הפעוט אריה אפרת נולד במחבוא במרתף בסלובקיה

 

אמו של אריה אפרת ילדה אותו כאשר הם מוסתרים במרתף בברדיוב, סלובקיה, בשנת 1942. עוזרת הבית הנוצריה  עזרה לה  כי אביו של אריה ברח ליער כדי להימנע מגירוש.

אריה נולד לעולם שלא היה בטוח ליהודים. כדי להבטיח את הישרדות משפחתם, הוריו נאלצו לשים את מבטחם בזרים. כומר, רועה צאן ואשתו, ומשפחה נוספת עם בקושי מספיק מזון כדי לקיים את עצמם סיכנו את חייהם כדי לעזור למשפחתו של אריה.

"מול בחירה הם לא היססו", נזכר אריה.

צילום: באדיבות אריה אפרת

מקור

שתי ילדות אחיות באושוויץ , רק אחת שרדה

 

אווה זילברשטיין  גרינסטון

ורה זילברשטיין, נולדה בשנת 1931 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה

אווה זילברשטיין, נולדה בשנת 1929 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה

לקראת חיסול גטו ברטיסלבה הצליחה אימן של ורה בת השלוש־עשרה ושל אווה בת החמש־עשרה לסדר לבנותיה מקום מסתור ולמצוא לעצמה מסתור במקום אחר. ורה ואווה הסתתרו עד שנתפסו בעקבות הלשנה. האחיות שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, ושם הופרדו לחיים ולמוות. ורה שולחה אל תאי הגזים, אווה שולחה לעבודת כפייה אך הצליחה לשרוד.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח, ימי הפלמ"ח

 

"הבריטים עזבו את הארץ ובספטמבר 1947 גויסתי לפלמ"ח, בתקופה שקדמה לכך התאמנתי פעמיים בחודש בהגנה והייתי מועמד לפלמ"ח והנה הגיע הרגע הודיעו לי שאני מיועד לחטיבת הנגב, שמחתי על כך מאד, כאשר הייתי במקוה ישראל ראיתי אותם מתאמנים והחלטתי שבסיום בית הספר אצטרף לשורותיהם ואכן כך קרה אומנם באיחור שנה אבל המטרה הושגה.חבריי העירוניים ערכו לי מסיבת פרידה על חוף הים, הייתי מקובל מאד בחברה והיו לי הרבה חברים, כולם הגיעו למסיבה שנערכה בבית קפה, התזמורת ניגנה ללא הרף ולא הפסיקה להלהיב והיה ערב סוער של ריקודים, הייתה תחושה של התרוממות רוח, ידעתי שאני נפרד מחבריי אבל למען מטרה נעלה, להילחם ולהגן על המולדת, תחושה זו התאימה לערכים שינקתי בבית אבא ושגדלתי עליהם, אהבת המולדת, אווירת האחדות והיחד, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד ורוח ההקרבה וכל זאת כאשר ברקע זכורים לנו אימת השואה.

 יצאנו לדרך במשאית עמוסה שקים וארגזים, הייתה זו שיירת מזון ואספקה לנגב, יצאנו מתל אביב, בדרך ערכנו חניית ביניים בגדרה בדיוק ליד הקיוסק שבו הייתי נוהג לשתות בסמוך ליבנה ובעודנו נחים חולפת על פנינו משאית ערבית ונוסעיי המשאית משליכים עלינו רימונים, התקבלה פקודה לתפוס מחסה ומלווי השיירה פתחו באש לעבר המשאית אשר נעלמה. מכיוון שעדיין לא היה לי נשק תפסתי מחסה מאחוריי הקיוסק. מספר אנשים נפצעו מרסיסי הרימונים אבל המשכנו בדרכנו דרוכים ומוכנים להשיב במכת אש במידה ויתעורר הצורך, בסופה של הדרך הגענו לקיבוץ רוחמה. היה זה מחנה אוהלים, ללא שהיות החלו האימונים, מסעות ליליים, מירי והסתערות ועד לקרב פנים אל פנים,, שימוש בסכין, בכידון, קשר, חבלה, תיאורית קרב, שולחן חול, שימוש ברובה אנגלי סְטֶן11 ובמכונת ירייה מסוג בְּרֶן. האימונים היו אינטנסיביים מאד ונמשכו מבוקר ועד ערב. ובלילות שמרנו בעמדות פִילבוֹקס. המדבר היה מרהיב ביופיו ובשקט האינסופי, מדי פעם ראינו שיירות גמלים חולפות, היינו עוקבים אחריהם ותופסים מבריחים ומרגלים אשר סימנו את מיקום העמדות שלנו. סיירנו גם בג'יפים אנגליים מיושנים כדי להראות נוכחות ושליטה בשטח. בשלב מסוים זימנו אותי למפקדה והודיעו לי שאני יוצא לקורס מ"כים, מפקדי כיתות בג'וערה ובדליה, שהם בסיסים של הפלמ"ח. עוד לפני יציאתי לקורס מ"כים הספקתי לעבור קורס מרוכז למדריכי ספורט וקרב פנים אל פנים ושוב אני מתלווה לשיירה היוצאת לתל אביב ומשם לחיפה ולקיבוץ דליה.

 בקיבוץ דליה הסגיר אותי התיק האישי שלי ומתחילת הקורס קבלתי מינוי של מד"ס (מדריך ספורט) הקורס, הקורס מנה שתי מחלקות של כ- 80 איש, שעת ההשכמה הייתה שש בבוקר אבל אני מתוקף תפקידי נאלצתי לקום בחמש וחצי, הייתי יוצא איתם לריצת בוקר של 5 קילומטר וכחצי שעה של התעמלות, לאחר מכן רחצה וארוחת בוקר וכולם נקיים ומגולחים עם הנשק על הכתף עומדים למסדר בוקר ויוצאים לאימונים.  המ"כ שלי היה בְּרֶן, שברבות הימים היה אלוף בצה"ל. האימונים היו מפרכים, מארבים בשדות, ביום ובלילה, תרגולות קרב, אימון גופני, תיאורית קרב, שולחן חול, טופוגרפיה, התמצאות בלילה, ניהוג כיתה בקרב, זיהוי שטח בלילה ועוד נושאים רבים, הקורס היה דחוס מאד אבל הכרתי בחורים נהדרים ומאופיי וטבעי חיש קל התחברתי עם כולם ובמיוחד עם בחור בשם צביקה עופר מכפר אז"ר, שנינו היינו חניכים מצטיינים ובגמר הקורס הזקן, יצחק שדה העניק וענד לנו את סמל הפלמ"ח על החולצה ונתן לנו ספרון פרי עטו והחתום בשם י. נודד שהיה הכינוי שלו. נערכה ארוחת ערב חגיגית בקיבוץ, הוקראו פיליטונים ומָקָמות, התבדחויות עם המפקדים והאקורדיון ניגן ורקדנו עד אור הבוקר עם בנות הקיבוץ. הייתה תחושה פנימית של הישג, שמחה על כך שהקושי של הקורס הסתיים ועל כך שעמדנו בו בהצלחה.

במהלך כל התקופה קבלתי מכתבים וחבילות מחבריי וחברותיי בתל אביב, צעיפים, גרביים וסוודרים אשר מעבר לחום הפיזי חיממו את הלב   

למחרת חזרנו איש איש ליחידתו, ניתנה לי כיתה ותפקידי היה ללמד אותם על פי המערך את כל מה שלמדתי, לימדתי ואימנתי אותם היטב וללא פשרות, כל אחד חייב היה לדעת את החומר ובצורה הטובה ביותר. 

בנתיים במהלך הקרבות עוד צברתי ניסיון אישי והצטיינתי בתרגולת קרב והעברתי את הידע שלי ואת ניסיוני, המשכתי בקורסים נוספים, קשר, חבלה וסיירים כל זאת עד אשר הגיעה הפקודה לשלוח שלוש כיתות ואני בתוכן כדי לפנות את כפר דרום אשר הינה נקודה קטנה שלא תוכל לעמוד בפני הכוחות המצריים שהיו צבא מתקדם גדול וחמוש היטב.

מקור וקרדיט

הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הקליטה בארץ ישראל

 

"הימים ימי אוגוסט 1943 ואנחנו הגענו לסוף המסע המפרך לארץ ישראל, לאחר שנרגענו מהמפגש הראשון בנהריים ליד גשר בנות יעקב עלינו שוב למשאיות אשר הביאו אותנו ליד חיפה למחנה עתלית. לרגע נחנקתי, שוב מחנה, צריפים, גדר תיל, לאן הגענו ? בטהרן סיפרו לנו על הפרדסים ועל התפוזים, היכן הם ?ואכן לא חלף זמן רב והגיעו משאיות עם אוכל וגם תפוזים. נערך מסדר ועברנו חיטוי במין אבקה צהובה אשר חדרה לתוך הבגדים, מאובקים בגוון הצהוב קבלנו סבון ונכנסנו למקלחות, ניקוי הבגדים ומשם לחדר האוכל. על השולחנות מכל טוב, בנתיים הגיעו אנשים רבים והתחלנו ללמוד מילים ומושגים חדשים כמו עליית הנוער והסוכנות היהודית, הבנו שאנחנו הקבוצה השנייה של ילדים שהגיעה מטהרן, הקבוצה הראשונה הגיעה כששה חודשים לפנינו דרך הודו בהפלגה למצרים ומשם לארץ ישראל, קבוצה זו מנתה כ- 800 ילדים והם גם זכו בטהרן למדריכים ומדריכות שהגיעו מארץ ישראל.

 לאחר שלושה ימים בעתלית עברו למוסד אהבה בקרית ביאליק שליד חיפה, מוסד מסודר ומאורגן, טובל בירק וגנים, כאן החל המיון שלנו על ידי ועדה של הסוכנות בנוכחות הנרייטה סאלד, מעליית הנוער .

 מבוקר עד ערב נכנסנו אחד אחד למשרד נשאלים שאלות על בית הורינו והמשפחה שהייתה לנו, כולם רצו לעזור לנו, כולם רצו לטפל בנו. שאלו אותי אם לאבא היה זקן, האם נהג להתפלל מדי יום, עניתי כי לאבא לא היה זקן אבל בביתנו היה אוכל כשר ואבא נהג להתפלל בבית הכנסת בשבתות ולערוך קידוש בבית. על פי תשובותינו חילקו אותנו לקבוצות, נוער דתי או נוער חילוני, היו ויכוחים רבים בוועדה עד אשר הנרייטה סאלד, אישה קטנה וטובה הייתה מרימה את ידה, כולם היו משתתקים והיא הייתה אומרת את דברה באנגלית ומתורגמן תירגם את דבריה לעברית, לאידיש ולפולנית.

אחי זאב וילהלם שהיה גדול ממני בשנתיים עבר את המיון לפניי, הוחלט שהוא ילך לבית הספר החקלאי מקווה ישראל עם כל שכבת בני גילו. למקווה ישראל לא יכלו לשלוח אותי כי הייתי צעיר מדי אך לאימוץ למשפחות במושבים לא יכולתי להימסר כי הייתי מבוגר מדי והנרייטה סאלד החליטה לשלוח אותי למוסד, הרמתי את ידי וביקשתי לדבר, אמרתי כי כאן בארץ ישראל אני לא הולך לשום מוסד, או שאלך עם אחי למקווה ישראל או שלא אלך לשום מקום, שקט השתרר, הנרייטה פונה אלי ושואלת "אם לא תלך לשום מקום, מה יקרה איתך ?" ואני בחוצפה ובכעס עניתי "שרדתי במוסדות בסיביר ובאסיה הרוסית, סבלתי מרעב ומקור, אני בטוח שבארץ ישראל יהיה לי הרבה יותר קל להסתדר". הנרייטה הרימה את ידה ואמרה שאלך למקווה ישראל עם אחי ושהם ידאגו להכין אותי ללימודים למרות שאני צעיר בגילי וחייכה אליי בחיוך סלחני של סבתא טובה, בחוץ חיכה לי אחי ואמרתי לו ששנינו יחד במקווה ישראל, המיון נמשך, ילדים נוספים נכנסו ויצאו, עד אשר חולקו כולם לקבוצות.

מקווה ישראל

כאשר הגענו למקווה ישראל פגשנו שם ילדים רבים אשר הגיעו בקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ שישה חודשים לפנינו, הורו להם לקדם את פנינו ולקבל אותנו כדי שהקליטה שלנו תהיה קלה יותר. הילד שפנה אליי כשהגעתי למקווה ישראל משה גולדמן הפך להיות חברי, היינו בני אותו הגיל, למדנו באותה הכיתה ואנחנו חברים טובים עד עצם היום הזה.

במקווה ישראל בילינו את שלוש שנות חיינו היפות ביותר, היו אלו השנים שבהן הנעורים פורחים וכל זאת במקום הטובל בירק, חורשות עצים, מדשאות, שדות וסדר יום מלא בפעילות של לימודים, עבודה וחברה. פעילויות ספורט וריקודים.

כתוצאת מהמיון הגיעו למקוה ישראל שלוש כיתות, אני הייתי בכיתה א' מחזור י' עליית הנוער, אנו היינו טהרנים, היו חובשי כיפות שהם היו המחזור הדתי ומה שנקרא אז ה"חופשיים" הם החילוניים.

מקווה ישראל נחשב היה לבית ספר חקלאי מעולה והצברים אשר הוריהם שלחו אותם לשם ללמוד שילמו על כך במיטב כספם.

חיש מהר התחברתי לאלו שכונו החופשיים, אורח חייהם התאים לי, פעילויות הספורט, השירה והריקודים קסמו לי מאד ומהר מאד מצאתי את עצמי בחוגי הריקודים והשתתפתי בענפי ספורט רבים כמו שחיה, כדורגל, כדור-עף וכדור סל.

יחס המורים והמחנכים אלינו היה מעט חשדני, היינו שונים וכל הזמן בחנו אותנו ולא קיבלו אותנו כמובן מאליו. כמו כל הילדים בני גילנו לעיתים היינו שובבים והפרענו בשיעורים או עשינו מעשי קונדס ועל אלו נענשנו בהוצאה מהשיעור, העתקת דפים אבל לרוב השתדלנו ללמוד היטב, חומר הלימודים היה רב והשיעורים היו רבים וצפופים אך היה עלינו להשלים הרבה בשנה הראשונה כדי שנוכל להתקדם ללימודים המקצועיים בשנים הבאות. למדנו הרבה עברית, תנ"ך, היסטוריה כללית, כימיה, פיסיקה ומבוא לחקלאות.

מקור וקרדיט

 

הילד שמעון רדליך , בן 7, מסתתר בעליית גג אצל אישה אוקראינית פשוטה

 

בזמן הכיבוש הנאצי התחבא הילד "שימק" רדליך, תחילה בבית בגטו ואחר כך בעליית גג אצל אשה אוקראינית פשוטה, שסיכנה את חייה כדי להציל אותו ואת בני משפחתו. ב-1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום וחזרה לחיק אוקראינה הסובייטית. 

שמעון רדליך שרד את השואה, עלה לארץ ובאחד מקיבוצי העמק נתקל ביחס הבוטה של הצברים. כנראה המפגש הזה הכאיב לו כל כך, עד שבזמן משפט דמיאניוק, כשהתראיין ל"על המשמר", העיר כי "זיכרונותי משהותי אצל אותה איכרה אוקראינית פשוטה שהצילה אותי בזמן המלחמה נעימים יותר מן הזיכרונות שנותרו לי מן הקיבוץ". הוא לימד היסטוריה, אבל לא היה מסוגל להתקרב לנושא שבעיניו כל השאר היו טפלים לעומתו: השואה. הוא לימד אותנו על סטלין ועל ממשיכיו, אבל חשב וחלם על בז'ז'ני שהיתה ואיננה. 

אלא שהזמן עשה את שלו, ובהדרגה הוא אזר כוחות נפשיים להתמודד עם עברו. ב-1986 אירגן רדליך אות חסיד אומות העולם לקארול קדוגני, הפולני שסייע למשפחתו לשרוד בגטו בבז'ז'ני, והשתדל להפריך את האמונה הרווחת שכל הפולנים סייעו לנאצים: סיפורו האישי הוכיח עד כמה היתה המציאות מורכבת יותר. שנה אחר כך נסע לראשונה ללודז', העיר אליה עקר אחרי המלחמה, ושם נתקף דיכאון למראה הבית "שלו", שהיה מוזנח וקודר. כאילו לא די בכך, חבורת נערים הוללים שפכה עליו מי קרח ועוררה בו זיכרונות מרים.

ב-1991 חזר רדליך לעירו בז'ז'ני ולפגישה מרגשת עם טאנקה קונצביץ', האוקראינית שהצילה את חייו. היא מיררה בבכי וקראה לו שוב ושוב "ילדי הקטן". הוא אירגן גם לה אות חסידת אומות העולם - שוב, כדי להוכיח שלא כל האוקראינים היו עשויים מקשה אחת. בסיורו בעיר התקשה לזהות את בז'ז'ני של ילדותו. אבל את בית הקברות היהודי מצא, מלא עשבים שוטים ומצבות שבורות. רדליך מתאר את הדברים בשפה מינימליסטית, שעוצמתה זועקת מבעד לאיפוק. "זה היה המקום שבו נורה אבי והושלך אל קבר אחים באקציה האחרונה, לפני חצי מאה כמעט. שוטטנו בשטח, אמרתי קדיש, ועזבנו".

מכאן ואילך השתנו הדברים. כפי שקורה לניצולי שואה הממלאים פיהם מים שנים ארוכות ולפתע נפרץ אצלם הסכר, כך התנער רדליך והחליט לספר את סיפורה של בז'ז'ני בימי המלחמה. הוא רתם את זיכרונותיו כילד לכישוריו כהיסטוריון, ופתח במירוץ הקדחתני אחרי עדים שהולכים ומתמעטים, מסמכים שאובדים לעד וזיכרונות הנמוגים עם חלוף השנים. התוצאה שלפנינו היא ספר מרגש מאין כמותו, הממזג יכולת לטוות סיפורים אישיים ולשלבם במארג היסטורי מרתק.

 מקור

שמעון רדליך (נולד ב-2 באפריל 1935) הוא היסטוריון ישראלי, חוקר תולדות יהודי ברית המועצות, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

שמעון רדליך - ויקיפדיה

 

קלבה שוואלב ילדה יהודיה בת 5 , נורתה למוות על ידי הגרמנים בעיר ברדיצ'בב 1941

 

ברדיצ'ב (אוקראינה) שוחררה על ידי הצבא האדום, 5 בינואר 1944. ⁠

בתמונה כאן: קלבה שוואלב, ילידת ברדיצ'ב, אוקראינה (ברית המועצות) בשנת 1936 ליאשה ומניה שוואלב. היא נורתה למוות עם אחיה, הוריה וסבה בעיר הולדתם ב-1941.

⁠בשנת 1939 חיו בברדיצ'ב כ-23,000 יהודים, המהווים 37.5% מכלל האוכלוסייה. ב-7 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את ברדיצ'ב. כשליש מאוכלוסיית היהודים בעיר, כולל פליטים מפולין שהגיעו לשם במהלך החודש הראשון של מלחמת העולם השנייה, הצליחו להתפנות או לברוח. בימי הכיבוש הראשונים היו עדים לרציחות אכזריות של יהודים ברחובות על ידי חיילים גרמנים. עד 22 באוגוסט 1941 הוקם בעיירה גטו. מאוגוסט 1941 עד יוני 1942, מרבית האוכלוסייה היהודית של ברדיצ'ב נרצחה במספר אקציות רצחניות על ידי הגרמנים

מקור וקרדיט

הנערה רות כהן , בת 14 מצ'כולסבקיה למחנה אושוויץ

  

"אי אפשר לדמיין מה עברנו עלינו הניצולים", הרהרה ניצולת השואה רות כהן. "קשה לי להבין וזה קרה לי".

רות נולדה למשפחה יהודית דתית במוקאצ'בו, צ'כוסלובקיה (היום מוקצ'בו, אוקראינה), בשנת 1930. למרות שהם חוו רדיפות אנטישמיות לאחר שעיר הולדתם הפכה לחלק מהונגריה ב-1938, רות ומשפחתה נשארו בטוחים יחסית עד אביב 1944, אז הגרמנים כבשו את האזור. באותה תקופה נאלצו רות ומשפחתה לענוד טלאי צהוב לעזוב את ביתם ולגור בגטו.

בחודש הבא הוצעדו רות, משפחתה ואחרים שחיו בגטו למפעל לבנים מקומי ונאלצו לעלות על קרונות רכבת. כשרות עלתה לרכבת, היא צפתה איך מורה יהודי, שהיה אהוב על התלמידים בבית הספר, נורה ונהרג  על ידי הגרמנים בגלל שסירב למלא אחר פקודות.

"זה היה נורא", היא נזכרה. "הזיכרון הבא שלי הוא הכניסה לצריף באושוויץ, שם ביליתי את ששת, שבעה החודשים הבאים".

הנערה רות ואחותה, תרזה, שרדו את אושוויץ ושני מחנות ריכוז נוספים יחד לפני ששוחררו באביב 1945. אחיה ואמה נהרגו עם הגעתם לאושוויץ.

"עבור כל כך הרבה, אושוויץ הוא סמל לביטוי האולטימטיבי של שנאה וחוסר אנושיות. עבורי, זה לא סמל, זה היה וזו המציאות שלי".

רות וטרזה מצולמות כאן לאחר השחרור ב-1947 בקירוב.

צילום: USHMM, באדיבות רות כהן

מקור וקרדיט