ילדות המוסד היו נערות שהצילו אותן מהרחוב במטרה
ללמד אותן קצת תרבות כללית, קורסים בבישול, בתפירה וכו'.
בנות אלו היו בעלות שפה גסה, מעורבבת בביטויי סלנג שהיה לי קשה להבין.
הן, מצידן, לעגו לשפה שלי, לנימוסים שלי ומעל לכל קינאו בי בגלל יציאותיי כל יום לבית ספר תיכון.
למרות הכול השתתפתי בעבודות בית כמוהן.
בכל יום ראשון הלכתי לתפילות בכנסייה.
אבל הייתי שונה, והבנות גרמו לי להרגיש זאת.
הבנות היו עושות לי מעשי קונדס שלפעמים היו מאוד אכזריים.
תמיד הייתי רעבה ומפוחדת.
לא רק שהייתי צריכה להתגבר על הפירוד מהורי, ומכל דבר שהיה יקר לי, נאלצתי גם להתמודד עם סביבה עוינת.
הרגשתי בודדה, בודדה מאוד במאבק על ההישרדות.
אני מניחה שזה היה הלחץ התמידי שדחף אותי יום אחד, בשעת הכנת שיעורי הבית, לקחת נייר ולצייר לעצמי טלאי צהוב ובמרכזו את המילה "יהודי" .
זה היה אולי כדי להזכירני מי אני באמת.
בכל זאת זה היה טירוף. שמתי את הטלאי בילקוטי ושכחתי ממנו.
למחרת, בכיתה, המורה קראה לי לשולחנה כדי להציג את שיעורי. היא פתחה את המחברת שלי ו... קטסטרופה, הטלאי הצהוב היה שרוע במחברת.
קפאתי במקומי, ברכיי רעדו!
אבל היא, באדישות, בלי להסתכל עלי, לקחה את הטלאי הצהוב שלי וזרקה אותו לפח.
היו גם אנשים כאלה! "
פנינה שפיץ
אדר תשנ"ט / פברואר 1999
על אגודת "עלומים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה