עדות משנת
1946
נולדתי בשנת 1933 בעיירה פודברודז
הסמוכה לוילנה.
כאשר התחילה המלחמה והגיעו הגרמנים
ברחנו משפחתי ואני מהבית , קרוב יותר ליער . בהתחלה הסתיר אותנו נוצרי . אחר כך
המשכנו לנדוד ולהמלט על נפשנו בין היערות והכפרים שלידם. הנוצרים שחיפשנו אצלם
מסתור גירשו אותנו אחד אחרי השני.
לא נשארה לנו ברירה אלא לצאת לדרך
. לא היה לנו איפה להיות ונאלצנו לנסוע לעיירה קרמילישוק , שבה היה גטו . קשה היה
להיכנס לתוך הגטו , אבל אבא מסר את כספו האחרון והכניסו אותנו . שם היינו שנה
שלמה.
בחורף שרר שקט, רעב וקור צורב בגטו . אסור היה ליהודי לצאת לשוק לקנות משהו. אבל אני , שיש לי צורה של שגץ , הלכתי
לשוק ודרך פירצה הכנסתי דברי אוכל לגטו. בערבים הלכתי לסחוב עצי-הסקה . לא רחוק מהבית
שלנו עמדה חורבה אחת ואת קרשי עלייתה הייתי מפרק ומביא הביתה. נתפסתי וספגתי מכות,
ואז התחלתי לפרק את קרשי הגדרות . כך עבר החורף.
אחר כך באביב ברחנו אמא ואני מהגטו
. מצאנו מסתור אצל נוצרי זמן קצר לפני חיסול הגטו. שאר משפחתי , אבי ,אחיותי ואחי חוסלו בבורות ליד
הגטו.
אז התחילו הצרות הגדולות . אמא
הסתתרה ביער ואני עבדתי בכפר . הייתי רועה
אצל כפרי אחד את פרותיו.
היה זה ב16 ביוני 1944 . נודע לי
שביער , שבו מסתתרת אמא , ייערך מצוד על ידי הגרמנים. הודעתי לאמא והיא אמרה
שתסתלק בעוד מועד ובאמת הסתלקה – לנצח. למחרת נודע לי , שהבאנדיטים הפולנים מארגון A.K ירו באמי .
אחרי יומיים נשמעו יריות מקלעים.
הצבא הרוסי היה כבר לא רחוק. אחרי שבועיים
נכנס הצבא הרוסי . מיד עזבתי את האיכר שאת פרותיו רעיתי.
שוב זרחה לי השמש , אבל ראיתי את עצמי גלמוד ולא היה לי
איפה להיות. ביקשתי מאת חיילי הצבא האדום שיקחוני אתם , אך לא היתה להם רשות.
נודע לי כי בוילנה יש בית ילדים
ויצאתי לשם . שהיתי שם שנתיים . במאי 1946 יצאתי לפולין . הגעתי ללודז'
לקאורדינציה של הילדים ברחוב
נארוטוביצה 18 ושם נודע לי מה זה קיבוץ . משם יצאתי עם קיבוצי הצעיר
לגרמניה ומרחוק מאירה לי עתה שמשה של
ארץ-ישראל.
מקור וקרדיט
:
אחד מעיר ושניים ממשפחה
בנימין טננבוים , ספריית הפועלים ,
1947
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה