דלג לתוכן הראשי

דב וייסברג , ילד בן 13 באקציה של אוגוסט 1942



אמי נלקחה בזמן הפעולות הגדולות, שגרמנים נכנסו לגטו לקחת מספרים גדולים של יהודים – אקציה. אמי נלקחה יחד אתי ועם אחי באקציה הגדולה של אוגוסט 1942. אקציה ידועה, הגדולה ביותר, אז נלקחו למוות במחנה בלז'ץ 50 אלף יהודים, שזה כולל שתי סבתות, דודות, בני דודים, וגם אימא ואני נלקחנו. בזמן שהיינו במקום איסוף אומשץ פלאג, יותר ויותר יהודים נכנסים, ואימא ידעה שאנחנו נוסעים למוות, אח שלי היה צעיר בשנתיים ממני, והייתה שם כניסה דרך שער אחד, והתמונה נמצאת בספר. עמדנו שם, ואימא אמרה: תברחו, תברחו. אנחנו - עדיין ילדים - פחדנו, אני בן 13 ואחי 11, פחדנו ולא רצינו. ואימא אז השתמשה בטריק, אמרה: אני אברח אחריכם. היא ידעה טוב מאוד שהיא לא תוכל לברוח, אבל שהרבה אנשים נכנסו דרך השער לחצר שהייתה סגורה מכל הכיוונים, חצר של בית מגורים עם כמה מאות תושבים. היא אמרה: תברחו בין הרגליים של האנשים. שנינו היינו קטנים ורזים, אבל בין הרגליים והנעליים של קציני אס-אס ששמרו על כל האזור הזה ושוטרים אוקראינים, אנחנו שנינו יצאנו - ואנחנו ברחוב
היינו ברחוב, ואין עלינו שום סימן שאנחנו יהודים. הלכנו מהר, אבל לא בריצה, למקום העבודה של אבא בבית חרושת טקסטיל, זה היה מקום שבו אבא שלי עבד עוד מזמן הסובייטים. הפירמה לא הייתה קיימת לפני המלחמה. הגרמנים הפכו את זה לבית חרושת לאריגים בשביל מדי צבא גרמניים. אבא שלי לקח אותי בין העובדים, כולם היו שם יהודים, ואבא שלי השאיר אותי ואת אחי במשך מספר ימים עד שהאקציה תיגמר. אנחנו נשארנו שם והיה מעט מאוד לאכול אבל מספיק, היה מה לשתות מים ותה. עד שהאקציה הסתיימה. כשהיא נסתיימה חזרנו לגטו, הוא הוקטן בהרבה. אנחנו כבר לא היינו באותה הדירה שגרנו עם אימא, אנחנו כבר בלעדיה ובלי כל יתר המשפחה
גרנו אז מספר משפחות בדירה של שני חדרים, 26 אנשים, דירה של שני חדרים ומטבח. לא היו מים זורמים אלא איזה באר בחצר, לא היו שירותים עם מים אלא בוטקה בחצר עם חור ואדמה. ושם היו 26 אנשים, כל יום יוצאים לעבודה ואין זמן להתרחץ אז לא התרחצנו. המשכתי ללכת עם אבא לעבודה, ואבא שלי סידר עם פרוטקציה אצל האנשים שעבד אצלם, וקיבלו גם אותי לעבודה. הוא עשה אותי מבוגר יותר. התחלתי לעבוד כפועל בבית חרושת לטקסטיל. אח שלי, שנתיים צעיר ממני, הוא לא היה יכול - אותו אי אפשר היה לקבל לעבודה. אבל אבא שלי סידר עם עוזרת הבית שלנו מלפני המלחמה, היא לקחה את אחי להורים שלה שהיה להם משק, בית קטן בכפר, על יד עיר קטנה במרחק של 70 קילומטרים מלבוב - כאילו עוד בן אחד למשפחה שישמרו עליו עד סוף המלחמה, ואבא שלי שילם לה סכומי כסף גדולים.
 
בינתיים הגרמנים הוציאו חוק שבכל משפחה פולנית, משפחת איכרים, מותר שיישאר בן אחד שיעזור להורים בעבודה במשק. האחרים ייסעו לגרמניה לעבוד בתעשייה או בחקלאות, כי רוב הגרמנים היו בחזית במלחמה אז אין מי שיעבוד. ואז נעשתה בעיה: למשפחת יארוש יש בן אחד נוסף, הם החליטו לא למסור את הבן שלהם לגרמניה והחזירו את אחי לאבא. זושה, העוזרת, לקחה את אחי והחזירה אותו לאבא. אז הייתי כבר כמה חודשים בוורשה, אבל זה היה ב-16 במרץ 1943. יומיים לפני זה, ב-14, קבוצה קטנה של יהודים אחדים הצליחו לברוח ממחנה יאנובסקה, זה היה מחנה בלבוב, ובהזדמנות הזאת גרמני אחד נפצע ע"י אחד היהודים, והגרמנים החליטו להעניש את היהודים. אחי חזר לגטו ב-16, למחרת נכנסה קבוצה גדולה של אנשי אס-אס ולקחו 200 ילדים למוות, ביניהם את אחי ואת בנו של דוד שלי אח של אבי. הדוד נרצח הרבה יותר מוקדם, אבל הבן היה עם אבא שלי. כשלקחו מאבא שלי את בנו ואת בן אחיו והוא ידע לאן לוקחים אותם, הוא התנדב ללכת אִתם. הרשו לו ללכת, כל הקבוצה הזאת של 200 הילדים ואבא שלי הוצאו להורג ביריות במחנה יאנובסקה
מקור וקרדיט :

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…