דלג לתוכן הראשי

ביאטה מולר, " היסטוריוגרפיה בהקשר של טראומה: עדויות שואה של ילדים לאחר המלחמה,




ביאטה מולר, " היסטוריוגרפיה בהקשר של טראומה: עדויות שואה של ילדים לאחר המלחמה, " בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 95-110

סיכום עיקרי דברים :
סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

 עדויות מוקדמות של ילדים עדויות השואה הרבות שנאספו עד כה הן משאב חשוב להכרת קורות רדיפתם והשמדתם של היהודים בתקופת השואה. רבות מעדויות אלו הן חדשות למדי, וניתנו על ידי ניצולים קשישים שנים רבות אחרי הרדיפה שפגעה בילדותם. סיפורי הישרדות אלו הופיעו, בדרך כלל, בזמן שמחבריהם התקרבו לסוף חייהם . מאמר זה, לעומת זאת, מתמקד בעדויות השואה המוקדמות של ילדים ניצולי השואה ­ אלו שניגבו בשנים הראשונות שלאחר השואה. שלא כמו במחקר העדויות הנוטה עדיין להתמקד בתוכן העדות, כוונת ד"ר ביאטה מולר כאן היא לבחון את ההקשר של נתינת העדויות ואת הדרכים שבהן הקשר זה היה יכול להשפיע על המבנה, הסגנון והתוכן של טקסט העדות.

הפסיכולוג והמחזאי הנרי גרינשפן צדק באמרו ש'למעשה כל העדויות המוקדמות נכתבו ולא הוקלטו הקלטה אלקטרונית', אך טעה באמרו ש'מרביתן נכתבו בכל צורה ואורך שבחרו הניצולים', מכיוון שבטענתו זו טמונה ההנחה שהניצולים היו מחברי עדויותיהם. זהות המחבר של עדויות רבות מהתקופה שמיד לאחר המלחמה היא נושא מורכב; את הטקסטים, אף שהתבססו בבירור על זיכרונות הניצולים, לא תמיד כתבו הניצולים ברגע ספונטני של היזכרות;

מאמר זה מתחקה על עקבות הרב קוליות הנמצאת בעדויות הילדים שאספה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין בשנים שלאחר השואה. אלו הן הצהרות נרטיביות המבוססות בעיקר על ראיונות. אין לנו גישה ישירה אל השאלות שנשאלו ולא אל התשובות שניתנו מכיוון שהראיונות לא הוקלטו, והערות מכל סוג שהוא בדרך כלל נזרקו לאחר שחוברה ההצהרה הסופית. ובכל זאת, מקריאה מדוקדקת של העדויות אפשר ללמוד על מה שהיה כנראה תחום העניין המרכזי באותו הזמן.

אלו הן הצהרות נרטיביות המבוססות בעיקר על ראיונות. אין לנו גישה ישירה אל השאלות שנשאלו ולא אל התשובות שניתנו מכיוון שהראיונות לא הוקלטו, והערות מכל סוג שהוא בדרך כלל נזרקו לאחר שחוברה ההצהרה הסופית. ובכל זאת, מקריאה מדוקדקת של העדויות אפשר ללמוד על מה שהיה כנראה תחום העניין המרכזי באותו הזמן.

המאמר מנתח  שיח זה בהקשר של ייצוג הטראומה והעיסוק בהיסטוריוגרפיה ששלט באוסף זה של עדויות מוקדמות. המאמר טוען שיש קונפליקט מהותי בבסיס טקסטים אלו; קונפליקט בין רצון המבוגרים לתעד את זוועות הנאצים, כלומר את העובדות ההיסטוריות, לבין רצונם ללמוד את פסיכולוגיית הילד הניצול. קונפליקט זה השפיע השפעה מהותית על תהליך איסוף המידע ועיבודו

חומרי העדות

מעטים הם הילדים היהודים ששרדו את השואה בפולין, ובכל זאת יש בידינו כמה אלפי עדויות של ילדים כאלו. הצעירים סיפרו על חוויותיהם בצורות ובהקשרים שונים; בשנות הרדיפה הם שלחו מכתבים, ציירו ציורים וכתבו יומנים, והיו שהמשיכו לכתוב זיכרונות ואוטוביוגרפיות בשלב מאוחר יותר של חייהם.

סיכום:

רב קוליות והקשרית קריאת עדויות הילדים מאפשרת לנו לא רק לחקור את סיפור הניצול ואת הפסיכולוגיה שלו אלא גם ללמוד על הפסיכולוגיה וההיגיון של מי שגבו את העדויות.

 קושנר טוען שעדויות השואה שימשו בעיקר להמחשה ולא 'נלקחו ברצינות בזכות עצמן'. הוא דורש התמקדות בסיפור חייו של הניצול על הסתירות והמיתולוגיות שבו, ופחות ביצירת תמונה חלקה, כרונולוגית ורציפה של מה שהתרחש. הצעה ראויה לשבח זו נשענת על ההנחה שישנו סיפור חיים טהור ואידאלי שאפשר לאתר. אך חיפוש זה של הקול האותנטי נידון לכישלון; בנרטיבים אלו של עדויות הילדים המוקדמות שלאחר המלחמה, אנו עוסקים בטקסטים רב קוליים שהונחו, סוגננו, נערכו, אורגנו ונכתבו מחדש. עלינו להישמר מן הטענה שעדויות אלו מספקות הצצה ישירה אל עולם הילד. 

עם זאת, לשיטתי, הרב קוליות הברורה שבהן אינה פוסלת אותן מלשמש מקורות, אלא להפך; קריאת עדויות אלו כנגד הגרעין העלילתי חושפת גורמים המגלים לנו סיפור מורכב הרבה יותר על ההקשר שבו נוצרו העדויות, כיצד נוצרו ובידי מי. ההקשרים האלו מעצבים את העדויות ולכן הכרת הרקע של גביית העדויות היא הכרחית להבנת תוכנן ומשמעותן.

ד"ר ביאטה מולר היא חוקרת ספרות, מרצה ללימודים גרמניים מודרניים באוניברסיטת ניוקסל בבריטניה. מחקריה בתחום השואה מתמקדים בייצוגים של השואה ובעדויות שואה מוקדמות. היא מתעניינת בעיקר בעדויות של ילדים ניצולי שואה וביומנים. כיום מעורבת מולר בפרויקט של האקדמיה הבריטית על ילדים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה 1945­


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…