ילדים בשואה

יום שישי, 3 ביוני 2016

דרך צלחה, ילד יפה שלי




 בן 9 היה זאב כאשר הגרמנים פלשו לעיר לבוב. אביו נעלם ונרצח. לאחר שגם אמו נלכדה בידי הנאצים, הבריחה אותו העוזרת לכפר פולני, שם גדל כנוצרי ומימש את צוואת הוריו: לשרוד

בן שש היה זאב כאשר ב-1939 פלשו הגרמנים לפולין ועירו לבוב סופחה לבריה"מ. בן תשע היה כאשר ב-22.6.1941, פלשו הגרמנים לבריה"מ.לבוב עברה לשלטון הנאצים והוריו החלו לנהל מלחמת קיום חסרת סיכוי. ב-1942 נעלם אביו שנרצח, ואמו הפקידה אותו בידי עוזרת הבית הפולניה, שקיבלה את רכושם כדי לתת להם מחסה.

ב-1943 הבריחה אותו העוזרת אל אחותה בפרוור של פשמישל שם חי כילד נוצרי. לאחר שנחשפה זהותו היהודית חששה האחות שמא תיענש על הסתרת ילד יהודי , ושכרה גבר פולני בשם ברוניאק כדי שיהרוג את הילד ויעלים את גופתו. ברונאיק שחס על הילד מסר אותו לדודתו הערירית בכפר נידח בטענה שהוא יתום של קצין פולני שנהרג במלחמה. שם גדל כילד נוצרי, עד אשר בשנת 1946 הועבר על ידי ברוניאק תמורת פרס לידי ארגון יהודי שפעל להצלת יהודים והעלאתם לארץ ישראל ובשנת 1949 עלה לארץ. כל חייו שאף זאביק לספר את סיפורו ולהנציח את הוריו, ועתה בהגיעו לגיל האסיף – השלים את המשימה.

3 חלקים מספרו של זאב רטנר "את שומעת, אמא?" 

הגטו המקולל היה מאחוריי, ולא הסבתי פניי לאחור. מה צופן לנו המקום הבא?

אחרי צעדה ממושכת הגענו למקום המקלט החדש. בחזית הבניין של מפקדת הגסטאפו המתין לנו מילר, ואנו עברנו את ביקורת התעודות וצעדנו בעקבותיו אל תוך הבניין. מילר סימן לנו לשמור על השקט, בחדר המדרגות חלצנו את נעלינו וטיפסנו על קצות האצבעות לקומה השלישית. הוא נקש קלות על דלת, פתח אותה כדי סדק צר, בירך לשלום את האנשים, ויצא. אבא הלך איתו.

המראה שנגלה לנו היה זה: חדר קטן ומנורה שהייתה תלויה מתקרתו הפיצה אור קלוש. החלונות היו אטומים בנייר כהה, על הרצפה פרושים מזרנים ועליהם רבצו ילדים ונשים. גברים לא נמצאו כאן, אינני יודע היכן היו. מבע פניהם היה אטום, אדיש ושקט. אף אחד לא הוציא הגה. אמא ואני התיישבנו וסקרנו את הנמצאים. אמא לחשה את שמותינו ואחת הנשים הסבירה, אף היא בלחישה, שדירתו של מפקד הגסטאפו נמצאת תחת חדר זה ולכן אסור לדבר, להשתעל, לצחוק, ללכת או להשתמש בשירותים. מותר היה לנשום וגם זה משהו.

נרדמתי וראשי על רגליה של אמי. כשהתעוררתי לא ידעתי אם בוקר או לילה. החלונות היו אטומים ואורה הקלוש של המנורה דלק ללא הפסקה. תנאי החיים בחדר התבררו כבלתי אפשריים.
כל צעד מוטעה היה עלול להסגיר את יושבי החדר. כשהיה עליי להתפנות, הייתי ניגש לפינת החדר, שם עמד דלי לצרכים, ובושה הייתה תוקפת אותי. אמא סימנה לי להתגבר, וזה עדיף על ללכלך את מכנסיי. הריח שם היה בלתי נסבל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה