העולם.

בבית בהארלם בהולנד , לילי פולץ ומנפרד פולץ , שנמנו על כת הקווייקרים הגרמנים פתחו בית ספר לפליטים מגרמניה. רוב התלמידים היו בני פליטים יהודים שלא היה אף ארגון שדאג להם. השיעורים הועברו בעיקר על ידי מנפרד ולילי, וכן על ידי בנם קרל היינץ ומורים נוספים מהארלם. ידוע על 28 ילדים יהודים שלמדו בבית ספר זה, ומתוכם 23 שרדו את המלחמה ( מקור)

זהבה טראקינסקה , בת 12 ביערות ובכפרים

עדות משנת 1946

נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין ליד וילנה ולי שתי אחיות ושני אחים.

חיינו בנעימים עד שהגיעו הגרמנים.

פעם בשבת בבוקר בשעה שישנו כל יהודי העיירה , שמענו דפיקות בחלונות : קומו ולכו לגטו ! 

ריכזו  אותנו בבית הכנסת . נקהלו שם מאות אנשים וילדים בכו מרה . והנה העמידונו בשורה ואמרו שמובילים אותנו לגטו וילנה.

השורה זזה . בדרך היכו המרצחים זקנים וטף בקתות הרובים ולא היה איש בין ההולכים שלא היה שטוף-דם. יהודים זקנים שתש כוחם ללכת ונפלו בדרך.

והנה הכניסו אותנו ליער . מרחוק ראינו את החול צהוב ואז חשך עולמנו . צעקנו מרה והרוצחים ברוב זעמם הוסיפו להכותינו. ניגשנו סמוך לבור והיריות החלו . אז לא ראיתי מאומה נגד עיני והתחלתי לרוץ במהירות . בשעת הריצה ראיתי פתאום את אחותי הקטנה בת הארבע . שמחתי והמשכתי לרוץ במהירות.  רצתי על פני גופות מתים והכדורים התעופפו מעל לראש. כך עברנו  אחותי ואני בריצה 10 ק"מ וישבנו לנוח. ובשעה שישבנו לנוח רעשו  העצים וקול היריות נשמע מרחוק . היה לנו רע . קמנו והמשכנו ללכת ביער.

 והנה יורד הלילה חשבתי לי : להיכו נלך עתה ? החשיך לגמרי ואני התיישבתי עם אחותי על האדמה . הצמדתיה אלי בחיבוק והתחלתי בוכה . ואנו נרדמנו.

למחרת בבוקר קמנו והלכנו דרך היער. הלכנו והלכנו ואת קצהו לא ראינו . מה נעשה, איך נצא מתוך היער ?

והנה ראיתי מרחוק שדה . שמחנו . רצתי לשדה וראיתי כפריים חופרים בשדה תפוחי אדמה. פחדתי לגשת אליהם, אך בין כך וכך חיינו לא היו חיים.  ניגשתים עם אחותי הקטנה וביקשתי שיעבירוני את נהר ויליה. קיבלו 50 זהוב שההסתרנו בבגדים והעבירו אותנו.

הלכנו על פני כמה כפרים . היה קר מאד ואנו חצי ערומות ויחפות . הלכנו מבית לבית ואיש לא רצה לתת לנו מחסה . היה לנו מאד רע וכבר רצינו במוות מאשר להיות נעות-נדות על פני יערות ושדות.

כך עברו כמה שבועות ביערות ונוצרי אחד אימץ את אחותי לבת לו ואז הוקל לי . אני עברתי מבית לבית בכפרים וכך עברה עלי שנה. בקיץ לקח אותי איכר אחד לעבודה.

לעתים קרובות באו גרמנים וחיפשו אחר יהודים. לא פעם פגשו אותי ושאלוני , האם יש יהודים בסביבה ולא ידעו שאני יהודיה. אצל האיכר עבדתי קשה אך הייתי שבעת-רצון שיש לי פת-לחם.

בקיץ 1944 , כשאספנו  החיטה אחר הקוצרים , ראינו פתאום מכונית עם חיילי הצבא האדום ששרו שירים רוסיים . ואז פרצו האיכרים בקריאה : " הרוסים באו" ! ולא האמנתי שאמנם שוחחרתי .

מקור :

בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947