אלי שיפר ז"ל – נער בן 15 מסתתר בעליית גג בבלגיה

אלי נולד בעיירה יוזפוב בפולין, אביו שלמה אליעזר, עסק בסחר בהמות ואמו חיה היתה מטפחת את ביתם היהודי המסורתי. כשהחלו הפרעות ביהודים, היגרו ההורים עם אלי הצעיר ושלושת אחיו הגדולים לבלגיה, שם נולדו להם עוד שתי בנות.

כל ילדי משפחת שיפר הצטרפו לתנועת השומר הצעיר, ובמתחם ביתם היו מתקיימים המפגשים התנועתיים.

ב- 1940 נכבשה בלגיה בידי הגרמנים, ההכבדות על היהודים גברו, אמא חיה נפטרה אחרי ניתוח קשה ובני המשפחה הוכרחו, איש בדרכו, לשרוד את תקופת המלחמה הקשה והאכזרית. אלי ואביו הסתתרו בבריסל בעליית גג של ידיד גוי. אלי שהיה נער בן 15, היה איש הקשר בין אחיותיו שהסתתרו בכפר, לבני המשפחה שהסתתרו במקומות שונים. בחלוף הזמן נוצר קשר עם שליח העלייה מארץ ישראל  והתארגנו קבוצות בריחה מבלגיה לשוויץ. תפקידו של אלי היה להעביר אל הרכבות את התעודות המזויפות והכסף הצרפתי. הוא עצמו יצא בקבוצה האחרונה ואת הגבול לשוויץ הבריח באחד מלילות דצמבר הקפואים. לרוע מזלו, נתפסה הקבוצה הקטנה והוחזרה לגרמנים, אך "כוח עליון" סייע בידה והרכב בו נסעה ביצע תאונה קשה וכך נשארו בשוויץ. אחרי תלאות רבות עבר אלי לבית עליית הנוער ועם סיום המלחמה עזבו הנערים את שוויץ, דרך צרפת וספרד, באנייה הלגאלית  הראשונה לפלשתינה, אל מחנה עתלית. מן המחנה הועברו הנערים אל קיבוץ אילון בו התגבש במשך שנתיים הגרעין שעלה לרוחמה. באילון עבד אלי ב"עשת" וכבר שם זיהו את תבונת כפיו.

יומיים אחרי הכרזת המדינה באומות המאוחדות (באו"ם), ביום חורף גשום, על גבי עגלות רתומות לטרקטור  שרשראות, הגיעו חברי הגרעין לרוחמה, היישר למאורעות מלחמת השחרור. אלי הצעיר והנמרץ אייש את עמדת מקלע הבזה והביא גאווה עצומה לקיבוץ כולו כאשר הצליח להפיל בשדות המשק מטוס מצרי שהפציץ את רוחמה.

במסגרת הגרעין, נפגשו אלי ועודת ועם תום המלחמה וסיום השירות הצבאי, הם נישאו ונולדו להם עופר, נתי וחיה.

לדף ההנצחה בקיבוץ רוחמה

דף הנצחה לשיפר אלי - קיבוץ רוחמה- קהילנט

הישרדות , תושיה ומסתור , סאלה רייס , בת 14 ( בת 7 עם פרוץ המלחמה)

עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע  במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות מפולנית , יידיש ורוסית וקיבץ אותם בספרו שיצא לאור ב1947 .

"נולדתי ב14 בספטמבר 1932 בלבוב לאבי יעקב ואמי אדז'יה מבית באס . אבא היה נגר. אני למדתי בבית ספר עממי, כיתה ב', ופתאום פרצה מלחמת רוסיה-גרמניה. הגרמנים הפציצו הרבה ואחרי זמן קצר נכנסו אלינו והחלו מתעללים. קודם כל פירסמו את ענידת הסרט שחייבים כל היהודים לענדו, והיהודים נאלצו לעשות כן. אך פעם יצאה אמי לרחוב ושכחה לענוד את הסרט. פגשה מכרה והחלה לדבר איתה באידיש. עבר אוקראיני וקרא לגרמני. זה אסר את אמי. שם בבית הסוהר נפטרה אמי , אינני יודעת איך. אבא יצא לקנות לחם , כי היה רעב מאוד קשה . תפסו אותו עם כיכר הלחם. העמיסו אותו על גבי מכונית והובילו למחנה-ריכוז. אחרי שלושה חודשים בא אלינו נער אחד מהמחנה , שבו היה אבי, וסיפר כי הוציא את נפשו ברעב."

כך נשארתי לבדי עם אחות פעוטה בת שנתיים, כשהקימו את הגיטו גורשנו גם אנו לתוכו. היה קשה ללכת לגיטו בלי הורים, אבל להישאר בצד הארי עם אחותי היה קשה יותר. על כן החלטתי להשאיר אי-שם את הילדה. הצטערתי מאוד , אבל לא היה לי כל מוצא, וזה המעשה שעשיתי : לקחתי את הילדה והשארתי אותה בבית אוכל אחד ואני עצמי התייצבתי לא-הרחק , לראות מה יקרה לה. והנה ראיתי שהילדה יצאה לרחוב לבין המכוניות והטראמים. השגיח בה שוטר גרמני ומייד קרא לנשים שיטפלו בילדה. הללו הביאו אותה לרובע המשטרה האוקראינית. משם מסרו אותה לבית-יתומים של ילדים אוקראינים. ואינני יודעת מה היה שם גורלה של הילדה.

כשחזרתי הביתה גערו בי הגויים שאסור ליהודים לגור בצד הארי. אבל אני פחדתי ללכת לגיטו והייתי מתגנבת וישנה בבית בחשאי.  יום אחד  נערכה לפתע אקציה המכוונת בעיקר נגד יהודים שגרו בצד הארי. תפסו אותנו והובילו בטראמים של משא למוות . אמרתי לעצמי: אם נגזר עלי למות בידי גרמנים אז מוטב שאאבד את עצמי לדעת. ראיתי שאין הגרמנים מסתכלים בי במיוחד וקפצתי במהירות אגב נסיעה מהטראם. נפצעתי בפני והדם שותת בשפע. על-כן נכנסתי לבית אחד לשטוף את פני מהדם.

עמדתי ליד הברז והתרחצתי והנה יצאה השוערת ושאלה מה קרה לי. לא רציתי להגיד לה שאני יהודיה כי פחדתי. אמרתי שהתגלגלתי מהמדרגות. היא הכניסה אותי לביתה, חבשה את פני ושאלה , מהיכן אני. עניתי שמהכפר. אמרה השוערת: אולי אין לך איפה להיות – השארי אצלי.

נשארתי. עברו כמה שבועות והיא לא ידעה שאני יהודיה. אבל היא ידעה קצת יידיש ולפתע שאלה אותי ביידיש האם יהודיה אני. חשבתי שתשאיר אותי בביתה ותלך להביא גרמנים, אך לא כן היה. היא סידרה לי תעודות פולניות ובביתה הייתי 4 שנים. הרבה תלאות עם המשטרה הגרמנית ויותר הציקו האוקראינים, אבל עברו איכשהו שנות המלחמה. עכשיו נמצאת אני בקיבוץ השומר הצעיר בפולין וטוב לי, וכשאגיע לארץ-ישראל יהיה לי בטח טוב יותר.

מקור :

בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדותו של יחיאל - אלכסנדר ליברמן, בן 11 בתקופת השואה

מקור וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

עדותו של יחיאל - אלכסנדר ליברמן (Jechiel - Aleksander Liberman), הכתובה   במקור ביידיש.

ליברמן, בנם של פריידה לבית ווהל (Freida Wohl) ושמחה, נולד בסתיו 1930 בהרוביישוב (Hrubieszow). 

"באקציה הראשונה שערכו הגרמנים [לאחר הכיבוש הגרמני ביוני 1941] הסתתרה משפחתו של יחיאל. באקציה הבאה יצאו אביו, דודו וסבו למקום שבו רוכזו היהודים, ואילו הוא, אמו ושלושת אחיו הסתתרו במשך שבוע בעליית גג. הוא חמק משם עם אחיו הצעיר, אך אחיו אבד. 

יחיאל ברח אל האיכר שאצלו עבד קודם לכן, וקיבל שם מזון. בהמשך בריחתו נורה על ידי המשטרה האוקראינית, אך למרות שנפצע במותן הצליח לברוח ליער. למחרת חזר לעיירה בניסיון שווא למצוא את אמו, ופגש במפקד [מחתרת יהודית ?] אשר הורה לו להסתתר והביא לו חומרי חבישה. האיש אמר ששחרר 200 יהודים ושינסה להבריחו. אחרי שהסתתר במשך שבוע נודע לו שהמפקד נהרג." 

לעדות המלאה במדור אוספים של ארכיון בית לוחמי הגטאות

מסע ההישרדות של הנער יעקב ליטנאר, בן 14 בתקופת השואה (בן 7 עם פרוץ המלחמה)

עדות שנמסרה לבנימין טננבוים ב1946 :

 "נולדתי ב6 למאי 1932 בעיר באלץ לאבי יחיאל ואמי שרה. את שם משפחתה אינני זוכר. אבא היה סוחר תבואות ואמא ניהלה את הבית. כאשר פרצה המלחמה בשנת 1939 ברחנו לאוקראינה ושם בעיר זבורוב עבד אבא בתחנה ואני למדתי. חיינו שם שנתיים ופרצה מלחמת רוסיה-גרמניה. הגרמנים הפציצו את העיר וכשנכנסו לתוכה ירו ביהודים וקיצצו פאות וזקן . מיד ביום הראשון יצא אבא לרחוב ושם היכו אותו באכזריות עד שירו בו. מדי פעם נחטפו יהודים לעבודה והוכו. קשה היה לחיות אצל הגרמנים וכל אדם פחד לצאת לרחוב וכך עבר זמן רב."

והנה הוקם יודנראט ומשטרה יהודית. המשטרה לא התנהגה יפה וחבריה הרביצו ליהודים זקנים. כעבור זמן קצר ערכו הגרמנים את האקציה הראשונה. היה זה בערב-שבת בחצות כששמענו יריות ברחוב. הושיבה אותי אמא בעליית- גג והיא עצמה לא יכלה לעלות. הגרמנים תפסו אותה והובילו אותה לבאלז'אץ ושם היה תנור שבו נשרפו יהודים. למחרת ירדתי מעליית-הגג ונשארתי לבדי. כמה שבועות הסתובבתי בעיר, ואחר כך מצאתי דוד שלקח אותי אליו ואצלו חייתי .

הוקם גטו ואסור לצאת ממנו – עונש מוות. החל רעב בגיטו . מגיפת טיפוס ומדי יום נפלו חללים. לא למדתי בגטו וכך חייתי זמן ממושך כילד יתום. הגטו היה מוקף תיל דוקרני וליד השער ניצבו גרמנים ושוטרים יהודים.

והנה באה האקציה השנייה. היא החלה בחמש בבוקר . היה חורף ובחוץ צרב הקור. שמענו יריות ונכנסנו לתוך הבונקר. 

שוטר יהודי אחד ידע על הבונקר שלנו והלשין. באו גרמנים פתחו את הבונקר והוציאו אותנו החוצה. בשעה שהוציאונו הסתתרתי מאחורי הדלת וכשיצאו מיהרתי להסתתר מתחת המיטה. גם דודי ניצל .

לאחר אקציה זו באה השלישית. ניצלתי, והגרמנים עשו את העיר "יודנריין" . שוב הסתתרתי בעליית –הגג. בא דודי לחפשני. מצא אותי והוציאני בתוך ארגז למחנה בו עבד. שם ישבתי שבועיים בעליית-גג. נודע למפקד-המחנה ואמר לירות בי. ברחתי במהירות והסתתרתי בשדות הסמוכים לכביש שעליו עבד דודי. הוא היה קונה לחם בשבילי אצל הגויים. בלילות ישנתי בשדה . פעם לא בא דודי לעבודה. הגויים סיפרו לי שבמחנה נערכה אקציה. כך נשארתי שוב לבדי.

התהלכתי בין הפולנים והם נתנו לי לאכול, ובלילה ישנתי בשדות. הגויים היו אומרים לי :"לך לעיר ותסגיר עצמך, כי בין כך וכך לא תזכה לסוף המלחמה" – אבל אני לא שמעתי להם . הייתי אומר אל עצמי : "ואולי בכל זאת אזכה ואגיע עד סוף המלחמה!"

והגויים בכפר התייחסו אלי לא טוב. הם קראו לי "ז'יד" ופעם מסרוני בידי שוטר אוקראיני, הוא ניסה להביאני לעיר, אבל הצלחתי בזריזות להתחמק. ברחתי לכפר שני. נכנסתי לבית פולני וביקשתי שיקחו אותי לעבודה כרועה-פרות.  סיפרתי לו שאני פולני. אמי מתה ואבי נמצא בצבא הפולני.  

התחלתי לרעות את הפרות אצל האיכר הפולני . רעיתי אצלו את הפרות הרבה זמן והיה לי טוב אצלו. עד שנודע לו שאני יהודי והייתי נאלץ לברוח לכפר אחר. גרו שם אוקראינים. גם שם רעיתי פרות. עד ששמעתי שהרוסים כבשו את קובאל וצבאותיהם קרבים. שמחתי מאוד.

בכפר שכנו אז הגרמנים ואני המשכתי לרעות את הפרות. עד שבאו הרוסים. הם הובילוני לבית-ילדים. היו שם ילדים רוסים , יהודים ופולנים, והילדים היהודים כונו בכל מיני שמות-גנאי.

אחר כך נסעתי לפולין והצטרפתי לקיבוץ-ילדים השומר הצעיר בלודויקובו. משם באנו לגרמניה. עכשיו אני רוצה לעלות לארץ-ישראל, כי בשום מקום בעולם אין לנו בית ורק ארץ-ישראל היא בית לנו. "

מקור :

 בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

רחל טייר , ילדה יהודיה בת 10 במנזר קתולי בבלגיה

בחודש דצמבר, שנת 1941, התקבל בבלגיה צו שבו הורו הגרמנים על גירוש הילדים היהודים מבתיה"ס. החל מחודש מאי שנת 1942 חלה חובה על כל יהודי בלגיה לענוד טלאי צהוב.

תפרו לי את הטלאי לבגדים!!

בשלב הזה עדיין המשכתי ללכת לביה"ס כרגיל, עדיין בשמי המקורי,  עד שיום אחד, בשנת 1942, כאשר נדרשנו כבר ללכת עם הטלאי הצהוב, המורה שלי אמרה לי: 'תשמעי: זהו זה! אל תבואי יותר לביה"ס.' הכוונה שלה הייתה טובה, היא הייתה חכמה והבינה, כנראה, שמסוכן ללכת כך ברחוב ולכן דאגה לי, שלא אפגע. אבל אני הייתי ילדה צעירה, ולא הבנתי את זה. הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה. לא הבנתי: מה פשעתי? מה עשיתי?

לאחר שהפסקתי ללמוד בביה"ס הבלגי, הייתי צריכה בית ספר – מקום ללמוד בו, מאחר ולא יכולתי להמשיך ללמוד בביה"ס הקודם שלי. אנשי המחתרת הבלגית, שבשורותיה פעלה אמי, דאגו לי למגורים וללימודים במנזר. וכך, בשנת 1942, הגעתי למנזר  'סנט אנטואן דה פאדו' ששכן בכפר סנט פייר-לאו בקרבת בריסל, למסגרת של פנימייה."

החל מרגע זה נקראה רחל בשם מארי-תרז, על-פי הזהות הנוצרית שהוענקה לה.

מארי תרז במנזר

רחל מוסיפה ומספרת: "זה היה מנזר קתולי, שהוחזק ע"י הבנק הפלמי ותנאי המחייה בו היו ברמה גבוהה מאוד. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לשם: הוקסמתי. הוא היה מלכותי. המשרד של אם המנזר היה גדול ויפה והיא קיבלה אותנו מאוד יפה. היה לי כיף. יצאתי לחצר, שבה שיחקו הבנות במשחקי ילדות: קפצו בחבל, שיחקו במחבואים, קלאס וכד'. זו הייתה חצר גדולה, עם המון גנים.

היו לנו תאים קטנים לשינה, עם מחיצות עץ, וארון קטן לשמור בו את החפצים שלנו. בכל בוקר היינו עומדות עם קערת קרמיקה, שבה מילאו לנו הנזירות מים חמים כדי לשטוף את הפנים.

בכל המנזר היו שישים תלמידות, וחמש עשרה מתוכן  היו בנות יהודיות שהוסתרו שם בזהות בדויה, נוצרית. אם המנזר אמרה: אני מוכנה להסתיר אותן, אך בהיותי נזירה לא אוכל לשקר, גם לא לגרמנים, ולכן הן יגדלו כנוצריות. ואנו גדלנו כנוצריות לכל דבר: בכל בוקר ובכל אחה"צ התפללנו מיסה במנזר, עברנו את 'טקסי ההמרה' וקיבלנו עלינו את הדת הנוצרית בטקס 'הקומיניון', המקביל לבת מצווה כאן, אך נעשה בגיל 10 שם. (אחרי המלחמה הוותיקן, ביחד עם הרבנות, ביטלו את טקס הכניסה שלנו לנצרות ).

חיי היום יום שלנו במנזר היו טובים: למדתי שם בלט והופעתי ביחד עם יתר התלמידות בחגים. למדתי גם נגינה בכינור. התחלתי ללמוד כינור כבר בבריסל (הגיע פליט מגרמניה, והקהילה היהודית בבריסל התגייסה לתת לו תלמידים, בשביל הפרנסה) ולא ממש אהבתי את זה, אבל במנזר היו פנסיונרים, הורים של כמרים, שמילאו שם כל מיני תפקידים. אחד מהם היה מורה לכינור והוא לימד אותי. ידעתי על יתר הבנות היהודיות, אך לא דיברנו על כך בינינו, הבנו שאסור לדבר על זה. היה לי טוב, ולא התגעגעתי במיוחד הביתה. בתקופה הזו אימא הגיעה מדי פעם לבקר אותי.

הפחד ליווה אותנו 24 שעות ביממה. כמעט כל הזמן. פעם פחות ופעם יותר. חששנו שהבנות הנוצריות יבחינו בכך שאנו יהודיות. פחדנו מפשיטה של הגרמנים. ביומיום, לא הייתה נוכחות של גרמנים בכפר שבו היה המנזר, אבל היה פחד שאם הגרמנים יגיעו למנזר תהיה איזו פשלה. הנזירות הכינו אותנו: הן אמרו לנו: 'אם יבואו הגרמנים, אתן נכנסות ומסתתרות מתחת לבמה' (באולם ההופעות שהיה שם).

הטייס הבריטי

יום אחד נפל בקרבת המנזר מטוס בריטי. בדיעבד התברר כי טייס אחד ניצל והגרמנים לא מצאו אותו, אך הם מצאו את הכפפה שלו. אנחנו לא ידענו את זה. ואז, אחה"צ אחד, הנזירה אומרת לנו, לכל שישים הבנות: 'אנחנו הולכות לטייל!' לא הבנו מה קורה: היה כבר חמש או שש אחה"צ והתחיל להחשיך, אז מה פתאום טיול? ומה התברר? הנזירות ידעו שהגרמנים אמורים לבוא ולחפש את הטייס במנזר, והן פחדו שכך יתגלו הבנות היהודיות שבמנזר, שמישהי תפלוט משהו.

הלכנו בבוץ, בשדות, ושרנו, והיינו במצב רוח מרומם. הנזירות דאגו לזה. למחרת בבוקר באנו, כרגיל, לקפלה במנזר, למיסת הבוקר, והיו שם הפנסיונרים, וגם זוג שלא הכרנו: איש עם זקן מטופח ומעיל, הולך יד ביד עם אישה, ולא הבנו מי אלה. אחרי המלחמה הכול התפוצץ, הכול נודע. ואז הבנו: הגבר הזה היה הטייס, והצמידו לו, לצורך הסוואה, אישה.

פחד מתמיד

והיה גם הפחד של הפצצות בעלות הברית באזור שבו היינו. היו אזעקות, והיינו יורדות למרתף שבמנזר. זה היה נורא מפחיד, אבל סוג אחר של פחד: כאן היה פחד ממלחמה, ממשהו מוחשי, מול הפחד מהגרמנים, שהיה פחד מהלא ידוע, לא ידענו מתי יקרו דברים."

ביטוי נוסף לפחד מפני חשיפת זהותה היהודית: "באותה תקופה הייתה לי דלקת בתוספתן ונזקקתי לטיפול רפואי, תחת הרדמה, במרפאה בבריסל. אימא שלי חששה כי בהשפעת ההרדמה אני עלולה להגיד את שמי האמיתי. בלילה, לפני שהלכתי לשם, אימא שלי שכבה לידי במיטה וכל הלילה אמרה לי בלי הפסקה: 'קוראים לך מארי-תרז. קוראים לך מארי-תרז'. היא ממש עשתה לי שטיפת מוח, כדי שלא אחשוף, חלילה, את זהותי האמתית.

איתי במנזר היו שתי אחיות יהודית, ששמן הלן וסימון. הן החליטו לנסוע לבית משפחתן בבריסל, לביקור לרגל חג הפסח (כנראה ב-1943). הנזירות אמרו להן לא לנסוע, כי זה מסוכן, זו הייתה התקופה של שיא הרדיפה של יהודי בלגיה. הן לא חזרו. לא דיברו על זה במנזר בגלוי, אבל מפה לאוזן עבר הסיפור: בעת ששהו האחיות בבריסל נתפסה משפחתן ונלקחה, ואת סימון, הילדה הצעירה זרקו מן החלון. זה השאיר בי זעזוע עמוק… הכרתי אותה היטב."

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

ההישרדות של לנה גנזל , בת 12 , בתקופת השואה

 תודה  מיוחדת לדגנית ברמן , הבת של לנה גנזל על העברת העדות לצוות המיזם "ילדים בשואה"

"נולדתי ב – 1930/12/27 בעיר רובנו. אמי חנה לבית פישמן הייתה עקרת בית. אבי יונה היה מורה. עד שנת 1939 למדתי בבית ספר פולני, שם סיימתי שלוש כיתות. ב – 1939/9/17 הסובייטים השתלטו על האזור שלנו. במשך שנה למדתי בבית ספר רוסי סובייטי. במהלך התקיפה הגרמנית ב – 1941 נשלחתי לבדי לברית המועצות, ללא הוריי. זה קרה מאחר שבקיץ של 1941 הייתי במחנה קיץ של פיונרים (חלוצים). משם ביחד עם שאר הילדים הועברתי לקייב. מאותו רגע החלו שנות ייסוריי. ב – 1942 רשמו אותי לבית ילדים, ובו קיבלתי חינוך הולם. התקבלתי ללימודים בבית ספר רוסי והתחלתי ללמוד בכיתה ה'.

בכל יום שהותי בבית הילדים גברה סלידתי מהסביבה כי היא לא תאמה את הרגליי ואת נימוסיי. למרות הקושי נאלצתי להתמודד עם הנסיבות ולהשלים עימן. לא פעם רציתי לוותר על חיי הבדידות, אבל הגורל הרי משטה באדם. והרי גם זעמתי כיוון שהבנתי שאשכח את שפת אמי, את המנהגים ואת החגים. ואכן כך היה. כן, נותרתי ללא הורים, אך לא נתתי לעצמי לחשוב שלא אראה אותם שוב. לאחר זמן מה הובא לידיעתי דבר מותם, מוות קשה ואכזרי. המפנה הזה בחיים גרם לי לחשוב ולהיות רצינית יותר בחיים. המצב שנוצר היה בכי רע. כאן התחלתי להבין שיש לחפש מוצא למצב כדי שאוכל להיות בן אדם. התחלתי להשקיע מאמצים בלימודים, בזמן שהותי בבית הילדים, אך המחשבות על כך שלא אראה יותר את הוריי העיבו עליי. בסוף 1942 פינו אותי בצורה מאורגנת לוורונז'. בדרך לשם ירו עלינו יריות, וכולם נעלמו – כל אחד לכיוון אחר. הדרך הייתה קשה, אך לבסוף, בלילה סתווי אחד, הביאו אותנו לעיר, שהייתה מוקפת בגרמנים. שיכנו אותנו בבתים ריקים שנעזבו על ידי התושבים המקומיים. באותה תקופה לא פעם סבלתי ממצוקה, מרעב ומקור, ולכן נאלצתי לעזוב את העיר המפוייחת מעשן הפצצות ולנדוד למקום שבו טרם דרכה כף רגלו של גרמני. בכפר שהיה במרחק של 25 ק"מ מוורונז' מצאו כולם דיור זמני. כעבור חודשיים עזבנו את הכפר ופנינו אל מקום רחוק יותר. סבלתי רבות בגלל האנטישמיות.

לבסוף הגעתי לקזחסטן, שם שהיתי במשך שנה בבית ילדים. בהמשך נשלחתי לעבוד בקולחוז.

בצילום : לאה גנזל , משמאל, 1946

העבודה בהחלט הייתה מעבר לכוחותיי, תנאי המחייה היו נוראיים, אולם נאלצתי להסתגל לצורת חיים זו. מנהל הקולחוז ראה כמה אני מסורה לעבודה וציווה לשלב אותי בלימודים בבית הספר. הייתי אסירת תודה ללא גבולות, אך האושר חלף במהירות. בעלת הבית שלי לא הייתה שבעת רצון מכך שאני שוהה בבית ספר ימים שלמים ולא עובדת במשק הבית, ולכן הפריעה לי בלימודים. לא פעם אמרתי כי אני הולכת לעבוד בשדה ובמקום זאת ברחתי לחברות לקרוא ספרים. לי לא היו ספרים בגלל מחסור בכסף.

ביום בהיר אחד, בלי להגיד מילה, עזבתי מוקדם בבוקר את הבית והלכתי לעיר שהייתה מרוחקת 45 ק"מ מהכפר, ועיניי לא ראו יותר את האישה הזו. בעיר, בעזרתם של כמה אנשים שהבינו את מצבי, התחלתי שוב ללמוד בבית ספר. למדתי שנתיים נוספות. שנים אלה העניקו לי אמנם הרבה ידע, אך כל אותו זמן הטרידה אותי המחשבה שלא אראה עוד בסביבתי ילדים יהודים. בימי החורף הקרים, התיישבתי לפעמים בערבים ליד השולחן וכתבתי, שפכתי על הדף את כל הדברים שכאבו ובערו בתוכי לעשות מעשה. והנה באביב, נודע לי ששולחים אנשים לפולין, ומשם הם עולים לפלשתינה, והחלטתי לנסוע. נתקלתי בלא מעט מכשולים בדרך לביצוע משימה זו. בתחילה לא רצו לשחרר אותי והסבירו לי כי השלטונות הסובייטיים השקיעו בי משאבים רבים לצורך חינוך. אך למרות כל העיכובים והמחסומים, השגתי אישור יציאה. והנה אני כבר נוסעת ביחד עם פולנים בסביבה עוינת, אבל החזקתי מעמד ולא הגבתי למילים העוקצניות שנאמרו. בגבול נודע לי כי מגיעה רכבת ובה רק יהודים, והצטרפתי אליהם. בדרך לפולין המזל האיר לי פנים. למכרים שלי נודע שמעבירים ילדים בצורה אי-לגאלית לישראל וצירפו אותי לאותם ילדים. הייתי כה שמחה ומאושרת שלא יכולתי לעכל ברגע אחד את אשר התרחש. דבר אחד היה ברור לי - שכעת אני נמצאת בדרך הנכונה למימוש היעד שלי.

אני בודדה, עליי להגיע למולדת המקודשת שלנו, שעליה מסתכלים כל העמים בקנאה. ולמה שלא תהיה שלנו?

הרי אנחנו עם כמו כל שאר העמים, ולכן עלינו לדרוש ולהיאבק מאבק עיקש ובלתי מתפשר - כך תמיד ציווה לי מצפוני.

רוצה אני להתחיל חיים חדשים ולא לדעת יותר אנשים זרים ועוינים המפריעים לנו להשיג את מטרתנו -לבנות מדינת לאום."

מקור וקרדיט :

עדותה של של גנזל לנה, 8/10/1946, באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות והבת דגנית ברמן שהעבירה לנו העדות המתורגמת  .

פרקי ההישרדות של נינה בוניובקה, בת 11 בתקופת השואה

בצילום הפתיחה : נינה בונייובקה בבית הילדים , סלווינו , איטליה , בת 15 .

התמונה צולמה בבית הילדים בסלוינו איטליה שם שהתה לפני שהצטרפה, בעקבות חברתה, לגרעין "בוני הנגב" אתם העפילה ארצה. היא יושבת ראשונה מימין, וניתן להתרשם מהעצב ומהנחישות בעיניה

נינה אקהייזר לבית בוניובקה  ז"ל  14/4/1991 - 20/7/1929

נינה אקהייזר לבית בוניובקה נולדה ב 1929. היא היתה בת 11 כשפרצה המלחמה.

נינה נולדה בעיר ווארשה למשפחה אמידה. היו לה שתי אחיות ואח. הפרש הגילים בין  נינה  לבין  אחיותיה ואחיה היה גדול מאוד. האחיות רומקה (רחל) ויזבלה (בלה) היו נשואות. האח הנריק גמר לימודי משפטים באיטליה. נינה היתה עדין בבית-ספר יסודי.         

                                                

עם פרוץ המלחמה בשנה 1939 כל המשפחה הייתה בווארשה. האח הנריק  חזר מאיטליה עם גמר לימודיו. במרוצת הזמן, כשגברו ההטרדות ודיכוי היהודים ע"י הגרמנים, יצאו רומקה ויזאבלה מהגטו לצד ה"ארי".  המשפחה ארגנה גם את יציאתה של נינה לצד ה"ארי".

היא יצאה מהגטו בליווי שוטר שקיבל שוחד והוסתרה בדירה של פולנים.

בהיותה כל היום לבדה בדירה, גברו עליה געגועים למשפחתה. היא יצאה מהמחבוא, הצטרפה לקבוצת יהודים החוזרים מעבודות כפיה וחזרה אתם למשפחתה בגטו.  האח הנריק  רגז מאוד כי מבחינתו ירדו לטמיון מאמצים רבים, כסף ותקווה להשארתה של אחת מבני המשפחה בחיים. אבל נינה הייתה  מאושרת להיות בזרועות אמה.

ב - 14/2/1943  נפטר אבא של נינה ארון בוניובקה בגיל 54 .

ב - 19/4/1943  התחילו הגרמנים ב"אקציה גדולה" שהיתה פעולה רחבת היקף לחיסולו הסופי של גטו ווארשה.

באותו זמן פרץ  מרד נואש של היהודים נגד הגרמנים בראשותו של מרדכי אנילביץ.

ביום האחרון של המרד (יום בו נפל הבונקר של מרדכי אנילביץ' 25/4/1943 ) נאלצו נינה אמה ואחיה הנריק לעזוב את הבית הבוער בו הסתתרו ונפלו בידי מבצעי החיסול הסופי של הגטו.

הם רוכזו עם עוד יהודים ב"אומשלאג פלאץ" ושם נערכה "סלקציה".

אמא של נינה נשלחה לרכבת הנוסעת למחנה השמדה, האח הנריק הועבר לקבוצה שיועדה להיות ב"גטו הקטן" (להמשיך בעבודת כפיה)  ואילו נינה הופנתה לקבוצת הילדים  המיועדת להיות מוצאת להורג במקום יחד עם שאר הילדים שנתפסו.

הצילה אותה ממוות אישה שהכירה אותה כשכנה. היה לה אישור להעביר  את בתה ל"גטו הקטן", ומכיוון שבתה כבר לא הייתה בחיים היא החליטה להשתמש באישור ולהציל את נינה, שעמדה בשורה של המיועדים לירי.

לפני שהרוצחים הגיעו לנינה ניגשה אליה אישה אמיצה זו, הדביקה לבגדה את האישור המציל ולעיני האוקראינים המופתעים הוציאה אותה משורת הנידונים למוות.

נינה הייתה בעלפון חושים אחרי מאורעות האימים שעברו עליה ומעל לכל עקב האובדן הפתאומי של אמה והמפגש עם הרצח והמוות.

היא התעוררה על העגלה שעליה היה גם אחיה הנריק. הם נסעו - מספר עגלות, תחת ליווי מזוין לגטו הקטן. בהיותם בגטו הקטן שוב הצליח הנריק להוציא את נינה מהגטו.

בשבועות הראשונים, נינה הסתתרה אצל פולניה בשם נינה מארקוביץ' שהייתה מוכרת לה מתקופת יציאתה מהגטו לעבודת כפיה בחברת קריגר ובנו (חברה שבבעלותה היו בית-אריזה ומשלוח ביצים).

בסוף אפריל או תחילת מאי בשנת 1944 גברו החיפושים אחרי היהודים ונערכו מעצרים בחלק ה"ארי" של ווארשה. נינה מארקוביץ' פחדה מאד וביקשה מנינה לעזוב את ביתה.

בצר לה נזכרה נינה  שלאחותה יזאבלה היה חבר טוב, פולני (עמית מימי בית- הספר) בשם מיצ'יסלאב שאשקיביץ'. ¹  

שאשקיביץ' גר עם אישתו האלינה בפרבר צפוני של ווארשה שנקרא בילאני בכפר בוראקוב. נינה הגיע לדירה של הזוג שאשקיביץ'. מ. שאשקיביץ' יצר קשר עם מיכאל ז'יטקיביץ'. 

מ. ז'יטקיביץ' היה אוקראיני, מהנדס במקצועו ובעתיד, בעלה של גיסתה של יזאבלה-(אחות של נינה) אירקה ברודצקי.

מ. ז'יטקיביץ'^{2 .} לקח את נינה לחווה חקלאית ע"י כפר דביקוזי (Dwikozy ). בין עובדי החווה כפי שהתברר מאוחר יותר, היו כמה יהודים שהתחזו לפולנים ובדרך זו הצליחו להינצל. 

נינה שהתה בחווה הנ"ל כשלושה חדשים (ממאי 1944).

ז'טקיביץ' פעל רבות להצלת יהודים. הוא קנה שרידי בית שניזוק בפעולות מלחמה בשנה 1939 בכפר בוראקוב וסידר בו מחבוא. המחבוא הוסווה  כבית שנמצא כביכול בשלבי בניה ^3.

נינה נאלצה לעזוב בדחיפות את החווה החקלאית בדביקוזי בגלל סכנת הלשנה. היא נשלחה בדחיפות לוורשה. המחבוא בכפר בוראקוב היה בשלבי הגמר. כשנינה הגיעה לוורשה היא שוכנה במחבוא. בתוך המחבוא, היו גם אחותה של נינה - יזאבלה עם בעלה – פליקס ברודזקי^; אחותו של פליקס- אירנה וידידם- לאון ראפפורט. במשך הזמן הגיע למחבוא גם האח של נינה - הנריק אותו הצליחו לחלץ ממחנה הריכוז סקארז'יסקו.

בחדר מגורים ה"רשמי" שיכן  זיטקיביץ' את הזוג שאשקיביץ' (מיציסלאב והאלינה).

הם היו צריכים להיות דיירים רשמיים בבית. תפקידם היה לדאוג לצרכי המסתתרים לדברים כגון אוכל שתייה וכו'.

באוגוסט 1944 פרץ מרד הפולנים בווארשה ומיטק שאשקיביץ' הלך להשתתף בו.

הלינה לא הסכימה להישאר לבד, על כן הוחלט שנינה תצא מהמחבוא ותגור יחד עם הלינה. לנינה הייתה תעודה של נוצרייה והיה לה מראה שלא הסגיר את יהדותה. נינה נרשמה בקהילה המקומית כתושבת זמנית.^4.

 

הערות :

      ^1.  קיבל אות חסיד אומות העולם.   ^2. קיבל אות חסיד אומות האולם.

     

תפקידן של נינה והלינה היה להפגין את נוכחותן כתושבות הבית וכן לדאוג לאספקת מזון לשוכני המחבוא. רכישת המזון הייתה מטלה קשה. קניית כמות גדולה של מצרכים במקום אחד הייתה יכולה לעורר חשד. על כן הן היו צריכות לכתת את רגליהן קילומטרים רבים על מנת לקנות במקומות רבים כמויות קטנות של מזון.

חודש נובמבר 1944. הכפר בוראקוב בו היה המבנה של המחבוא, נמצא קרוב לגדה המערבית של נהר הוויסלה בפרבר צפוני של ווארשה. לגדה המזרחית ממול, הגיעו יחידות של הצבא האדום.  הגרמנים הכריזו על האזור כשטח צבאי והתחילו לפנות את האוכלוסייה האזרחית.

למסתתרי המחבוא לא הייתה אפשרות להישאר, על כן החליטו להצטרף לזרם המפונים.

הנריק  אחיה  של נינה, לא יכול היה לצאת מהמחבוא כי המראה שלו (אחרי שהותו במחנה הריכוז) היה מסגיר את זהותו. לכן הוחלט שהוא יישאר במחבוא.

נלקח בחשבון שמלאי המזון שנשאר, יספיק לבן אדם אחד לזמן רב. היתה קיימת תקווה שהוא יחזיק מעמד עד לנסיגת הגרמנים. למרבה הצער, הנריק לא שרד.

אחרי כיבוש וורשה ע"י צבא האדום, נערכו חיפושים בעזרת הצבא, אבל לא נמצאה שום עדות על נסיבות היעלמותו.

נינה וכל האנשים שיצאו מהמחבוא (אחותה בלה עם בעלה פליקס ברודזקי, אחות של פליקס- אירקה וידידם- לאון ראפפורט והזוג מיצ'סלב והלינה שאשקיביץ') נסעו ברכבת המפונים לכוון גרמניה. הם החליטו להסתלק מהרכבת. אחרי הבריחה מהרכבת הם פנו לכפרים פולנים והציגו את עצמם כמשתתפי מרד הפולנים בוורשה שברחו מהמשלוח לגרמניה.

נינה נשארה עם מיצ'יסלב והלינה, שהציגו אותה כקרובת משפחתם. הם עבדו אצל איכר במשק תמורת מזון ולינה. שאר יוצאי המחבוא השיגו מסמכים מזהים בהנהלות הקהילות הכפריות, והצליחו לשרוד בין הכפריים הודות לאהדתם למשתתפי המרד (כפי שהם הציגו את עצמם).

בסוף כולם התפזרו ונינה נשארה לבדה אצל האיכר עד שהגיעה הבשורה על הגעת חילי ה"צבא האדום". (היה זה בתחילת ינואר 1945)  .

כאשר נינה שמעה התבטאויות אנטישמיות של האיכר אצלו התגוררה: "עכשיו יצאו היהודונים כמו ג'וקים מתוך מחבואם", הבינה שהיא חייבת להישאר בזהותה כנוצריה. היא הסתלקה בחשאי מהכפר, והתחילה ללכת ברגל לכיוון ווארשה. שם הכפר בו שהתה נינה עד בואו של ה"צבא האדום" היה באבסק באזור סקירניביץ מערבה מוורשה.

זירת המלחמה התרחקה מוורשה ועברה מערבה לגרמניה.

בוורשה נפגשה נינה עם אחותה בלה ובעלה פליקס. הן נותרו יחידות מכל המשפחה.

האבא נפטר ממחלה בגטו, האימא והאחות רומקה (רחל) נרצחו במחנות ההשמדה והאח הנריק נעלם בהריסות בורקוב.

נינה נשלחה לבית היתומים.

כפי הנראה היא לא הרגישה טוב בסביבה החדשה של בית-היתומים הפולני. הגיעו אליה ידיעות על התארגנויות של נוער יהודי בתנועות הציוניות ושקיימת אפשרות לעלות לארץ ישראל.

נינה עזבה את בית היתומים והגיעה לקיבוץ של "הנוער הציוני" בעיר לודז'.

היא בקשה שישלחו אותה מפולין בהקדם, מחוץ לתור, מכיוון שמשפחתה לוחצת עליה להישאר בפולין. אחותה הגדולה בלה רצתה לשכנע אותה שקודם תרכוש השכלה ותתבגר ואז תחליט אם ברצונה לעלות ארצה. הופעל עליה לחץ להישאר על אדמת פולין.  

ארגון "הנוער הציוני" נענה לבקשתה, והיא צורפה לקבוצת ילדים אתם הגיעה לבית-הילדים בסלבינו שבאיטליה.

בסלבינו התיידדה נינה עם אווה נגלר^5.  (נערה ניצולת שואה) . לאווה היו  קשרים עם קבוצה  של "הנוער הציוני" (היא הייתה אתם בתנועה לפני המלחמה בעיר לודז').

בזמן הזה (סוף 1945) הם הוו את "קיבוץ בוני הנגב" וגרו באוסטיה (אטליה).

קבוצה זו (בוני הנגב) עברה לתנועת "השומר הצעיר" וקלטה עוד חברים לשורותיה.

כשהגיעה לסלבינו משלחת מ"בוני הנגב" (ישראל סוניה ורחלק'ה) כדי להחזיר את אווה ל"בוני הנגב", נינה הצטרפה אליהם, עזבה את סלבינו ויחד נסעו לאוסטיה.

באוסטיה נינה הצטרפה לקיבוץ בוני הנגב, שם מצאה סביבה אוהדת וידידותית.

"בוני הנגב" שהו באוסטיה כחצי שנה. בזמן הזה קלטו חברים חדשים. הן קבוצות והן בודדים ונהיו לגוף מלוכד ותוסס המנסה בכוחות עצמו ליצור דפוסים חברתיים ותרבותיים.

הגיע זמנו של קיבוץ  "בוני הנגב" לצאת לעליה ארצה. פרשה זו לוותה באירועים דרמטיים.

בתאריך 31.3.46 הכינו בקיבוץ מסיבה לכבוד חתונתם של זאב ורחלק'ה.

באותו ערב, כשכולם ישבו על-יד שולחנות ארוכים וחיכו להתחלת הטקס, הגיע מישהו מהבריגדה (שאנשיה השתתפו בארגון ההעפלה) והודיע שהלילה יוצאים כדי לעלות על האוניה. ניתנה הוראה לארוז את החפצים האישיים ולהיות מוכנים ליציאה. 

כמובן שמסיבת החתונה הופסקה, וכעבור כמה שעות כולם ישבו במשאיות מכוסות ברזנט ונסעו לכוון הנמל "לה - ספציה" שבאיטליה.  אבל העניינים החלו להשתבש.  

                                                                                

לאנגלים נודע על הניסיון של הקבוצה להגיע לאוניה העוגנת בנמל. כיוון שלא היו רשאים לפעול נגדה בטריטוריה של איטליה וידעו שלאיטלקים יש יחס ידידותי ליהודים יוצאי שואה, הם הדליפו למשטרה האיטלקית ידיעה שקבוצת פשיסטים איטלקים או גרמנים מנסה לחמוק מידי החוק ולעלות על האוניה בדרכם לספרד. כתוצאה מכך לפני הכניסה לנמל עצרו השוטרים את השיירה של "בוני הנגב" וכוונו אותם למחנה פליטים "טראדאטה". כשהתבררה זהותם האמיתית של העצורים, האיטלקים התנצלו ואפשרו להם להיכנס לנמל ולעלות על האוניה.

בינתיים האנגלים הפעילו לחץ על ממשלת איטליה, כדי למנוע הפלגתן של אוניות המעפילים מנמל לה - ספציה. בתשובה הכריזו המעפילים על שביתת - רעב.

 

הערות :

^5.ראה ספרה של אווה נגלר   " Massacre on the Baltic    "     נינה מוזכרת בו בעמוד 232 .

כל הפרשה התפרסמה בתקשורת הבינלאומית ותחת לחץ  של דעת הקהל הבינלאומית,  הממשלה הבריטית  נאלצה לאפשר לשתי האוניות "דוב הוז" ו"אליהו גולומב" ועליהן מעל לאלף מעפילים, להפליג מנמל לה- ספציה  (8.5.46) ולהיכנס באופן גלוי לנמל חיפה (19.5.46) שם התקבלו בכבוד ואהבה ע"י הישוב העברי.

מספרם של חברי "בוני הנגב" היה יותר מששים איש. זה היה מעל לכושר קליטה של קיבוץ  אחד ולכן הם חולקו לשני גרעיני הכשרה וצורפו לשני קיבוצים שכנים - עין השופט ודליה. ארבעה מאנשי "בוני הנגב" היו מתחת לגיל 18. נינה הייתה ביניהם. הם נשלחו לחברת הנוער בקיבוץ רמת השופט.

נינה שהתה ברמת השופט כחצי שנה. בתחילת שנת 1947 היא עזבה את חברת הנוער והצטרפה למשפחת גולדפרב בתל-אביב.

רֵנָה גולדפרב היתה אחות אמה של נינה. לבעלה קראו שמעון לשני בניה משה ואבשלום. בכור הבנים- משה, עלה ארצה כמה שנים לפני המלחמה והספיק לגמור את לימודיו בבית הספר לחקלאות בבנימינה. הייתה לו חלקת פרדס ממנה התפרנס, כמו כן הוא היה פעיל ב"הגנה. הזוג גולדפרב עם בנם הצעיר אבשלום, הגיעו ארצה מפולין לפני פרוץ מלחמה בשנת 1939, לבקר את משה ולמזלם, "נתקעו" בארץ.

נינה חיה אצל הדודים ובזמן הזה התחילה ללמוד בבית הספר לאחיות.

בתאריך 4/5/1948 נפל משה בקרב על גוש-עציון. נינה עברה זעזוע קשה.

היא עזבה את הלימודים וחזרה ל"בוני הנגב" שהיו אז ב"עצמאות" בחדרה, זמן קצר לפני עלייתם על הקרקע (29/7/1948 ).

התחיל פרק חדש בחייה של נינה. חיים בקיבוץ שעם הזמן קבל את השם "רמות מנשה".

אני הגעתי לקיבוץ זמן קצר אחרי העלייה לקרקע (הקמת הקיבוץ) יחד עם קבוצה שעברה את תקופת ההכשרה בקיבוץ מסילות. נפגשתי עם נינה, התיידדנו והתחלנו בחיינו המשותפים שנמשכו ארבעים ושבע שנים.

נינה מטבעה הצטיינה בשמחת חיים, חיוניות, וחכמת חיים. יחד עם זה, הזוועות שעברה בשנות נעוריה, השאירו עליה חותם בל ימחה. עד סוף חייה היא נשאה את מכאובי העבר. 

זכר יקיריה שאבדו לא מש ממנה.

נולדו לנו בנות- נירה ורחל.  נינה זכתה ליהנות משבעת נכדינו.

בשנים  האחרונות של חייה נאבקה נינה עם מחלה קשה ועברה סידרת ניתוחים וטיפולים קשים ומכאיבים.  בשנת  14/4/1991  תמו  סבלותיה.

נינה נפטרה בהיותה בת שישים ושתיים.  יהי זכרה ברוך.

נכתב ע"י דוד אקהייזר - 2003.   

 מקור וקרדיט :  תודה לנירה שי, הבת  על העברת התיעוד לצוות המיזם "ילדים בשואה"

  מקור וקרדיט : נירה שי ( כתובת הבת בפייסבוק )