ילד שואה : הנער שלא סיפר דבר ומת שם , על אף שהגיע ארצה

 

מאת : יצחק בן-נר

 

"לא איבדתי איש מבני המשפחה בשואה. סביה של רעייתי עלו לארץ עם בנם ושלוש בנותיהם. הסבתא תבעה מבעלה לחזור לפולין, כי לא אהבה את החיים כאן. הם שבו ונרצחו. בצפירת יום השואה אני עומד וחושב על דב'לה גנזלר. בעיני הוא התגלמות השואה במלוא נוראותה.

זיכרון: הרכבת עוצרת בתחנה, בערב חורפי מטפטף, אנשי הכפר ממתינים על הרציף. ילדים יורדים מהקרונות, מרעידים מקור ולבושם גלותי, זר, אפור ומרוט, מעילים, כומתות או כובעי-מצחיה, מכנסי צמר שלושה-רבעים וגרביים ארוכים; עיניהם מלאות חשד ובידיהם מזוודות ישנות. ילדי השואה. 

כתריסר מהם אומצו בידי משפחות בכפר, למדו בבית הספר והחלו לדבר עברית מהוססת במבטא זר, ללבוש בגדים "צבריים" ולהתערות, אף שההתנשאות הצברית המקומית לא הניחה להם להיטמע ממש. 

הילד שהגיע לבית הוריו של יצחקלה היה שונה גם מכל הילדים השונים: דב'לה גֶנְזְלֵר, צנום, חשדן, זעוף עפעפיים, קמוץ שפתיים, סמור שיער. לא היה לו איש בעולם - לא בני משפחה, קרובים ומכרים. קיפוד אנושי שנקלע לסביבה זרה ומאיימת. דב'לה (ניתן רק לשער. הוא לא סיפר דבר), נעקר ממשפחתו, נדד שנים דרך הכפרים והערים הבוערים, השד יודע לאן, קרוע גוף ונפש והגיע בסוף למקום-מבטחים בארץ המובטחת.

מקום-מבטחים? דב'לה לא בטח באיש ולא חייך לאיש ולא היה בן למשפחה המאמצת, למרות ניסיונות ההורים, באידיש מתמשכת וחרישית, ליצור בו קירבה ואמון. מהבנות, רוחלה ומירלה, התעלם - וליצחקלה, צעיר ממנו בשמונה שנים, היה מרביץ. בלילות היה זועק מסיוטיו ומעיר את כולם. בכל לילה השתין במיטתו ואמא, שהחליפה בבוקר את הסדין, הייתה מוצאת מתחת לכרו פרוסות לחם. "דב'לה", אמרה לו ברכות, "כאן לא תהיה רעב. אתה יכול לקום בלילה, ללכת למקרר ולקחת מה שתרצה". דבר לא עזר. "אתה רואה", אמר פעם אבא בלחש רועם ליצחקלה, מחווה בסנטרו לעבר הנער הזעוף והמתקפד, "זה מה שהנאצים עוללו". 

בעיני יצחקלה התקבע הנאציזם כרוע שטני מוחלט, בגלל דב'לה ובתוקפן של הקלישאות המפחידות של נאצים שייצגו בסרטי הקולנוע שחקנים כג'ורג' סנדרס, וצ'רלס לוטון. אבא ניסה לאתר לדב'לה קצה חוט משפחתי, בעזרת הלשכה לחיפוש קרובים, שהודעותיה שודרו בכל יום ב"קול ירושלים". פעם שלחה הלשכה לאבא מכתב מיהודי מקנדה, שהתעניין אם שם אמו של דב'לה היה פֶּרֶל. פרל גנזלר. אבא שאל את דב'לה, בתקווה שסוף-סוף יימַצאו לו שארי-בשר, אך הנער הניע בראשו ללאו נחרץ. 

הוא התרחק אפילו מחבריו, ילדי השואה בכפר. כשחבריו החלו להיראות, להתנהג ולהישמע כבני הכפר והארץ והנוראוֹת שעברו שקעו בתוכם והצורך להסתגל לעכשיו ולסביבה הפך לחלק מהווייתם, הוא עדיין נשאר זאב בודד. עברית למד לאט-לאט. בבית הספר היה תלמיד בינוני ולא השתתף בוויכוחים ובשיחות. "אבוד. הילד מת מזמן. שָׁם", אמר לוֹזֵר פרידלנסקי, חברו הטוב של אבא, מחווה בסנטרו על דב'לה, שישב ליד החלון והביט החוצה, לועס פרוסה מרוחה בשמנת. 

דב'לה התגייס כשהחלה מלחמת העצמאות ולא כתב מכתבים. הוא בא רק פעם אחת לחופשה, במדי צמר, כובע גרב ונעליים עם חותלות, וענה כמעט רק ב"כן" וב"לא" לשאלות על קורותיו כחייל לוחם, אבל נראה מעט מפוייס וגילה סימנים של קשר לבית היחיד שהיה לביתו ולמשפחה היחידה שיכל לומר שהיא שלו. 

הוא נהרג באחד הקרבות ונקבר בבית העלמין בבאר טוביה. אבא ואמא קיבלו מכתב תנחומים סטנדרטי מהרמטכ"ל, כממלאי מקום הורים. אבל לדב'לה גנזלר לא היה איש בעולם - והוא מת לבד, כפי שחי, ועד מהרה נשתכח מלב המעטים שהכירוהו. 

אחרי המלחמה באה לכפר הפסלת בתיה לישנסקי, אמנית כחושה ומגויידת בבגדי גבר, שחצבה וחילצה מגוש סלע של 35 טון את דמויות הנערים האוחזים בנשק. אנדרטה בסגנון הקלסי, שניצבת בפארק קטן בכפר, לזכר בניו ונערי השואה שנהרגו במלחמת העצמאות. אף אחד מיפי הבלורית והתואר בפסל לא מזכיר לאיציק את דב'לה." 

מעריב | ילד שואה: הנער שלא סיפר דבר ומת שם, על אף שהגיע ארצה