הילד גוז'יצ'נסקי שלמה, להסתתר מאחורי הארון אצל משפחה פולנית

גוז'יצ'נסקי שלמה, סאלק או סלומון בפולנית, נולדתי בעיר לודז' בפולין, בשנת 1935. 

לאחר שהגרמנים התחילו באקציות ליהודים אבי אף פעם לא התייצב במקומות שהגרמנים ציוו להתאסף והמשיך להתחבא עד לגמר האקציה. פעם היינו אצל משפחת צ'כונסקי בטומשוב ושם התחבאנו אד הפעם האחרונה כאשר אבי השאיר אותי אצל המשפחה ואמר שעוד מעט הם יחזרו לקחת אותי. מהיום ההוא הם לא חזרו ואני נשארתי אצל המשפחה הפולנית.

מה קרה להורים שלך?

אני לא יודע, כי הם יותר...בכלל יותר לא ראיתי אותם ולא פגשתי, הם בכלל לא חזרו. מה אני חושב? אני חושב שהם נרצחו. זה שמעתי לאחר המלחמה אבל אני עצמי לא ... אילו היו נשארים בחיים הם היו חוזרים לטומשוב והיו שואלים עלי, היו מחפשים אותי

אמור לי, מה זכור לך מימי המחבוא במשך השנתיים?

קודם כול, אני קצת מתקשה לדבר פולנית וזה לוקח לי זמן. אבל אני הייתי שם כל הזמן בביתם והיו להם בעיות ולקראת הסוף היו להם בעיות כלכליות, לא היה מה לאכול. אני הייתי בחדר קטן מאחור והם כל הזמן דאגו להחביא אותי שם מאחורי ארון והיו זמנים ש...... זה היה ליד הכביש הראשי ושם היו עוברים אנשי הצבא הגרמניים ולעתים החיילים הגרמניים היו נכנסים לבית ואני הייתי מתחבא מיד מאחורי הארון או במקום אחר עד שהם היו עוזבים את הבית.

פיוטר צ'כונסקי לבש מדי שוטר, כמו שלפני המלחמה – שם הייתי כל הזמן ולא היה לי... לא למדתי ולא היה לי מה לעשות. התחלתי קצת ללמוד . עוד לפני זה אבא שלי לימד אותי לקרוא . אז התחלתי לקרוא משהו לילדים קטנים. לא היה לי מה לעשות במשך כל היום והתחלתי לקרוא עיתונים בהתחלה לילדים ומחוסר מעשה עברתי לקרוא דברים של מבוגרים ספרות של מבוגרים. עד היום אני זוכר שזה היה הספר דוריין גריי וכך כילד קטן קראתי. לא יכולתי לצאת לרחוב, הייתי מאוד חיוור בפנים כי כול הזמן הייתי בבית. לזוג היו שלושה ילדים ואחרי זה נולד להם עוד ילד ואני הייתי אתם יחד.

בהתחלה הילדים שלהם לא ידעו שאני יהודי וקרוא לי בשם יולק כי זה שם פולני ולא יהודי. אבל שמי הנכון היה סלומון או סלק והייתי אצלם שנתיים. הילדים נתנו לי אוכל והכול מה שהיה להם והם הצילו אותי. אילו לא הילדים האלה לא הייתי נמצא כעת כאן.

אבל ילדי המשפחה לא ידעו שאתה יהודי, נכון?

בהתחלה הם לא ידעו שאני יהודי, אבל אחרי זה כבר ידעו כי היו צריכים לשמור עלי שהגרמנים לא יגלו אותי ואז לא רק אותי היו לוקחים אלה גם את הפולנים האלה והיו רוצחים גם אותם. בזמן הזה כבר לא היו יהודים יותר בעיר. הם כבר אספו את כל היהודים. רק אחד נשאר.  כאשר הגרמנים היו מגלים יהודי, הם הוציאו מיד להורג אותו ואת המצילים שלו.

בבקשה, ספר לי על מקום המחבוא בדירה

איני זוכר, הייתה זו דירה קטנה, רק המשפחה התגוררה בה. אני חושב שהיה זה בית קטן רק הם התגוררו שם. איני זוכר היו שם שנים וחצי חדרים אני חושב. לא היה שם מקום. זה מה שזכור לי.

אבל המקום שאתה היית שם – מה היה שם?

זה היה הבית של המשפחה ואני הייתי שם יחד איתם

אבל איזשהו נפרד?

כן, היה שם – היה ארון קטן ומאחורי הייתה נישה ואני הייתי מאחורי הארון ובה שהיתי כל הזמן וכמעט שלא הייתי יוצא ... וכאשר מישהו היה מגיע הייתי כל הזמן מאחורי הארון הזה.

האם יכולת שם לשבת או לשכב.......

יכולתי לשבת ויכולתי ללכת – הם במשך כל היום לא היו שם, כי הלכו לעבודה, הוא למשטרה והילדים הלכו לבית הספר ואני הייתי שם לגמרי לבד אז יכולתי להסתובב בכול הבית. אבל כאשר הם חשבו שמשהו יכול לבוא או שיבוא גרמנים ויתחילו לחפש אז היו מכניסים אותי למיטה מאחורי הארון הזה שלא יראו אותי בכניסתם לבית. ואם ישאלו עלי יסבירו שאני חולה ולכן אני נמצא שם. קשה לי לדבר על זה בפולנית.

אמור, בבקשה, מה הרגשת כאשר נאלצת לשבת שם מאחורי הארון?

אני, כילד, לא הרגשתי את הקושי אבל לאדם מבוגר ממני – זה היה קשה מאוד. אבל לילד זה לא היה כל כך קשה – קראתי עיתונים ורציתי שהגרמנים כבר יעזבו ושיבוא צבא סובייטי או אחרים. לא פחדתי מאוד, כי הייתי ילד, ילד אינו מפחד כל כך. ידעתי רק שאסור לי לצאת, אסור שמשהו יראה אותי. זה ידעתי.

וכאשר היו באים אנשים למשפחת צ'כונסקי ואתה ישבת....?

אז הייתי נכנס מאחורי הארון. אף פעם לא ראו אותי, אף פעם לא יצאתי.

אבל לא יכולת לזוז, לא יכולת להשתעל, לא יכולת דבר?

היה מאד קשה... כפי שאתה אומר, לא יכולתי להשתעל . הייתי חייב להתגבר, לקחת כרית ...לא יכולתי. לא היה טוב.

כפי שאתה מספר על זה, אני חושב שלאנשים המתגוררים עכשיו בישראל או בפולין, קשה לתאר לעצמם שאפשר לשבת שנתיים מאחורי הארון.....

אני חושב שזה לא קשה, אני חושב שהאנשים שהיו במחנות ריכוז היה קשה יותר. לי היה קל אבל לאנשים האלה היה קשה מאוד. יותר קשה ממה שהיה לי. אני בכול מקרה הייתי בביתם של משהו, הייתי בבית פולני. אנשים לא יודעים מה זה, אבל לילד זה קל יותר מאשר לאדם מבוגר.

כן, אבל נדמה לי שילד הוא יותר רגיש.

זה נכון. אבל זה ילד. יתכן שילד לא מודע (לא מבין) בדיוק במה מדובר.

האם חשבת אז, האם חכית להוריך?

כן. בהתחלה חשבתי, שבכלל אני שם.... אני זוכר, שבכיתי כאשר הם לקחו אותי לפולנים. אני אמרתי "איני רוצה ללכת", רציתי ללכת עם ההורים יחד. הם אמרו לי "בעוד שבוע או שניים יהיה רגוע ואנו נחזור לקחת אותך" . לא ידעתי שזה יהיו שנתיים.... אבל הם לא חזרו ואני נשארתי.....

יכאשר ישבת מאחורי הארון... ידעת שמוות מאיים עליך?

כן, חשבתי שאני יכול למות כי אני יהודי ולא ראיתי שם יהודים   אמרו לי שאם יתפסו אותי אז המוות הוא לא רק שלי, אלא של כול המשפחה שהחזיקה אותי, עוד יותר, כי אני יהודי והם לא חייבים לעשות את זה.

ספר על הביקור שלך בטומשוב לובלסקי לפני מספר שנים.

לפני מספר שנים, איני יודע בדיוק , כי הייתי ילד. אני יודע שהייתי עם אבי ועם אמי, היינו שם ועדיין

אפשר היה להסתובב בסביבה, הגרמנים היו בעיר ועדיין היה אפשר להסתובב שם. היה אפשר לדבר עם הפולנים אבל מזמן לזמן ערכו אקציות , אתה יודע מה זה, וכך אחרי האקציה השלישית אסור כבר היה בכלל לצאת. בשנה האחרונה , ב-1944, גם הפולנים פחדו. הם פחדו מהאוקראינים שהיו מגיעים למקום מגוריהם של הפולנים ורוצחים פולנים, לא בעיר עצמה, אבל בסביבה והם פחדו. אפילו דיברו שאם האוקראינים באים כולם מתאספים בכנסיה. משהו כזה. לא היה כבר מספיק אוכל עד כניסתם של הצבא הרוסי והצבא הפולני.

באמת, כיצד אתה זוכר את הרגע, כאשר כבר יכולת לצאת מהנישה?

כיצד יכולתי לצאת. אני יודע וזוכר שהיתי . הייתי ילד, כאשר הם לא היו בבית ואני נשארתי לבדי – יצאתי פעם וחזרתי אחרי הצהרים בעצמי.

התהלכתי שם בטומשוב ואחרי זה ניגשו אלי ילדים פולניים ואמרו שאני יהודי ואני אמרתי שאני לא יהודי והם רצו לתפוס אותי ולקחת אותי לגרמנים ואני הצלחתי לברוח. חזרתי אחרי זה לבית הפולנים ומאז יותר לא יצאתי מביתם עד כניסתם של הרוסים והפולנים. היו קרבות . היו שם טנקים גרמניים והם ירו וכול המשפחה יצאה מהבית. אותי הם לא רצו לקחת ונשארתי בבית. היו שם יריות ורסיסים והם ראו ואמרו לי גם לצאת מהבית ...ואחרי זה באו חיילים רוסיים – נכנסו לטומשוב.

מה אז הרגשת?

טוב מאוד. הרגשתי שמחה. גם כאשר הפולנים אמרו לי עדיין לא לצאת ושבעוד יום או יומיים , כי הם לא ידעו מה יהיה , להיות בטוחים שהגרמנים לא יחזרו ומה יעשו החיילים הרוסיים, אחרי יומיים יצאתי משם, נתנו לי לצאת. התחלתי לרוץ , לא הלכתי , רצתי כ-100 מטרים לאחר שהייתי סגור בבית שנתיים.  

מה קרה אחרי זה?

הייתי שם חודש חודשיים. הגיע הצבא הפולני והרוסי לעיר. הזוג צ'כונסקי אמרו לי שכבר הגיעו שני יהודים שהם בצבא הפולני ושהם בטומשוב ואם אמרו לי לגשת אליהם. אני נגשתי אליהם ואמרתי להם שאני יהודי ושנשארתי אצל המשפחה של הפולנים. אבל היהודים נסעו ללובלין ובלובלין הם סיפרו ליהודים אחרים שישנו ילד יהודי. אני אמרתי להם את שמי ונמצא משהו מהמשפחה שלי , מגוז'יצ'נסקי והוא ידע מי אני והוא ביקש שהם ייקחו אותי אליו. והם באו ולקחו אותי ונסענו ללובלין ושם פגשתי את קרובי המשפחה שלי ונשארתי אתם בלובלין. משם נסעתי ללודז' ומשם דרך אוסטריה לגרמניה.

כיצד אתה זוכר את הרגע שעזבת את הבית בטומשוב ונפרדת מהמשפחה הפולנית?

אני לא נפרדתי, כי חשבתי שאני אחזור אליהם וישלחו דברים אליהם ובכלל חשבתי שמלובלין אחזור אליהם . שאהיה כשבוע ואחזור ואני אומר שהם זקוקים לעזרה, כי המצב לא היה שם טוב ואני אחזור. אבל הייתי רק ילד קטן וקרובי המשפחה כבר לקחו אותי אליהם. אז כבר לא חזרתי אמרתי שאני נוסע ולא ידעתי שלא אחזור כבר חזרה. גם הם לא היו בטוחים שאני אחזור. אני חשבתי שאולי אני כבר יותר אף פעם לא אחזור אליהם. אפשר להגיד שמאז ראיתי אותם רק לפני שלוש שנים שביקרתי. הזוג נפטר ואני לא ראיתי אותם. את ילדיהם פגשתי כאשר ביקרתי בפולין, אחד שאני מכיר והשני שנולד לאחר שאני עזבתי..

מקור וקרדיט :

תרגום ראיון של שלמה גורן גוז'יצ'נסקי מפולנית לעברית