"בגטו הכניסו
אותי לדירה, שהייתה כבר מאוכלסת כהוגן, ומסרו אותי לידי מפקדת הדירה, אישה תקיפה
וסמכותית. הקצו לי מזרון על הרצפה וגם שמיכות קיבלתי. הייתה שרשרת של שליטה
מהוועדה המרכזית עד הדירה הבודדת. דרך הצנרת הזאת קיבלנו אוכל, הוראות להיות בשקט,
לציית, לא למרוד. רק לא לעשות גלים. פעם או פעמיים ביום קיבלנו אוכל, אוכל של ממש,
הבעיה הייתה הכמות. אמנם לא הייתי אריה - ממש לא - אבל המעט שניתן אפילו לי לא
הספיק. לא היה לי עם מי לדבר, לא היו ילדים, לא היו חברים. כל הזמן הייתי רעב.
חוויה מטרידה ביותר שאני זוכר היה זקן אחד ששכן בקרבתי ואכל. כן, כן, הוא אכל.
ממש. לסתותיו נעו בקצב, שניו טחנו וריסקו את מזונו, הרוק שלו יצר עיסה מוכנה
לבליעה וגרוגרתו העידה שהוא אמנם בולע אותה... הזקן האביס את עצמו מלוא הפה מול
עיניי הכלות. היה יכול להציע לי, ולו קמצוץ - אם לא מנימוס אז מרחמים. הוא היה
יכול לסור לפינה ולספק בצניעות ראויה את תאוות האכילה שלו, רחוק מקנאת עיניי
הבולשות. אך לא. הסדיסט הזה זלל בשלוות נפש מוחלטת, מתעלם מסביבתו, כאילו רק הוא
קיים בעולם. מארת אלוהים על כל אלה שגרמו לבני אדם הגונים לאבד צלם אנוש, רגשות
חמלה ושותפות גורל, ויצרו תנאים שבהם אדם לאדם היה זאב.
השמיכות לא חיממו אותי מספיק וסבלתי מקור. בעצם
כולם מסביבי סבלו מקור. נוסף על כך, התמלאתי בכינים. בלילה התעוררתי מעקיצותיהן
והתגרדתי. ומי שמע זאת באמצע הלילה אם לא המפקדת?
"מה זה, ילדון,
יש לך כינים?" באה השאלה מתוך החושך. כך, ילדון. אפילו שם לא היה לי.
המבוגרים תמיד פנו אל הילדים בלשון אתה ולא בגוף שלישי. לילד או לילדה לא היה אפשר
לקרוא אדוני הצעיר או גברת צעירה, אלא ילדון או ילדונת. מפקדת הדירה הייתה
מקצוענית, מיד הבינה שיש לה עסק עם ילדון מכונם.
"לא, אין לי
כינים. אני משפשף את כפות הרגליים כי קר לי," עניתי בתושייה שלא הייתה מוכרת
לי. פחדתי שהיא תזרוק אותי לרחוב.
פרק מהספר: פרקי ג'ורקה
מאת: משה איתם
פרקי
ג'ורקה - חנות הספרים של איתמר
ראה גם :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה