שרון גבע, “מאה ילדות של מי? המפגש בין ניצולות צעירות לחברה הישראלית” , בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 155-175
סיכום עיקרי דברים :
סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם
עניינו של המאמר שנכתב ע"י ד"ר
שרון גבע הוא המפגש בין ניצולות צעירות שבאו לחיות בישראל בשנות החמישים לבין
החברה הישראלית שהייתה אז חברה בהתהוות, כפי שהוא מיוצג בשיח הציבורי בן הזמן.
בתקופת השואה הן היו ילדות, לעתים נערות.
בארץ
הן בגרו ולפעמים כבר היו לאימהות בעצמן. הקורפוס העיקרי של המקורות להצגת מאפייניו
של מפגש זה הוא עיתונות התקופה לגווניה, שכללה עיתונים שהיו בעלי זיקה ישירה
וגלויה למפלגות או לתנועות פוליטיות, משמאל ומימין,
ביניהם
'דבר', 'הבוקר', 'על המשמר', 'למרחב', 'חרות' ו'קול העם'. כן נכללו בה עיתונות
דתית, כגון 'הצופה' הדתי לאומי וביטאון פועלי אגודת ישראל 'שערים', עיתונות מסחרית, כדוגמת 'מעריב', עיתונות
בלתי תלויה ('הארץ') ועיתונות נשים, מגויסת ומסחרית 'דבר הפועלת', 'לאשה' ו'עולם
האשה'.
למפגש זה שני היבטים עיקריים: כלפי חוץ
היו אלו מפגשיהן של נערות ונשים צעירות עם החברה הישראלית ועם תודעת השואה המתגבשת
שלה, שהייתה גורם חשוב בעיצובה ובגיבושה לחברה אחת. כלפי פנים היו אלו מפגשיהן
האישיים עם עברן במהלך התבגרותן על רקע בניית פרק חדש בחייהן בישראל . המאמר מתרכז בהיבט הראשון ומציג שלושה
פנים לו; (א) במסגרת ההשתייכות לקולקטיב ידוע של ניצולים צעירים, קבוצת הילדים
והילדות של לנה קיכלר זילברמן; (ב) סיפורים אישיים של ניצולות שלכל הפחות למראית
עין נוצקו, כלשונו של דוד בן
גוריון, בדפוס של אומה מחודשת; ג) מפגשים של ניצולות צעירות שהצטיינו בהתמזגותן
בחברה הישראלית והועלו על נס כמייצגות החברה והמדינה.
'
בשנות החמישים נשמעו בארץ ללא הרף
סיפורים על ניצולות וניצולים צעירים. זה היה חלק מהנוכחות המסיבית הכללית של
סיפורים על ילדות וילדים בתקופת השואה, מתים וחיים. שלא כמו סיפורים על ילדות
שנרצחו שלעתים קרובות נעדרו מהם פרטים מזהים, רוב הניצולות נודעו בשמותיהן המלאים
ולעתים קרובות פורסמו תמונותיהן. היו אלו סיפורים אישיים וסיפורים על קבוצה, בראשם
ילדי לנה קיכלר זילברמן.
רבות סופר על ניצולות וניצולים שבגרו,
באו לארץ ומצאו בה קרובי משפחה, בדרך כלל בנות, שחיו בימי השואה בבית נוצרים או
במנזר, שאליהם התקבלו ביתר קלות כשיהדותן לא ניכרה בגופן.
לא
פעם השמיעו הניצולות הצעירות את סיפוריהן בעצמן. בשנת 1954 פורסמה במדור 'לילד ולנוער'
של 'הבוקר' רשימה שכתבה נערה שימי ילדותה עברו עליה בבית משפחה נוצרית בפולין. חיה
בורשטין, תלמידת תיכון אהל שם ברמת גן, סיפרה על המכות
שקיבלה בבית ההוא ועל תקוותה שלא אבדה.
בקיץ 1959 החל 'דבר' לפרסם את זיכרונותיה של
מרים בידרמן שבעת פרוץ המלחמה הייתה כבת שתים עשרה. הרשימות פורסמו פעמיים בשבוע
במשך כארבעה חודשים בכותרת הקבועה 'שנות ילדותי בגיטו וארשה' בצד תמונה עדכנית של
המחברת. היא כתבה על הוריה
ועל אחותה הקטנה שגורשו לטרבלינקה, העידה מכלי ראשון על גירוש יאנוש קורצ'ק
ותלמידיו, וסיפרה על מרד גטו ורשה ועל חיסול הגטו. אחר כך היא תיארה את חייה
כשהייתה נערה באושוויץ וברוונסברוק הראשונות.
סיפוריהן האישיים של ניצולות
מהשואה נשמעו והושמעו בשיח הציבורי
לעתים בהבלטה, אך בתנאי שהאירו באור חיובי את פרויקט כור ההיתוך הישראלי,
ביטאו היטב את הצירוף 'שואה ותקומה', סיפקו
נחמה לאומית ובשום אופן לא ערערו את מעמדן, מקומן ותפקידיהן המסורתיים של הנשים
בחברה .
העיתונאיות שכתבו על הילדות והילדים
הדגישו את המטמורפוזה שעברו; הם הבריאו מתחלואותיהם, ואמם החדשה הפכה אותם מ'אבק
אדם' לבני אדם. לזאת נמצאו הוכחות בחזותם החיצונית, במצבם המשפחתי ובמשלח ידם;
מחיוורים וחלשים הפכו לשזופים וחזקים, מאחד מעיר ושניים ממשפחה לאחים למאה
ולימים הורים בעצמם, מילדים שלא למדו לימודים סדירים בבית הספר לקצינים בצה"ל, למהנדסים ולנהגים,
לגננות, למטפלות ולעקרות בית.
המסקנה הכללית הייתה שהילדים שוקמו; אמנם לא כולם
נראו מיד צברים, דיווחה כתבת 'מעריב', אך כשיגדלו
אין בכך ספק; היא מצאה בהם 'חיילים, אלחוטאי באוניה,
טייס,
אחיות, גננות, אמהות לילדים'. ב'עולם האשה' תיארה אותם רחל חלפי במילים 'צעירים
גבורים ורחבי כתף, צעירות חייכניות ורעננות. איש, אם היה מזדמן לאותו כינוס
"משפחתי", לא היה מאמין כי פעם היו אלה ילדים ללא אם, ילדים רעבים,
ילדים עלסף מוות'.
תיאור זה היה ברוח הדברים שכתבה לנה קיכלר זילברמן עצמה
לנוכח מפגש מחודש על אחת מילדותיה שבגרה: 'מי היא הנערה הנעימה הזאת? [...] בימים
ההם היתה חולה מאוד, נאנחת ומתלוננת תמיד וחסרה ביטחון עצמי. ועכשיו? הבריאה יפה
גם בגוף וגם בנפש. היא בתם היחידה של בעלי משק במושב עובדים. חסריי לדים היו,
אימצו אותה לבת להם'. ההורים המאמצים גם
החליפו את שמה לשם עברי. למפגש השנתי עם לנה קיכלר זילברמן ויתר הילדים הביאה
הילדה שבגרה עוגות שאפתה במו ידיה.
בנובמבר 1959 באה המשוררת רחל חלפי
לראיין את לנה קיכלר זילברמן, המחברת
הנודעת של הספר 'מאה ילדים שלי', ל'עולם האשה'. באותה שנה הייתה קיכלרזילברמן
כמעט בת חמישים, אם לפעוטה. הכתבה תיארה בהרחבה את סיפור מסירותה לעשרות ילדים
ניצולי השואה שלקחה תחת חסותה והובילה ארצה.
בפועלה למען ילדות וילדים שעברו את
השואה, תפקדה לנה קיכלר זילברמן כאם; אמנם היא לא ילדה אותם, אך הטיפול בהם
ושיקומם, ששיאו בהבאתם לארץ, הוערכו כלידה מחדש. ההערכה כלפיה נבעה דווקא מכך שלא
הייתה אמם הביולוגית; מסירותה לילדים הייתה מבחירה. לפי המחקרים הפמיניסטיים
המוקדמים על השואה, היו אלו פעולות נשיות מובהקות שביסודן יצירת משפחה חלופית
ששימשה אמצעי להתמודדות עם המצוקה. גם הציבור הישראלי ראה אותן כך; קורות לנה
קיכלר זילברמן וילדיה נחשבו סיפורים של נשים ועל נשים. ואמנם, ב 1962 זכתה לנה קיכלר זילברמן באות אשת הנשיא
ובאות אם השנה מטעם ארגון נשים עבריות."
שתי המהדורות הראשונות של 'מאה ילדים
שלי' אזלו בתוך חצי שנה. ההנהלה הארצית של פועלי אגודת ישראל שילבה פרק מהספר
בעלון למדריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביטאון הרוויזיוניסטים 'חרות' פרסם פרק,
וקטע הודפס ב'דבר הפועלת'.
הספר נכלל ברשימה המומלצת של משרד החינוך לקריאת
בית לתלמידי כיתות ט' וי'.
המבקרים העריכו אותו כמקור היסטורי חשוב; 'מעטים
מסוגו הופיעו אצלנו בשנים האחרונות והוא שופך אור על התקופה הקשה ביותר בחיי עמנו
בגולה', כתב 'הבוקר'; 'משנה חשיבות לאותם הדפים, ספוגי דם ודמעות, המעלים לפנינו
את פרשת ההכחדה של ילדי ישראל', כתב 'הצופה';
'ספר אמיתי, מזעזע, ונפלא', קבע 'עולם האשה'; 'זכות המחברת
היא בגילוי פנים אחרות ואספקטים חדשים לעמידת אחינו המובלים לטבח והמעטים המאושרים
שנצלו', הסביר 'הארץ'. רחל ינאית בןצבי המליצה: 'כל אחד חייב לקרוא את הספר של
לנה קיכלר, כמו יהודי אדוק הקורא בתפילה'.
סוד הפופולריות של הספר באופטימיות שלו. זו
הייתה, על פי הגדרתה הקולעת של עיתונאית 'מעריב',
'אפופיאה מזעזעת שהחלה בפולין ונסתיימה . הצלחתו, הסבירה סופרת הילדים אנדה
פינקרפל דעמיר, בהיותו סיפור קולקטיבי, עדות על גורלו של דור.
מאה
הניצולים הצעירים היו כילדי האומה הישראלית במדינתה. הסיפור של 'מאה הילדים שלי'
היה סיפור קולקטיבי משפחה חלופית שהאישה שבראשה מילאה את התפקידים המסורתיים של
האם המזינה, הסועדת והמטפלת שבו טושטש הסיפור
האישי של כל ילדה וילד ושולב בסיפור הישראלי הכולל.
'מאה
ילדים שלי' ראה אור בתקופה שהתאפיינה במחלוקות פוליטיות
ואידאולוגיות, שחלקן היו קשורות במישרין לשואה, כדוגמת פרשת קסטנר והוויכוחים על
עסקת הנשק, שאף נמנו עם הגורמים לנפילתן של ממשלות. בשונה מהן, סיפור על אם וילדים
לא חרג בשום שלב מהנורמות המקובלות בחברה ולא ערער עליהן, אלא אף חיזק אותן.
ייחודו בלט גם על רקע הספרים בנושא השואה שפורסמו בארץ עד אז.
באותם ימים היה 'מאה
ילדים שלי' מהספרים היחידים על השואה שפורסמו בארץ ושגיבוריו אישה וילדים, ולכן
סימן שינוי בייצוג הילדים הניצולים בשיח הציבורי. עד אז הציגו העיתונים את פועלם
של ילדים בשואה כמעשי גבורה כמעט תמיד במדורים לנשים, ביניהם 'האשה מה אומרת?'
ב'דבר', 'לאשה ולבית' ב'הארץ'
ו'בחוג המשפחה' ב'הצופה'.
בעקבות הצלחתו המסחרית פורסמו סיפורים על גיבורי
וגיבורות שואה אלו גם מחוץ לגבולות המדורים האלה.
אבל
גם אז היה זה בתיווך של אישה לנה קיכלרזילברמן שהופיעה ברחבי הארץ וסיפרה על כך
לקהל הרחב.
מגמה זו גברה עם ההוצאה לאור של ספרה 'אנו
מאשימים' שכינס את עדויותיהם של ילדיה. פעם אחת אף תוארו עדויות אלו כפרק ההמשך
לעדויותיהם של פרטיזנים ושל לוחמי גטאות מזוינים.
בשנים הראשונות
אחרי קום המדינה המשיכו אזרחים ישראלים רבים, ותיקים וחדשים בארץ, לחפש בני משפחה.
בעיתונים פורסמו חדשים לבקרים ידיעות וכתבות על צעירות שעברו את השואה במנזרים או
בבתי נוצרים, באו לארץ ומצאו כאן את משפחותיהן הביולוגיות, בדרך כלל באמצעות המדור
לחיפוש קרובים.25 ביסוד הרטוריקה עמד אימוץ ללא כל הסתייגות של הרעיון הציוני. הניצולות שבו הביתה, הן במובן של חזרה למשפחה
הביולוגית והן במובן הלאומי.
התערותן של הניצולות בחברה הישראלית
הוטעמה באמצעות המקצוע שבחרו לעצמן; הן למדו סיעוד,
תפירה וסרטוט והיו אחיות, מבשלות ותופרות,
ובהתיישבות
העובדת היו גם מדריכות ואקונומיות. זו הייתה אחת הדרכים העיקריות להתקבל לחיק
החברה: אם לא צבריות מן המניין, אזי מטפלות וגננות של פעוטות צברים.
ההוקרה נבעה מהמהירות שבה בנו את חייהן על פי
הנורמות, דרך המלך לתיקון הנדרש. אירנה 'לומדת עכשיו בביה"ס לגננות
בירושלים. היא מדברת עברית טובה ועובדת בגן ילדים' התחזתה בתקופת השואה לארית.
החיים בישראל, כך אובחן, שחררו אותה מ'כל התסביכים הקודמים'.
ב 1954פורסם
הספר 'ידידי היער' מאת דוניה רוזן, צעירה שעברה את השואה במחבוא בבית אוקראיני
וביער; כתב 'מעריב' הדגיש כיצד אחרי ש'ניצלה מהגיהנום' עלתה בעלייה בלתי לגלית
והיום היא לומדת באוניברסיטה העברית. בתשכ"ה נכלל קטע מספרה במקראה של משרד
החינוך והתרבות.
סיפורי הצלחה של ניצולות הובלטו עוד יותר
כאשר ביטאו את הצלחתו של המפעל הציוני; בקיץ 1958 השתתפה
דיילת אל על אילה הראל (זווצקי) בתחרות בין לאומית וזכתה בתואר מלכת הדיילות.
בימי השואה היא נמצאה במנזר בפולין, משם הוברחה למנזר באנגליה. אביה נרצח, אמה
שרדה, מצאה את הבת שהייתה אז כבת שלוש
עשרה וגילתה לה שהיא יהודייה. ב 1951 הגיעה
אילה לקיבוץ גן שמואל, הייתה פקידה בצה"ל ואחרי השחרור עבדה כמטפלת. אחר כך
היא הצטרפה לקורס דיילות אוויר. היומונים דיווחו על הזכייה, ומדורי הנשים ראיינו
אותה; לכתבות נלוותה תמונה שלה שבה היא נראית עונדת את סיכת אל על ובה שילוב של
כנפיים ומגן דוד.
סיכום:
ניצולות השואה בשירות הלאום בשנות המדינה
הראשונות נשמעו והושמעו סיפוריהן האישיים של ניצולות צעירות בשיח הציבורי הישראלי
לעתים קרובות. לא פעם הן סיפרו אותם בעצמן. סיפורים אישיים אלו הופקעו כמעט מיד
לצרכים לאומיים, ומרכיבים מרכזיים בהם אשר שירתו צרכים אלו, הובלטו והודגשו. זה
קרה הן כאשר השתייכו הניצולות לקולקטיב של ניצולים צעירים, הן כאשר צורפו והצטרפו
לקולקטיב בארץ, בדרך כלל במסגרת ההתיישבות העובדת, ובוודאי כאשר ייצגו בהצלחה את
מדינת ישראל באירוע רשמי. בכל המקרים, כלשון הרטוריקה של העיתונים בני הזמן, שבו
לחיק עמן ולמולדתן ההיסטורית והיו למראית עין מאושרות.
לעולם
הועמדה במרכז התמורה שחלה בהן, לעולם לחיוב. על כן נקל להבין מדוע סיפורים על
ניצולות אלמוניות היו נדירים למדי.
התוכן והאופן של נוכחות הניצולות הצעירות
בשיח הציבורי בארץ מאשררים את עוצמתו של כור ההיתוך ואת חלוקת התפקידים המקובלת
בין המינים בחברה הישראלית.
קורותיהן
של הניצולות בימי השואה היו מעניינים רק כשתרמו לדרמטיזציה של הניגוד בין העבר
לבין ההווה. לא פעם היה זה על רקע המפגש בין הניצולה לבין הוריה, בלי להעמיק
בביוגרפיה של כל אחד מהם, שהרי שימשו תמונת ראי לצבריות שייצגה הבת. בד בבד סיפקו
סיפורים אופטימיים אלו נחמה לאומית; איחוד הורים וילדתם סימל איחוי ותיקון, אם לא
במשפחה הפרטית, בוודאי הלאומית. על כן ברור מדוע מרובם ככולם נעדר תיעוד של תחושות
אחרות.
נוכחות סיפוריהן של הניצולות הצעירות
בשיח הציבורי בארץ בשנות החמישים הותאמה למידת נוכחותה של השואה, שהייתה באותו זמן
חזקה ובולטת בו. העיסוק בשואה רווח מאוד, הן במישור הפרטי הן במישור הציבורי,
והאופן של נוכחות הניצולות הצעירות בשיח הציבורי בארץ מאשררים את עוצמתו של כור
ההיתוך ואת חלוקת התפקידים המקובלת בין המינים בחברה הישראלית. הוכחות להתערותן
נמצאו בסממנים חיצוניים, כמו אימוץ שם עברי וחזות צברית, שליטה בעברית ובחירה
במקצוע נשי מסורתי. לנוכחות זו תרמה גם מידת הייצוגיות שלהן כנשים צעירות. לעתים
קרובות נבחר חפץ לעמוד במרכז הסיפור, לפעמים הייתה זו החפצה של הגוף עצמו. בגד,
תכשיט ותסרוקת וגם הגוף הצעיר של הצעירה, שהפכה מחיוורת לשזופה, משפופה לזקופה,
מחולה לבריאה, בוודאי כשזכתה בתואר רשמי בתחרות יופי.
ד"ר שרון גבע
היא מרצה בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים, ומלמדת בתכנית הרב תחומית במדעי
הרוח באוניברסיטת תל אביב. תחומי העניין שלה הם; נשים בשואה, שואה ומגדר, זיכרון
השואה בישראל ומקומן של נשים במדינת ישראל בראשיתה. ספרה 'אל האחות הלא ידועה:
גיבורות השואה בחברה הישראלית', ראה אור בשנת 2010 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה
בפרסים רבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה