דלג לתוכן הראשי

נחמה טייכטל היתה ילדה כשהיא ואמה מצאו מקלט בביתו של קצין נאצי




מאת : אסתי אהרונוביץ, עיתון "הארץ"

מקום מסתור לחלוטין לא סביר בחרה אנה טלר לה ולבתה בימי השואה - בביתו של קצין נאצי בקרקוב. לדנושה הקטנה היא נתנה הוראה פשוטה: תחייכי ותשתקי. כשהמלחמה נגמרה, הבת המשיכה לשתוק.  עד עכשיו.  

ספרה של מלכה אדלר, "שבי יפה, תחייכי" (הוצאת מודן), שבו היא מספרת את סיפור ההישרדות המרתק מעיניה של דנושה - הילדה המבוהלת מפולין שהפכה לאחר מכן לנערה חיפאית תלושה, והיום היא נחמה טייכטל.
כמו בחייה של טייכטל, הקוראים נשאבים אל תוך מערכת היחסים ההדוקה והמורכבת של יחסי אהבה ורתיעה סימביוטיים בין האם לבת.
דנושה טלר נולדה כשלוש שנים לפני שפולין חולקה בספטמבר 1939 בין הרוסים לגרמנים, בת בכורה למשה, סוחר ממזרח גליציה, ולאנה היפהפייה, שחלמה דווקא על בן בכור. שנה מאוחר יותר נולד אחיה, יחזקאל (יאשו). כשחיילי הצבא האדום השתלטו על בית המשפחה בטרנופול (היום באוקראינה), ארזו הוריה מזוודה ועזבו לעיר בז'ז'אני, שם קיבלו חדר גדול אצל משפחת מוסקובה הפולנית - אך לא לזמן רב.
החל מסע נדודים של כמה חודשים, שהחל בלבוב והסתיים בקרקוב. "לא להתעכב ליד זרים", "לא לדבר", "לא להסתכל בעיניים", "לחייך", פקדה האם פעם אחר פעם בלחישה על ילדיה, שהיו בני פחות מחמש. בכל מקום נשאלו שאלות - היכן האב? מהיכן הם מגיעים? "אני לא יודעת למה אמא החליטה להיות בלבוב ולא בקרקוב, עם שאר האחיות. הייתי כמו חפץ שלקחו ממקום למקום, בלי שאלות, בלי הסברים", מספרת טייכטל.

בשנתיים האחרונות למלחמה עבדה האם כמנהלת משק בית אצל משפחת סופ הגרמנית. הלמוט סופ, קצין נאצי גבוה ויפה תואר, היה פסיכיאטר שעבד כרופא בבית הסוהר בקרקוב. הוא חי בבית עם אשתו טוני וילדיו פטר ואמון. טייכטל לא תשכח את ריח הלחמניות החמות שטוני היתה מביאה מהשוק ומכבדת אותה בהן. אמה ניהלה ביד רמה את הבית, שהצמרת הנאצית המקומית היתה מבלה בו במסיבות הוללות ובשתייה. "שם באמת היה הכי טוב", מספרת טייכטל. "אני זוכרת את הפגישה הראשונה, טוני קיבלה אותנו בסלון, שהיה קצת חשוך. היא הוציאה שוקולד ונתנה לי, אני הורדתי את הראש והתביישתי. נדמה לי שלא לקחתי את השוקולד. גרנו שם באגף האחר, של המשרתים. היה שם כמעט נורמלי".
"שלום הר דוקטור, אמרה אמא כששמעה את הלמוט סופ ליד דלת המטבח, והיתה מסדרת שיער, מותחת סינר ובעיניים שלה כאילו נדלק אור קטן", מתארת אדלר בספרה את השגרה בבית סופ, מנקודת מבטה של דנושה. "גם אצלו בעיניים נדלק משהו... אני ישבתי בצד וראיתי איך אמא מכינה להלמוט חביתה מ-15 ביצים. חמש-עשרה! והוא גמר הכל בצלחת". בין סופ לאנה נוצר קשר של הערכה הדדית ואולי, כפי שנרמז בספר, גם מעבר לזה. בסוף המלחמה, עזב סופ את הבית אך איפשר לאנה וילדיה להישאר שם וליהנות מהאוכל הרב שנשאר בבית ומקורת גג. לימים, אנה גם יצרה עמו קשר, לאחר שנכלא בעוון פשעי מלחמה, והשניים התכתבו במשך שנים. "בין אמא לסופ היתה משיכה אבל זה נשאר באוויר", אומרת טייכטל.
לכתבה המלאה בעיתון "הארץ"

 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…