בשנת 1939 כאשר חרתה מירה
(מירושה) קריסטיאנפולרוב מפרובוזנה שבפולין את שמה על קלמר העץ שלה, היא היתה
תלמידה בכיתה ד'. באותה שנה פרצה המלחמה וכוחות רוסים נכנסו לעיירה. אביה נשלח
לכלא באשמת בורגנות. כעבור כמה חודשים חלתה בדיפתריה ומתה בשל מחסור בתרופות. את אחותה
פויג'יה רצחו הנאצים בלבוב, שם למדה. אמן הוגלתה לסיביר. ההורים שרדו את המלחמה
ועלו לארץ ישראל. הקלמר נמסר ליד ושם על ידי בן דודה (אוסף החפצים אגף המוזיאונים,
יד ושם, תרומת אליהו ריכטר, חיפה).
השמיכה הייתה של הפעוטה פרומה-דבורה
רוזן, מהעיירה קמיונקה שבפולין, שנרצחה יחד עם אביה, חיים רוזן. ביום כיפור 1941
נערך טבח ביהודי קמיונקה, והפעוטה בת השלוש פרומה-דבורה, ואביה חיים רוזן, נרצחו.
האם, פסיה רוזן, נעדרה מן העיירה בעת הטבח. היא נשלחה למחנות בגרמניה, שרדה, ולאחר
המלחמה שבה לביתה, וקיבלה מידי שכנה את השמיכה שהייתה שייכת לבתה. השמיכה היא
השריד האחרון שנותר לפסיה רוזן מבני משפחתה. בהמשך היא נישאה בשנית לישראל פסטרנק,
שתרם את השמיכה ליד ושם (אוסף החפצים אגף המוזיאונים, יד ושם, תרומת ישראל פסטרנק)
בצילום
: 1963 יואב גלנט, בן 5, עם אביו מיכאל ואימו פרומה באירוע
משפחתי (מקור)
פרומה גלנט לבית סגל, הייתה ילדה בת שש כאשר תקפו
הנאצים את פולין ושרפו גם את עיר מגוריה, מזריטש.
היא נמלטה יחד עם הוריה ואחותה אל מסע של סבל, קור ורעב; הם ברחו
ליערות והסתתרו שם .
האב הצטרף לפרטיזנים הסובייטים
ביערות והצליח , בדרך לא דרך, לסייע למשפחתו
שהסתתרה בתוך חפירה מוסווית בין עצי היער הסבוכים .
בגיל 12 העפילה פרומה גלנט
עם משפחתה על סיפון האונייה ״אקסודוס״ לישראל, גורשה ע״י הבריטים לגרמניה וחזרה
לארץ מיד עם הקמת המדינה.
השר גלנט ציטט את דבריה: "עברתי דרך ארוכה בחיי. הייתי ילדה נרדפת ביערות, ללא
אוכל והגנה. עליתי לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, בניתי חיים חדשים יחד עם
בעלי מיכאל, נער אשר שרד את המלחמה והתנדב לעלות ארצה בשנת 47 כדי להילחם למען
עצמאות ישראל". לאחר שעלתה לארץ, שוכנו פרומה ומשפחתה ביפו.
רקע היסטורי על העיירה מז'יריטש
יהודים החלו להתגורר
במז'יריטש במאה ה-14.
יהודי מז'יריץ' עסקו בעיקר במסחר זעיר ובמלאכה. בשנות השלושים ניסו
יהודים אחדים לחכור קרקעות ולהתפרנס מחקלאות. אך מיעוט הרווחים הרתיע רבים מלהיכנס
לתחום זה. הפעילות הכלכלית היהודית נתמכה בקופת גמ"ח שנוסדה בראשית שנות
העשרים ונתנה הלוואות קטנות ללא ריבית וכ"בנק לאשראי", שנוסד בשנת 1928
וסונף למרכז הקואופרציה היהודית. בנק זה פעל עד ספטמבר 1939.
בשנת הלימודים תרפ"ו (1925/26 ) נפתח בית ספר עברי, שסונף
לרשת "תרבות", למרות הקשיים הכספים גדל בית הספר והוא כלל את רוב הילדים
שבעיירה. הוא פעל ללא הפסקות עד ספטמבר 1939. ליד בית הספר העברי פעל גן ילדים
עברי. בשנת 1930 הוקם בית ספר דתי "אור התורה" וגם הוא פעל עד ספטמבר
1939. ליד בית הספר העברי הייתה ספרייה ציבורית גדולה, ששימשה מרכז לפעילות
תרבותית ואומנותית.
הפעילות הציונית שהחלה בשנת 1917 הסתעפה בין שתי המלחמות. נוסף על סניפי
מפלגות של מבוגרים התקיימו קנים של תנועות נוער, בשנות העשרים – של "השומר
הצעיר", "החלוץ", "גורדוניה" ו"החלוץ הצעיר".
ובשנות השלושים – של "בית"ר", "פרייהייט" (דרור)
ו"השומר הדתי". בשנת 1934 ארגן "החלוץ המזרחי" קיבוץ הכשרה
בשם "קדימה". בשנת 1937 הקימה "בית"ר" הכשרה חקלאית
במז'יריץ'. במקום היה גם סניף של אצ"ל ובו היו בערך 25 חברים.
הצבא הגרמני נכנס למז'יריץ' ב 6 ביולי 1941 ובמשך היומיים הראשונים
ערכו חיילים גרמניים ואוקראיניים מקומיים פוגרום שעיקרו היה התעללויות ביהודים
ושוד רכוש יהודי. לאחר שבועיים נתמנה מושל צבאי גרמני. לפי הוראותיו חויבו היהודים
לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול ולסמן את בתיהם במגן דוד, מונה יודנראט,
ומן היהודים הוחרמו כל דברי הערך, כולל קישוטי הכסף שבבתי הכנסת. יהודי העיירה
חויבו לצאת לעבודות כפייה בחקלאות ובשירותים. באוקטובר 1941 נצטווה היודנראט
להמציא 160 צעירים לעבודה. אלה נשלחו לקייב ושם הועבדו בתנאים קשים ביותר. תוך זמן
קצר מתו כמעט כולם או נורו.
ביום ו', א' של חג השבועות תש"ב (22 במאי 1942) הוטל על
העיירה מצור ורוב יהודייה הוצאו מחוץ לעיירה ונרצחו ליד בורות שהוכנו מראש. נותרו 950
איש ואלה נכלאו בגטו. בא' של חג הסוכות תש"ג (26 בספטמבר 1942) בוצע חיסול
יהודי מז'יריץ'. ביום זה נספו כ 900 נפשות. כמה עשרות ברחו או התחבאו. צעירים מבין
הבורחים הצליחו להצטרף בשנת 1943 ליחידות פרטיזנים סובייטיות.
מקור וקרדיט :
יצחק וולסטר
את
הסיפור לא מתחיל יצחק בגירוש למחנות הריכוז באוסטריה, אלא בתיאור של מה שאבד לו –
ילדותו בעיר סגד שבהונגריה. הילדות הזאת, על אף התום והתמימות שבה, תובלה כבר
באנטישמיות רבה מצד האוכלוסייה הלא יהודית סביבם.
"תקופת השואה", כך הוא כותב, "לא התחילה
בשעה שהגענו אל שערי מחנות הריכוז. היא התבשלה ונרקמה מאז תולדות העמים, לכן אני
מביא את זיכרונותיי עוד מאז שנאלצתי להילחם מול ה"שייגעצים" ההונגרים
שארבו לי בסמטאות בגיל שמונה."
וזה
כנראה המסר החשוב ביותר שמבקש יצחק להנחיל לקוראיו. מסר שהוא חוזר עליו שוב ושוב
ושוזר אותו בסיפור הצלתו המדהים.
הוא נולד בהונגריה בעיר סגד בשנת 1931. הגרמנים נכנסו להונגריה
ב-1944 אבל הצרות, כאמור, החלו כבר קודם. ב-1942 אביו נלקח לפלוגות עבודה. הוא לא
חזר משם. יצחק נשאר אצל סבתו ומשפחתה. עם הפלישה הגרמנית הועברו כולם לגטו, ומשם –
לרכבות לאושוויץ.
הנס הראשון קרה
ליצחק כבר בנסיעה הראשונה ההיא. בתחנת הרכב חנו שתי רכבות – אחת ארוכה וגדולה
שמחוז חפצה אושוויץ והשנייה קטנה יותר שנסעה לאוסטריה. אחד מעובדי הרכבת רצה להקל
על הקטר של הרכבת הגדולה. הוא לא ידע לאן נוסעות הרכבות והעביר כמה קרונות מהרכבת
הגדולה אל הקטנה, וכך ניצלו חייו. הוא הגיע למחנה שטרסהוף בקרבת וינה. במקום למחנה
השמדה הוא הגיע למחנה עבודה.
לקראת סוף המלחמה הוא עבד בבית חרושת לייצור מוצרים מתפוחי אדמה.
כמעט כל עובדי המפעל היו שבויי מלחמה צרפתים. עד-מהרה הם התיידדו איתו. הגרמנית של
יצחק הייתה טובה והוא שימש להם כמתורגמן. באחד הימים הפציצו בעלות הברית את
העיירה. הייתה זאת הפצצת שטיח שכיסתה את כל השמיים בגשם של פצצות. הגרמנים הוציאו
את כל השבויים ליער הקרוב שליד המפעל, ורק את היהודים סגרו בצריף. האסירים
בצריף היו בטוחים שזה הסוף, אבל אחד השבויים הצרפתים, מסגר שהכיר את יצחק, רץ ופתח
להם את הדלת. הם קפצו ורצו החוצה ליער.
כיוון שבעלות
הברית החריבו את המפעלים באזור לא הייתה להם עבודה. היה מובן שמי שלא עובד – דינו
מוות. הצרפתים שאהבו אותו – הוא היה רק בן 13 אז – ארגנו מבצע הצלה. הם אירגנו לו
מדים של הנוער ההיטלראי וסידרו לו מקום עבודה בבית החולים של העיר במסווה של
מתנדב. אבל כעבור שבועיים הוא נתפס. מנהל המחנה תפס אותו ברחוב והביא אותו לתחנת
רכבת, כשהוא מורה לשני חיילים לשמור עליו.
יצחק לא פחד מהמוות כפי שפחד מהעינויים שיהיו מנת חלקו. הוא סרק
במבטו את התחנה וגילה בצידה המרוחק רכבת שעמדה לצאת. הוא החליט לנסות להימלט אליה.
כשהוא רץ, החיילים ירו לכיוונו אבל הרובים הצ'כים שלהם היו מאיכות ירודה והם לא
הצליחו לפגוע בו. הוא נתלה על הרכבת כשהיא כבר התחילה בנסיעה. כשהוא קפץ
לתוך אחד הקרונות הוא הופתע למצוא שם יהודים לבושים במדי אסירים. הוא היה לבוש
עדיין במדי ההיטלריוגנד, והם רצו לזרוק אותו מהקרון. אבל הוא הצליח לשכנע אותם
ביהדותו, וכך המשיך איתם בנסיעה עד לסופה.
יעדה של הרכב הזו היה טרייזנשטט. העיר התפרסמה שנים קודם לכן
כמחנה לדוגמה שהקימו הגרמנים כהצגה עבור הצלב האדום והתקשורת העולמית, אבל עכשיו
היא הייתה ריקה לגמרי. לקראת סוף המלחמה, כשכבר ברור היה שהגרמנים עומדים להפסיד
בה, אייכמן חשב שאם יכניסו את כל היהודים למחנה ריק בלי אוכל – הם ימותו לבד.
שבועיים-שלושה שהו שם האסירים היהודים עד שבאו הרוסים ושיחררו אותם.
לאחר שסקר עבורנו את סיפור ההישרדות שלו ממעוף הציפור, שאלנו את יצחק
על הערך החינוכי-לאומי שכתב עליו בפוסט שפרסם, ועל כך הוא עונה: "הפכתי להיות
סופר בזמן האחרון. כתבתי כבר שמונה ספרים. ספר זיכרונותיי האחרון הוא סוג של חידוש
של ספרי הראשון, שנכתב בצורת רומן. כתבתי את הספר מחדש כיוון שאני מעוניין שיתפרסם
ויגיע לכל הדורות – לנוער של ימינו ולדורות העתיד. עשיתי זאת במטרה שילמדו את המצב
של השואה, שלא מדובר ברגע מסוים במחנה או בתקופה היסטורית – השואה נמצאת בכל
העולם. היהודים צריכים לדעת שהמקום היחיד שיש להם זה פה, בארץ."
מקור וקרדיט: בלוג
הספרייה הלאומית
סיפורה האמיתי של טובה קלינגר, עורכת לשעבר ב"קול ישראל", הופך להצגת תיאטרון בובות. טובה ואימה, זיסל קלינגר שבתוך שתיים עשרה שנים חייה משתנים לגמרי: היא מתאלמנת, עוזבת עם בנה את משפחתה ואת פולין, בורחת לסיביר ומקימה שם משפחה חדשה, שוהה שנתיים במחנה עקורים בגרמניה ולבסוף מגיעה לארץ ישראל.
ספרי לי על ההצגה
"ההצגה היא באמת הגשמת חלום. הרבה סיפורים סופרו, בייחוד על ידי אימא שלי מתקופת המלחמה, היה אבל הסיפור הגדול שבעצם הוא לא בדיוק סופר, הוא נאמר אינספור פעמים עד שהוא נצרב בתודעה של כולנו כבני הבית. הסיפור היה שאמי, כאלמנה צעירה עם ילד בן שש, ברחה מהעיר האהובה עליה, אז קראו לה דנצינג, היום קוראים לה גדנסק. היא הייתה בעיקר מיושבת על ידי גרמנים והמפלגה הנאצית השתלטה מהר מאוד. יום בהיר אחד, אח שלי בן השש חזר מבית ספר כאשר ילדים גרמנים התנפלו עליו, ואת הילד בן השש הזה היכו מכות רצח וצעקו לו את המשפט 'יהודי מלוכלך'".
"הוא בא כולו בוכה הביתה עם בגדים קרועים, כשהוא צועק לאימא שלי 'אני לא רוצה להיות יהודי'. אימא שלי הבינה שזה הזמן לברוח, והיא ברחה בהתחלה לאחותה בלודג'. לתמימותה, היא חשבה שאולי היטלר לא יגיע לשם, אבל הוא הגיע. לאחותה היו שתי בנות, אחת בת 15, השנייה בת 18, והייתה לה חנות ירקות, היא הייתה אלמנה גם", היא מספרת.
עוד היא מוסיפה: "אז היטלר הגיע גם ללודג' ואימא שלי הבינה שצריך להמשיך ולברוח. היא אמרה לאחותה, 'אני לא נשארת כאן, אני בורחת לרוסיה', כי היה חלון קטן שסטלין אפשר ליהודים להיכנס לרוסיה, והיא לקחה את אח שלי, את בנה הבכור, והיא אמרה לאחותה 'קחי את שתי הבנות ובואי איתי'. האחות סירבה, היא אמרה 'אני לא יכולה לעזוב את החנות, ממה נתפרנס? אבל את יודעת מה, את יכולה לקחת את הבנות שלי'".
היא המשיכה לספר על אמה: "אימא שלי הייתה אלמנה עם ילד קטן והיא אמרה 'איך אני יכולה לקחת את הבנות שלך? אני לבד. אני לא יודעת לאן אני בורחת, ואם יקרה להן משהו?' והיא סירבה. כמובן שהיא לא יכלה לתאר לעצמה שהיא תחזור אחרי המלחמה ללודג' ולא תגלה איש מהמשפחה שלה, כולל כמובן גם שתי הבנות ואחותה. זה היה הפצע הגדול של אימא שלי כל ימי חייה".
"הסיפור הזה היה חלק מהחיים שלי, ואני הרגשתי שאני צריכה באיזושהי דרך לספר את הסיפור הזה, ציינה קלינגר והוסיפה: "כשיצאתי לפנסיה, הלכתי להחזיר לי אהבות ישנות. אז הלכתי לאמנות, לתיאטרון, והתגלגלתי לתיאטרון בובות, ואהבה גדולה פרצה ביני לבין הבובות. כשלמדתי בבית הספר של דבורה צפריר, הכרתי את אלית בבר שהיא בובנאית, והיא העבירה קורס בשם 'איך לספר סיפור עם בובה', וכששמעתי את המשפט הזה, הבנתי שמצאתי דרך איך לספר את הסיפור של אימא שלי".
את למעשה לבדך על הבמה כאשר יש בובות
"יש שתי בובות גדולות, אחת של אימא שלי, ואת אחי בן השש-השמונה שליווה אותה, שהוא כמובן ילד קטן".
זהבה מוסקוביץ' שרדה את השואה בפולין, אך לא זכתה לקבל ולו פיסת מידע על עברה ועל משפחתה
זהבה מוסקוביץ' נולדה בפולין
בזמן המלחמה. אימה ברחה יחד עם משפחתה ומאז נותרה זהבה לבדה - בלי אף פיסת מידע על
השורשים שלה. היא לא יודעת באיזה תאריך בדיוק היא נולדה, אבל לפני כחודש היא ציינה
את יום הולדתה, כשלצידה הדוגמנית שביט ויזל, שהגיעה לשמוע מקרוב את קורות חייה
במסגרת פרויקט "מעלים זיכרון" של Meta וארגון "לתת". פרויקט שרץ זו השנה השלישית ונועד להנגיש את
סיפורי הגבורה לדור הצעיר בדרך שבה הוא רגיל היום לצרוך תוכן - דרך הסטורי.
"הייתי רוצה להגיד לילדה הזאת
שאני אוהבת ושלא צריך לכעוס יותר", זהבה מספרת וכשהיא משיבה לשאלה מה לדעתה
עזר לה לשרוד את השואה היא אומרת בקול חנוק: "הייתי חזקה". מבית היתומים
נאספה זהבה על ידי אישה בשם חסיה, שלקחה ילדים יהודים תחת חסותה, במטרה להביא אותם
בסופו של דבר ארצה.
"היינו שם
הרבה ילדים", היא נזכרת. "שם קיבלנו בפעם הראשונה לאכול לחם. בהתחלה
חטפנו את הלחם שנתנו לנו. היינו מחביאים מתחת לכריות, עד שהרגיעו אותנו: 'תמיד
יהיה לכם לאכול'". כששביט שואלת את זהבה מה היה החלום שלה באותה תקופה, היא
עונה כמעט בלי לחשוב: "למצוא אמא". משם המשיכה את המסע לגרמניה, בעודה
מחכה יחד עם שאר היתומים לסטריפקטים לעלות לארץ. "שם פגשתי את ראומה ויצמן.
יש לי זיכרונות מאוד טובים משם. בריכת שחייה, זו הייתה הפעם הראשונה ששחיתי,
שחגגתי חנוכה".
לפני פרוץ מלחמת השחרור הגיעה זהבה לארץ. "עמדנו על הרמפה,
במקום שממנו שלחו את הירקות, עמדנו שם בשורה ואנשים באו ובחרו". היא מתכוונת
שבחרו בה לבת. משפחה מאמצת ממושב בית יצחק אספה אותה אליה והעניקה לה הזדמנות
לחיים חדשים בישראל. חלומה סוף סוף התגשם והיא מצאה אמא. "כשהייתי בפולניה לא
רציתי לנסוע, כי אמא אמרה שתבוא לקחת אותי. אבל היא לא באה. פה קיבלתי אמא שטיפלה
בי. לא יכולתי לבקש אמא טובה יותר. היא נתנה לי מכל טוב".
בבית יצחק הקימה זהבה משפחה, והביאה לעולם שני ילדים וארבעה נכדים.
"זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. אלה האוצרות שלי, אני עשירה, הנכדים
שלי". בפנייה לדור הצעיר היא אומרת: "פה בארץ שלנו אתם יכולים לעשות מה
שאתם רוצים ולהגיע עד השמים". את יום הולדתה מציינת זהבה בתאריך שבו נולדה
האמא שגידלה אותה, מתוך כבוד והערכה והמון אהבה.
מאת : איתמר אייכנר עד גיל 14 לא ידע אפרים כוכבא כי אומץ בשואה. הוריו נרצחו ורק בבגרותו פגש את אביו המאמץ וקיבל את היומן שכתבה ג'קלין...
