ההישרדות של עזריאל דנסקי, ילד בן 5 בתקופת השואה

כאשר רואים את עזריאל דנסקי, בן 81, מתרוצץ במסדרונות בית החולים רמב"ם אחרי ת', ילד בן 10 מרפיח שעבר השתלת כליה, קשה שלא לתהות מה מקור החיבור בין השניים. אולם סיפורו של דנסקי, שעבר את השואה באירופה כילד בן חמש, לא מותיר ספק כי החוויות שצבר, הנסים שבאמצעותם הצליח לשרוד והחינוך לסייע לחלש שספג מאביו, עיצבו את דמותו כמי שמסוגל לראות מעבר לגלוי ולנראה ולהביע אמפתיה גם כלפי מי שלכאורה – כך הוא אומר – נמצא מעבר למתרס.

עזריאל נולד ב-1937 בשם פטר, בבנסקה ביסטריקה (Banska)   שבסלובקיה. שלוש שנים אחר כך החלה אפליית היהודים כשהפרלמנט המקומי חוקק חוקי גזע.

ב-1941 הולאם בית העסק שהיה שייך לאביו וב-1942 החל משלוח היהודים לאושוויץ. בין אלה שנשלחו למוות הייתה גם אירמה, סבתו של עזריאל. "זה היה ביולי, בקיץ, ובכל זאת סבתא נסעה עם מעיל הפרווה שלה. היא עומדת על המשאית וצועקת לדודתי, הדה, 'לפחות הילדים שלי במקום מבטחים'. בזמן הזה האספסוף כבר בזז את חנות הדליקטסים שלה בעיירה".

לימים מצא דנסקי בארכיון את התעודה המעידה על שילוחה של הסבתא, כולל תאריך לידתה, תאריך הטרנספורט ומספרו. היא נרצחה באושוויץ, שהיה מרוחק רק 50 ק"מ מהעיירה.

דנסקי מתאר כי לאביו היה חוש ריח לסכנה ויכולת לצפות את העתיד. כאשר הגיעו שני בלשים לחפשו בבית באביב 42', הוא ברח להונגריה ומצא עבודה ודירה בבודפשט. הוא שלח מברק לאשתו ובנו שנותרו בסלובקיה, הורה להם לעבור את הגבול ולהגיע אליו. מדי שבוע ביום מסוים, הבטיח, יחכה להם בתחנת הרכבת בבודפשט.

"אמא שלי וחברתה ניסו להבריח את הגבול להונגריה אל דודה של אבא שלי, שגרה כ-80 ק"מ מעיר הולדתי. על הגבול נתפסנו, אמא ריפדה את עצמה בכסף שבעזרתו שיחדה את אחד השומרים – ושחררו אותנו. היא הייתה אובדת עצות, ייעצו לה לגשת לאשת אוב", סיפר דנסקי. "היום היו קוראים לזה מתקשרת. היא פנתה לאבא שלה באמצעות המתקשרת, וקיבלה תשובה: אל חשש, תנסי לעבור את הגבול פעם נוספת. תפגשי באדם ידידותי שיעזור לך לעבור את הגבול. אמא שלי הייתה אמיצה, והיא היתה כזו רבע עוף", הוא אומר בחיוך

"אני הייתי בן חמש, גם כן 'פצלוח'. אמא חצתה הפעם לבד. רק איתי. הגענו ליער בגשם זלעפות, ביער פגשנו בן אדם. ההיגיון לא קולט את זה, אבל זאת המציאות. אותו אדם העביר אותנו את הגבול, והכניס אותנו לבית הראשון בכפר. האיכרה טובת הלב שהייתה שם השקתה והאכילה אותנו. ישנו ברפת בזמן שהיא ייבשה את בגדינו ליד התנור".

המשך הסיפור כלל גם הוא לא מעט נסים וצירופי מקרים שלא יאומנו. עם הגיעם לבודפשט חברו השניים לאב המשפחה, שהסתתר בחזות נוצרית. האם צבעה את שיערה לבלונדיני והוצגה כארוסתו, אולם בשלב זה היווה הילד בעיה. לא רק שלא דיבר הונגרית, אלא שילד מחוץ לנישואין לא בא בחשבון באותה תקופה. "הייתי מטרד והיו צריכים למצוא עבורי מקום. לאבא שלי היה אז רעיון, הוא יצר קשר עם הדודה וסיכם איתה שתנסה לאמץ אותי. הבעיה הייתה שכדי שהיא תוכל לאמץ אותי, היו צריכים להכניס אותי לבית סוהר. כך היו הנוהלים באותה תקופה".

"אבא צלצל בפעמון בית הסוהר וברח"

דנסקי סיפר כיצד ישב עם אביו על ספסל בפארק הסמוך לבית הסוהר, שעת שהאב אזר אומץ לבצע את המהלך. "לימים הוא סיפר לי שהאדרנלין רתח בגופו. הוא שם אותי בפתח בית הסוהר, צלצל בפעמון וברח אל מאחורי בניין סמוך לצפות. הוא ראה את השער נפתח ואני נבלעתי בפנים. נעלמתי להוריי.

"אני לא יודע אם היום הייתי מסוגל כהורה לעשות דבר כזה, אם אני הייתי עומד באילוצים שאבי המנוח עמד בהם. אני לא יודע אם הייתי מסוגל לשחרר ילד מחיבוק אבהי אל הלא נודע, לא כל שכן שיש מלחמה ורודפים אותנו. זה היה קשה מאוד".

לסיפור החיים המלא באתר YNET

ההישרדות של אברהם אביאל-ליפקונסקי , בן 12 , בתקופת השואה

אברהם אביאל-ליפקונסקי נולד בשנת 1929 בכפר היהודי החקלאי דוגאלישוק שליד ראדון, פולין (כיום בלרוס), לאמו שרה-מינה ולאביו משה-דוד, שהיה נפח במקצועו.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות ובאוקטובר רוכזו יהודי ראדון בגטו. לאחר מספר ימים נודע ליהודי דוגאלישוק על טבח יהודי איישישוק, שארע ב-24 בספטמבר. רבים מבני משפחתה של האם נרצחו בטבח זה. האם בישלה מזון עבור הפליטים שהגיעו לדוגאלישוק, ואברהם ואחיו סייעו לה.

מאוחר יותר רוכזו גם יהודי דוגאלישוק בגטו ראדון. האב עבד בנפחיה במצוות הגרמנים, ואברהם ופנחס עבדו בסלילת כבישים. בלילות התגנבו אל בית הרב, ללמוד תורה ותלמוד לאור נרות ועששית.

במאי 1942 הוקף גטו ראדון בשמירה כבדה, לקראת חיסולו. ההורים שלחו את יקותיאל אל מחוץ לגטו בלבוש של רועה, כדי להצילו, אך תושבי האזור חשדו בו. הוא היה ילד בלונדיני עם עיני תכלת, אך הם גילו שהוא נימול, הסגירו אותו לגרמנים והוא הוחזר לגטו.

לאחר שלושה ימים לקחו הגרמנים את האב לחפור בורות קבורה ליהודי העיירה. בעת העבודה התקוממו החופרים ואחדים מהם הצליחו לברוח. ביניהם היה אביו של אברהם.

אברהם, אמו ואחיו הקטן הוצעדו עם יהודי העיירה לכיכר העיירה. במהלך הצעדה נורו רבים מהיהודים. לאחר מספר שעות בכיכר העיירה הוצעדו היהודים אל מחוץ לעיירה, אל בורות שנחפרו ליד בית העלמין, שם נורו רובם למוות. פנחס, אחיו של אברהם, היה בין חופרי הבורות אך שרד את הטבח ושב עם אברהם לגטו.

למחרת יום הטבח התייצבו אברהם ופנחס לעבודה עבור הגרמנים. כעבור מספר ימים החליטו לברוח ולחפש את אביהם, מתוך תקווה שהוא עדיין חי. לאחר כשבועיים התאחדו עמו בעזרת אחד האיכרים, מכר של האב. השלושה חיו ביחד מספר ימים והסתייעו באיכרי הסביבה, אך אלו סרבו להלינם, מפחד הגרמנים.

לאחר ימים אחדים קבע האב שעליהם להיפרד. הוא הסביר ששלושתם יחדיו לא יוכלו לקבל מקום לינה אצל איכרים, ושהשהות המשותפת מסוכנת, כי כך יתאפשר לחסל את שלושתם יחד. "אם נהיה בנפרד, אף איכר לא יעז לנגוע בכם. הוא יפחד מנקמתי", אמר האב.

אברהם ופנחס חיו ביערות, שם הכינו בור למגורים, לתקופת הקיץ. לקראת החורף שקלו להיכנס לגטו לידה, בו רוכזו אלפי יהודים, מחשש שאם יישארו ביערות, יקפאו למוות בשלגים ובקור. תקופה קצרה התגוררו בעליית גג מעל לרפת, במשק של אחד ממכריהם הפולנים מלפני המלחמה. כשגילתה זאת אמו של המכר, נאלצו לעזוב. הם הכינו ביערות מקום מסתור לתקופת החורף: הם חפרו בור באדמה, כרתו עצים והכינו מהם קורות לכיסוי המסתור והסוואתו. רועה של עדר פרות שרעה באזור חשף את המסתור, והשניים נאלצו לברוח שוב.

כשניסו אברהם ופנחס לחבור לפרטיזנים באזור, נתקלו במארב של גרמנים ושוטרים מקומיים משתפי פעולה. פנחס נורה ונהרג. אברהם הצליח להגיע למקום המסתור של אביו, שם נותרו עד תום החורף.

לסיפור החיים המלא באתר יד ושם

ראו גם :

אברהם אביאל – ויקיפדיה

מריה אגנסה טריביולי: אם המנזר שהצילה ילדים יהודים

מריה אגנסה טריביולי הייתה אם המנזר במנזר פירנצה ברחוב פרג'לי בפירנצה כשפרצה המלחמה. יחד עם עוד מנהיגים קתולים אחרים, בעיקר ידידה הקרדינל אליה דלה קוסטה, החליטה האם מריה לעשות מעשה כשהחלו פעולות הגירוש של יהודים ואיטלקים אחרים. היא החליטה להשתמש במנזר כמחסה ליהודים ולמתנגדי המשטר, ולהתאחד עם בכירים קתולים אחרים כדי לתכנן ולהקים רשת של בתים בטוחים בכל רחבי איטליה. 

האם מריה אגנסה ידעה שלפעולותיה עלולות להיות השלכות קטלניות אם הנאצים יבינו אי פעם שהמנזר משמש להסתרת יהודים. היא מעולם לא סיפרה לנזירות האחרות על זהות האורחים, ורק כינתה אותם "פליטים חסרי בית" והסבירה כי הם זקוקים להכנסת אורחים ולעזרה. מספר משפחות יהודיות הסתתרו במנזר. במנזר היה גן ילדים אליו הלכו חלק מהילדים היהודים. שנים לאחר מכן, סזאר-דוד סזרדוטי, ילד יהודי שהתחבא במנזר עם אחיו ואמו (אביו הסתתר במקום אחר בעיר) העיד על גבורתה ונדיבותה של אם המנזר. הוא זכר שליטפה את ראשו בזמן גן הילדים, שהביטה בו בחום אך לא אמרה דבר. כשהנזירות התלוננו בפני האם מריה אגנסה שסזאר-דוד מסרב להצטלב, היא פשוט אמרה להם להניח לו לנפשו והסבירה להם שהטראומה של עזיבת הבית למנזר היא הסיבה להתנהגותו.

אביו של סזאר-דוד הצליח לבקר במנזר מספר פעמים כדי לקבל חדשות על אשתו ובניו. לפחות פעם אחת ניסו הנאצים לפרוץ למנזר בחיפוש אחר יהודים, אולם האם מריה אגנסה הצליחה לשכנעם לעזוב והסבירה כי חיפוש במנזר יחלל את קדושתו.

ב- 27 בנובמבר 1943 פרצו הכוחות הנאצים למנזר סמוך, שם גילו נשים יהודיות רבות מסתתרות עם ילדיהן. האם מריה אגנסה דאגה שמא המנזר שלה הוא הבא בתור. היא פקדה על כל הנזירות להישאר נעולות בחדרים ואז תיאמה עם עמיתיה הקתולים במטרה למצוא מקומות מסתור חדשות עבור היהודים להם העניקה מחסה.

בשנת 2009 הכיר ארגון יד ושם במריה אגנסה טריביולי כחסידת אומות העולם.

מקור

ההישרדות של מריאנה הייסמן , בת 11 בהולנד בתקופת השואה

"אח שלי התחבא אצל משפחה אחת בלבד, אבל אני עברתי בין אנשים, בין 17 משפחות הולנדיות שונות שהחביאו אותי, ולא תמיד ידעתי לאן אני הולכת. לפעמים עברו שבועיים וכבר עברתי משפחה.

כשאמא שלי מסרה אותי היא אמרה לי "תתנהגי יפה, תהיי ילדה טובה ומנומסת, אחרת לא תשרדי והגרמנים יהרגו אותך". היה לזה אימפקט גדול על חיי ובמשך שנים הייתי חולמת שהגרמנים באים ואני צריכה להתחבא.

זה לא היה זמן נורמלי. אנשים לא הבינו מה קורה, רק אחר כך הבנו, אחרי ששרדנו וגילינו מי חי ומי מת. זו היתה תקופה מטרידה.

באוגוסט 45' כולנו חזרנו לרוטרדם. היו אנשים ששמחו ששרדנו והיו אנשים שלא כל כך."

מקור וקרדיט : מוסף עיתון " הארץ"

ההישרדות של התאומות שוש רם ותמי שוהם, בנות שנתיים, בתקופת השואה בליטא

הערת המראיינת , חנה עזר-אוליצקי:

הפגישה עם שתי האחיות התקיימה בביתה של שוש , ושתיהן דיברו לסירוגין. הן תאומות לא זהות שנולדו בעיירה ליד וילנה , ליטא ב1941. משפחתן הייתה בגטו וכאשר החלו להגיע ידיעות שעומדים לחסלו, מסר אותן אביהן לידי נוצרים כדי לנסות להצילן .

 תמי: אותי מסר אבא למשרתת הליטאית ששירתה בבית

שוש : אני הייתי בלונדינית ונראתי כילדה ליטאית נוצרייה. נמסרתי לידי עגלון ליטאי שבביתו הייתי ומשם זכורות לי תמונות בודדות.. היו שם ילדים נוספים.

תמי : אמא נשארה בגטו עם האח בן החמש. אותו אי אפשר היה למסור לידי נוצרים , כי היה נימול ודיבר אידיש. אבא מסר אותנו תמורת תשלום, כמובן, ויצא לעבודה עם הגברים. כאשר חזר כעבור כמה ימים , הגטו כבר חוסל ואמא עם האח לא היו שם. אמא נהרגה יחד עם כולם בפונאר. כמובן שזה לנו רק מאוחר יותר בארץ .

שוש : אני  זוכרת מכות בבית האיכר. הוא היה אוחז בי ברגל אחת , מונפת למעלה , הראש כלפי מטה, וכך היה מכה אותי. לא זוכרת אישה בבית. אני זוכרת ילדים , ישיבה במעגל, אולי זה היה גן ילדים או סוג של מעון יום. בשובו מהעבודה , בערב, היה לוקח אותי הביתה. איננני יודעת יותר מזה.

תמי :  אבא חזר והיה מדבר הרבה על תקופת המלחמה, אבל תמיד עם קיבעון מסוים. היה חוזר שוב ושוב על אותם דברים. עד גיל מבוגר גם אנחנו לא רצינו כל כך לשמוע. מהסיפורים של אבא אני יודעת שהמשרתת שאבא מסר אותי לידיה חיה בכפר. בשלב מסויים הייתה הודעה של הגרמנים שאם הם ימצאו יהודים, הכפר יחוסל. היא לקחה אותי ליער סמוך וקשרה אותי לעץ כדי שלא אברח ויקרה לי משהו רע... אבל עמדה וצפתה לראות מה מתרחש. בשעות אחר הצהריים מצאו אותי איכרים שחזרו מהשדות, ומסרו אותי לזוג ליטאים חשוכי ילדים.

הערת המראיינת , חנה עזר-אוליצקי: תיאור הקשירה לעץ קשה לי , אם כי הכוונה הייתה טובה וחייה של תמי ניצלו בדרך זו.

תמי : אני זוכרת את החיים עם המשפחה הליטאית , את טעם "לחם הקודש" בכנסייה. המשפחה הליטאית הייתה טובה אלי. שוש תמיד אומרת שאני גדלתי כמו נסיכה.

 שוש : כאשר המלחמה  הסתיימה , אבא היה במחנה ריכוז בדכאו. לאחר השחרור הוא הגיע לאיטליה. בדיעבד אנחנו יודעות שאבא עבר תהליך שבו גמלה בלבו ההחלטה שהוא אינו רוצה לעזוב את אירופה ולעלות לארץ בלי לדעת מה עלה בגורלנו. בערב יום הכיפורים, בשעת תפילה בבית כנסת החליט שהוא חוזר לליטא. הוא ניסה לבדוק, ולחפש במשרדים יהודיים, אך ללא תוצאות. תעודות לא היו לו. אך הוא החביא מעט כסף בנעליים ובאמצעותו שיחד את מי שצריך על מנת שיאפשרו לו להתחמק ולעבור את הגבול. הוא ידע שאשתו והבן אינם בחיים . אבל הבנות.. אותן הוא רצה למצוא.

אבא מצא את האיכר שאצלו אמורה הייתי להיות והוא מסר לו את שם בית היתומים שאליו העביר אותי.  אבא הגיע, ומתוך קבוצת ילדים שישבו במעגל זיהה אותי מיד וסיפר שאמרתי , " ידעתי שאבא יחזור" , והוסיף וסיפר שהתחברתי אליו מיד. הוא השאיר אותי שם ויצא לחפש את תמי.

תמי: אבא הגיע אל המשרתת הליטאית שנמסרתי לידיה. היא סיפרה לו את כל הסיפור וידעה לומר לו מיהי המשפחה שלקחה אותי. אבא נסע לשם, הסתובב בכפר ולא העז להיכנס מחשש שיסרבו להחזיר אותי. הוא הגיע עם שני בחורים חזקים שעמדו מאחוריו. בני המשפחה הליטאית שמעו שמגיעים אנשים מטעם ארגון הקאורדניציה לחפש ילדים יהודים וייתכן שידעו על כך שאבא מסתובב בכפר, ולכן הם ברחו איתי.

הערת המראיינת  חנה עזר-אולצקי: לא רצו לוותר עליך אחרי כל השנים שבהן גידלו אותך.

 תמי : כן . אני זוכרת שבאמצע הלילה הלבישו אותי , הייתי עטופה ונסענו ברכבת. "האמא" הליטאית ברחה איתי אל אחותה בעיר סמוכה, ושם הסתתרנו. אבא גילה אותנו ופנה לעורך דין. היה משפט, הוא הפסיד, הגיש ערעור וזכה. אני זוכרת את עצמי יושבת  אצלה על הברכיים, היא מחבקת אותי, ואומרת לי להצטלב ואומרת לי בלחישה שעלי לומר שאני לא רוצה ללכת עם היהודי המלוכלך הזה..  אני זוכרת שבמשך ימים שלמים רק בכיתי ואמרתי שאני לא רוצה אותו , כי הוא יהודי מלוכלך. הוא קנה לי מתנות וממתקים , אבל אני לא רציתי לדבר איתו.

 הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי : מאחר שתמי לא רצתה ללכת איתו, האב נסע להביא את שוש. הם חזרו כאשר שוש יושבת על עגלה עמוסה ירק והוא הולך לידה, וכך  הגיעו לבית שבו שהתה תמי. הוא דחף את שוש ואמר לה : "לכי , לכי אליה... "  תמי ושוש מדברות יחד  בהתרגשות. הן זוכרות את הרגע הזה, זוכרות את הנשיקה והחיבוק. כמובן שהן לא זכרו זו את זו, אך אבא אמר להן שהן אחיות.

תמי : אני לא רציתי אותו ולא רציתי אותה, למרות הנשיקה והחיבוק, אך אני זוכרת את השמלה שהיא לבשה.

 הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי : שוש  נמצאה במקום לא טוב מבחינתה ואחר כך בבית הילדים, ולכן כדבריה, שמחה כאשר מישהו בא לקחת אותה.. תמי אומרת כי הייתה עם אנשים שהיו בעיניה 'הורים' לכל דבר וכמובן שלא רצתה להיפרד מהם וללכת עם האיש המלוכלך והלא מוכר, כדברי 'אימא' שלה.

שוש : אבא העביר אותנו לכמה חודשים למוסד ילדים במסגרת ארגון הקאורדנציה, והתאשפז לתקופה ארוכה בבית חולים בפריז, מאחר שהיה חולה ונזקק לניתוחים. הגענו ארצה דרך פריז ב1947 עם קבוצת ילדים, אך לפני העלייה לאונייה לקחה אותנו מטפלת להיפרד מאבא . הוא הגיע ארצה מאוחר יותר.

תמי : חשוב לי לציין שהיה לנו טוב ביחד.

שוש : אני חושבת שה'יחד' שלנו נתן לנו המון כוח. אבל אני הרגשתי תמיד הילדה הגדולה והתייחסתי אל תמי כמו לאחותי הקטנה.

הקליטה בקיבוץ בישראל

שוש :  בנמל חיפה חיכה לנו דוד, אח של אמא , שהגיע ארצה עוד בשנת 1928 והיה חבר קיבוץ יגור. הוא לקח אותנו ישר ליגור , והמשלב הזה אנחנו זוכרות.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

מה קרה לכן בקשר לאבא ? הוא הרי הופיע ונעלם

שתיהן : ידענו כנראה שהוא בבית-חולים. קיבלנו זאת כפשוטו.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :

זה מדהים. הייתן בסך הכול בנות חמש בערך, ובכל זאת הבנתן וקיבלתן זאת כך ?

תמי : הישרדות!

שוש: לא בטוח שלא בכינו, אבל נפרדנו ממנו בבית-החולים

הערת המראיינת חנה עזר אוליצקי :

 אני מתפעלת מן הבריאות הנפשית ושמחת החיים שלהן, למרות ההדחקות. דומה שההדחקות לא הפריעו להן בחיים. הן זרמו עם המציאות.

 שוש : חוץ מזה, הצורך להיות 'סברס' היה עמוק מאוד. לעשות זאת מהר, להיות כמו כולם.

תמי : זה לא היה כבוד גדול כל כך להיות ניצול שואה.

שוש : למשל , לא הסכמנו ללבוש את הבגדים שמוסדות 'עליית הנוער' חילקו לנו.

תמי: התקבלנו לכיתה של ילדי המשק וזו נקודה חשובה מאוד בתהליך הקליטה שלנו.

שוש : הגענו למשק כבודדות , לא עם קבוצה. למדנו מיד עברית, שכחנו את הפולנית. כאשר אבא הגיע ארצה, כעבור חצי שנה בערך , כמעט לא יכולנו לדבר איתו.

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי :

לא ייאמן . אחרי חצי שנה שכחתן  הכול?

תמי : הדוד  רצה לדבר איתנו אידיש.

שוש : הדודה אמרה לנו כל הזמן , 'רק עברית ! 'רק עברית!'

ואנחנו הפנמנו זאת. לא היינו ילדות-חוץ במשק. בעיני עצמנו ובעיני הילדים היינו תמיד כמו כולם! היינו שתיים . תלמידות טובות , חזקות, מקובלות, מובילות.

שוש :  משפחת הדוד הייתה עבורנו הבית לשעות אחר הצהריים, אבל לא יותר מזה. המבנה של חברת הילדים באותם ימים התאים לנו מאוד והיה טוב עבורנו. למשל, הלינה בבית-הילדים. אילו הייתה לנו לינה משפחתית כמו היום , זה היה שונה.

תמי :  הייתה לנו אפשרות ללכת לבית הדוד , אבל אם לא רצינו , לא הלכנו. הבית שימש מעין בסיס . אבל היו תקופות שבהן לא היינו מגיעות אליהם.

שוש : הלכנו מתוך חובה כי הדוד היה נעלב אם לא היינו מגיעות.

תמי : היו לנו חברים בקבוצת הילדים. בבית ההורים שלהם שמחו לארח אותנו ואנחנו ללכת איתם פעמים רבות, למרות שלכל אחת מאיתנו היו החברות שלה.

שתיהן : אבא פגש אישה , הם נישאו וחיו בכורדני , במפרץ חיפה. היינו מגיעות לביקור אחת לכמה שבועות. מאוחר יותר הוא עבר לתל אביב והקשר נחלש. 

אשתו של האבא לא אהבה אותנו, והוא היה נותן לנו כסף ללא ידיעתה. לפעמים היינו נפגשות איתו מחוץ לבית , בגללה.

תמי : אני הייתי במשק עד הצבא.  אחרי השחרור הלכתי ללמוד חינוך גופני, לא במימון של הקיבוץ.

שוש : אני חזרתי לקיבוץ אחרי תקופה של שירות קבע כמ"פ בנח"ל. לאחר מכן נישאתי.

תמי : שוש שירתה בקבע ועזרה לי במשך תקופה מסויימת עד שגם אני התחלתי לעבוד. מאוחר יותר קיבלתי מילגה.

שש : אני חתמתי קבע, כי חשבתי שכך אוכל גם לעזור קצת לאבא

תמי : אני למדתי ונישאתי מאוחר יותר

שוש חיה ברמת אביב . היא אם לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים

תמי חיה ברחובות . היא אם לשלושה ילדים

 מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006

משה תירוש בן חמש מסתתר במרתף של גן החיות בורשה

כשכבשו הנאצים את פולין הם לא פסחו גם על גן החיות של ורשה והרגו את החיות הנדירות. הם לא ידעו שבכלובים הריקים של הדובים, הפילים והאריות הסתירו מנהלי הגן, יאן ואנטונינה ז'בינסקי, מאה וחמישים יהודים.

משה תירוש בן החמש ואחותו הקטנה סטפה התחבאו במרתף של משפחת ז'בינסקי במשך שלושה שבועות או חודש ב-1943. מדובר אומנם בתקופה קצרה, אבל דרמטית מאוד. לא הרחק משם השתולל באותם ימים מרד גטו ורשה ואלפי יהודים נרצחו מדי יום. במידה רבה בזכות התקופה הקצרה הזאת במרתף הם הצליחו לשרוד את המלחמה.

"ישבנו בשקט כל הזמן, בלי להגיד מילה", הוא משחזר. "כשאחותי הייתה בוכה וידעתי שאסור שישמעו את קולה, הייתי סוגר לה את היד על הפה". בזמן שמשה וסטפה הסתתרו במרתף, הוריהם הוחבאו במרחק 20 מטרים מהם בכלוב הציפורים הריק. המרחק אומנם קצר מאוד, אבל עבור ילד בן 5 שמופרד מהוריו מדובר במרחק אינסופי.

לסיפור החיים המלא

פרקי ההישרדות של חנה יחימוביץ'-פטמן ילדה בת 7 בשואה

חנה יחימוביץ'-פטמן חיה בזכות אמה ברנה. "אל תשכחי אותנו", לחשה האם לחנה הקטנה לפני שהשאירה אותה בחיק משפחה פולנית שהסכימה להסתירה בתמורה לתשלום נדיב. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשו.

את אותו יום גורלי, שבו אמה החליטה להוציאה מהגטו, חנה לא זוכרת כמעט. לדבריה, ככל הנראה קיבלה כדורי שינה מאחר שהיתה ילדה לא שקטה ותזזיתית. "לא נפרדתי מאף בן משפחה, אפילו לא מאחי הקטן. אני רק זוכרת את הפרידה מאמא ליד הבית של הפולנים שאליהם הביאה אותי. היא היתה מאוד נחושה להשאיר אותי בחיים, ובזכות זה אני חיה. 

אני יודעת שאני שווה הון, כי אז היהודים שילמו המון לפולנים שהסכימו לשמור על ילדיהם. את הדרך לשם איני זוכרת, גם לא את תעלות הביוב שדרכן אמא שלי היתה יוצאת מהגטו. אני רק זוכרת את הדירה של הפולנים בוורשה ואת אמא מחזיקה אותי על הידיים. היה לי קר והיא אמרה לי שאני צריכה להישאר בבית הזה.

לסיפור החיים באתר של "ישראל היום "