דלג לתוכן הראשי

ילד שואה : הנער שלא סיפר דבר ומת שם , על אף שהגיע ארצה



 
מאת : יצחק בן-נר
 
"לא איבדתי איש מבני המשפחה בשואה. סביה של רעייתי עלו לארץ עם בנם ושלוש בנותיהם. הסבתא תבעה מבעלה לחזור לפולין, כי לא אהבה את החיים כאן. הם שבו ונרצחו. בצפירת יום השואה אני עומד וחושב על דב'לה גנזלר. בעיני הוא התגלמות השואה במלוא נוראותה.
זיכרון: הרכבת עוצרת בתחנה, בערב חורפי מטפטף, אנשי הכפר ממתינים על הרציף. ילדים יורדים מהקרונות, מרעידים מקור ולבושם גלותי, זר, אפור ומרוט, מעילים, כומתות או כובעי-מצחיה, מכנסי צמר שלושה-רבעים וגרביים ארוכים; עיניהם מלאות חשד ובידיהם מזוודות ישנות. ילדי השואה

כתריסר מהם אומצו בידי משפחות בכפר, למדו בבית הספר והחלו לדבר עברית מהוססת במבטא זר, ללבוש בגדים "צבריים" ולהתערות, אף שההתנשאות הצברית המקומית לא הניחה להם להיטמע ממש
הילד שהגיע לבית הוריו של יצחקלה היה שונה גם מכל הילדים השונים: דב'לה גֶנְזְלֵר, צנום, חשדן, זעוף עפעפיים, קמוץ שפתיים, סמור שיער. לא היה לו איש בעולם - לא בני משפחה, קרובים ומכרים. קיפוד אנושי שנקלע לסביבה זרה ומאיימת. דב'לה (ניתן רק לשער. הוא לא סיפר דבר), נעקר ממשפחתו, נדד שנים דרך הכפרים והערים הבוערים, השד יודע לאן, קרוע גוף ונפש והגיע בסוף למקום-מבטחים בארץ המובטחת.

מקום-מבטחים? דב'לה לא בטח באיש ולא חייך לאיש ולא היה בן למשפחה המאמצת, למרות ניסיונות ההורים, באידיש מתמשכת וחרישית, ליצור בו קירבה ואמון. מהבנות, רוחלה ומירלה, התעלם - וליצחקלה, צעיר ממנו בשמונה שנים, היה מרביץ. בלילות היה זועק מסיוטיו ומעיר את כולם. בכל לילה השתין במיטתו ואמא, שהחליפה בבוקר את הסדין, הייתה מוצאת מתחת לכרו פרוסות לחם. "דב'לה", אמרה לו ברכות, "כאן לא תהיה רעב. אתה יכול לקום בלילה, ללכת למקרר ולקחת מה שתרצה". דבר לא עזר. "אתה רואה", אמר פעם אבא בלחש רועם ליצחקלה, מחווה בסנטרו לעבר הנער הזעוף והמתקפד, "זה מה שהנאצים עוללו". 

בעיני יצחקלה התקבע הנאציזם כרוע שטני מוחלט, בגלל דב'לה ובתוקפן של הקלישאות המפחידות של נאצים שייצגו בסרטי הקולנוע שחקנים כג'ורג' סנדרס, וצ'רלס לוטון. אבא ניסה לאתר לדב'לה קצה חוט משפחתי, בעזרת הלשכה לחיפוש קרובים, שהודעותיה שודרו בכל יום ב"קול ירושלים". פעם שלחה הלשכה לאבא מכתב מיהודי מקנדה, שהתעניין אם שם אמו של דב'לה היה פֶּרֶל. פרל גנזלר. אבא שאל את דב'לה, בתקווה שסוף-סוף יימַצאו לו שארי-בשר, אך הנער הניע בראשו ללאו נחרץ

הוא התרחק אפילו מחבריו, ילדי השואה בכפר. כשחבריו החלו להיראות, להתנהג ולהישמע כבני הכפר והארץ והנוראוֹת שעברו שקעו בתוכם והצורך להסתגל לעכשיו ולסביבה הפך לחלק מהווייתם, הוא עדיין נשאר זאב בודד. עברית למד לאט-לאט. בבית הספר היה תלמיד בינוני ולא השתתף בוויכוחים ובשיחות. "אבוד. הילד מת מזמן. שָׁם", אמר לוֹזֵר פרידלנסקי, חברו הטוב של אבא, מחווה בסנטרו על דב'לה, שישב ליד החלון והביט החוצה, לועס פרוסה מרוחה בשמנת
דב'לה התגייס כשהחלה מלחמת העצמאות ולא כתב מכתבים. הוא בא רק פעם אחת לחופשה, במדי צמר, כובע גרב ונעליים עם חותלות, וענה כמעט רק ב"כן" וב"לא" לשאלות על קורותיו כחייל לוחם, אבל נראה מעט מפוייס וגילה סימנים של קשר לבית היחיד שהיה לביתו ולמשפחה היחידה שיכל לומר שהיא שלו
הוא נהרג באחד הקרבות ונקבר בבית העלמין בבאר טוביה. אבא ואמא קיבלו מכתב תנחומים סטנדרטי מהרמטכ"ל, כממלאי מקום הורים. אבל לדב'לה גנזלר לא היה איש בעולם - והוא מת לבד, כפי שחי, ועד מהרה נשתכח מלב המעטים שהכירוהו

אחרי המלחמה באה לכפר הפסלת בתיה לישנסקי, אמנית כחושה ומגויידת בבגדי גבר, שחצבה וחילצה מגוש סלע של 35 טון את דמויות הנערים האוחזים בנשק. אנדרטה בסגנון הקלסי, שניצבת בפארק קטן בכפר, לזכר בניו ונערי השואה שנהרגו במלחמת העצמאות. אף אחד מיפי הבלורית והתואר בפסל לא מזכיר לאיציק את דב'לה." 

מעריב | ילד שואה: הנער שלא סיפר דבר ומת שם, על אף שהגיע ארצה



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…