ילדים בשואה

יום שני, 26 בספטמבר 2016

סוזנה שנפף­ קולז', "ילדים יהודים ששרדו בשואה באזורים הכפריים בפולין: השוואה בין עדויותיהם המוקדמות לעדויותיהם המאוחרות"




סוזנה שנפף­ קולז', "ילדים יהודים ששרדו בשואה באזורים הכפריים בפולין: השוואה בין עדויותיהם המוקדמות לעדויותיהם המאוחרות" , בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 123-139

סיכום עיקרי דברים :
סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

 כיצד מספרים ילדים ניצולים את חוויותיהם בזמן המלחמה? כיצד משתנה סיפורם עם השנים? במאמר זה מאבחנת ד"ר סוזנה שנפף­ קולז' עדויות של ילדים שניצלו באזורי הכפר בפולין,  ומציעה גישה מחקרית לבחינת סוגיה זו.

שתי קבוצות של מקורות נבחנות כאן. הראשונה היא עדויות מוקדמות שניתנו לאחר המלחמה על ידי ילדים יהודים בבתי יתומים יהודיים ובקיבוצים שנוסדו מיד לאחר המלחמה בפולין.

חלק מתזכירים אוטוביוגרפיים אלו ליקטה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין, והם שמורים כיום בארכיון המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהם אסף בנימין טננבוים, חבר קיבוץ אילון, והם נמצאים בארכיון בית לוחמי הגטאות בישראל.

 בשני הארכיונים יחד נמצאות מאות עדויות של ילדים מהתקופה המוקדמת שלאחר המלחמה. הן מכילות תיאור קצר (מעמוד ועד שמונה עמודים כתובים בכתב יד) ומספרות רק חוויות מזמן המלחמה של הילדים שנתנו את העדויות. רובן נכתבו ביידיש ובפולנית, כמה מהן ברוסית בידי ילדים שהיו בזמן המלחמה בעומק ברית המועצות. 

לצורך מאמר זה בחרה ד"ר סוזנה שנפף­ קולז' בעדויות של ילדים שנולדו בשנת 1929 או אחריה, אשר שרדו באזורים הכפריים של פולין. לאחר המלחמה הם מצאו את עצמם בבתי ילדים יהודיים מכיוון שבדרך כלל איש ממשפחתם הקרובה לא שרד.

אוסף עדויות היהודים הניצולים שליקטה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית לאחר המלחמה בפולין: רק  5 אחוז מכל העדויות היו של ילדים; את השאר מסרו מבוגרים.

62% מהילדים אשר מסרו את עדותם שרדו בצד הארי :  באזורים הכפריים, בערים הגדולות, בעיירות קטנות, עם הפרטיזנים, במחבוא ביער, במנזרים ובבתי יתומים.

 מרבית הילדים הללו שרדו באזורי הכפר (43.7%)   . האזורים הכפריים היו בצד הארי, והסיכויים למצוא בהם מקלט או להציל חיים היו הגבוהים ביותר מהסיבות האלה: תבנית נוף שיש בה מקומות מסתור מגוונים: לעתים קרובות משקי הבית היו מפוזרים באזור נרחב ורחוקים אלו מאלו, והשכנים לא יכלו לראות מה מתרחש בחוות האחרות. כמו כן, בכל משק בית היו מבנים וחללים רבים )אורוות, צריפים, מרתפים, שדות, ערמות שחת וכו׳( אשר יכלו לשמש מקומות מסתור. אספקת מזון: היו הרבה יותר אפשרויות למציאת מזון מאשר באזורים עירוניים, ולא היו בעיות גדולות כל כך באספקת המזון כפי שהיו בערים. היה קל יותר להשיג דבר מה לאכול מבעלי המשקים, והיו עוד דרכים להשיג מזון, למשל גנבה משדות וממשקי בית, ליקוט פרות, ירקות ועשבי פרא ביער וציד חיות בר ביערות .

נוכחות נדירה של הגרמנים: באזורים כפריים רבים הגרמנים כמעט שלא היו נוכחים בחיי היום יום של הכפר. הם הגיעו בימים מסוימים כדי לקחת מכסות קבועות של מזון .

ילדים יהודים נדדו מחווה לחווה, עבדו כרועים ומילאו מטלות אחרות בחווה. לעתים קרובות הם העמידו פנים שהם פולנים. הם לא עוררו חשד מכיוון שהיה שכיח מאוד באזורים הכפריים לראות ילדים עובדים למחייתם במשקי בית של איכרים.

על מי שהתגוררו בכפרים באופן גלוי בפולנים היה לעמוד בכמה דרישות.  הדרישות החשובות ביותר היו 'מראה טוב' (עיניים כחולות, שיער בלונדיני וכוי ), דיבור שוטף בפולנית וידיעת התרבות, המנהגים והדת הקתולית של האיכרים הפולנים.

 הילדים חיו בשני העולמות ­ הנוצרי והיהודי. הם רכשו זהות נוצרית חדשה בקלות רבה יותר מהמבוגרים והיו גמישים יותר. במקרים רבים הם החלו להגדיר את עצמם נוצרים וישכחו' את שורשיהם היהודיים.  

חוויה שכיחה אחרת של ילדים יהודים הייתה אובדן משפחתם הקרובה ­, הורים ואחים ­ ולעתים קרובות הם היו עדים למותם הטרגי. לעתים הועמדו הילדים בפני דילמות קשות ונאלצו לבחור בין חיים עם משפחתם לבין עזיבת המשפחה כדי לשרוד, שכן לילדים החיים לבדם תמיד היו סיכויים רבים יותר למצוא מקלט או עבודה במסווה של נוצרים .

ילדים רבים חוו היעדר יציבות כאשר אנשים התנערו ממחויבותם לדאוג להם. לעתים קרובות כאשר האדם שטיפל בילד , הורה או אח גדול ­ גורש, נעצר או נהרג, סירבו בעלי המשק להמשיך לתת לו מקלט וסילקו אותו ממשק הבית .
ילדים יהודים נדדו מחווה לחווה, עבדו כרועים ומילאו מטלות אחרות בחווה. לעתים קרובות הם העמידו פנים שהם פולנים. הם לא עוררו חשד מכיוון שהיה שכיח מאוד באזורים הכפריים לראות ילדים עובדים למחייתם במשקי בית של איכרים

המאפיין האחרון של ההישרדות באזורים הכפריים משתקף במיוחד בסטטיסטיקה של אוסף העדויות; יותר מ60 אחוז מהילדים ששרדו באזורים הכפריים התגוררו במשקי בית באופן גלוי, בלי להתחבא, ובעיקר עבדו בחוות. בפחות מ 40 אחוז מכל המקרים הילדים נשארו במסתור כל הזמן.

 ל מי שהתגוררו בכפרים באופן גלוי בפולנים היה לעמוד בכמה דרישות. הדרישות החשובות ביותר היו 'מראה טוב' (עיניים כחולות, שיער בלונדיני וכוי), דיבור שוטף בפולנית וידיעת התרבות, המנהגים והדת הקתולית של האיכרים הפולנים.

 הילדים חיו בשני העולמות ­ הנוצרי והיהודי. הם רכשו זהות נוצרית חדשה בקלות רבה יותר מהמבוגרים והיו גמישים יותר. במקרים רבים הם החלו להגדיר את עצמם נוצרים וישכחו' את שורשיהם היהודיים. חוויה שכיחה אחרת של ילדים יהודים הייתה אובדן משפחתם הקרובה ­ הורים ואחים ­ ולעתים קרובות הם היו עדים למותם הטרגי. לעתים הועמדו הילדים בפני דילמות קשות ונאלצו לבחור בין חיים עם משפחתם לבין עזיבת המשפחה כדי לשרוד, שכן לילדים החיים לבדם תמיד היו סיכויים רבים יותר למצוא מקלט או עבודה במסווה של נוצרים. ילדים רבים חוו היעדר יציבות כאשר אנשים התנערו ממחויבותם לדאוג להם. לעתים קרובות כאשר האדם שטיפל בילד ­ הורה או אח גדול ­ גורש, נעצר או נהרג, סירבו בעלי המשק להמשיך לתת לו מקלט וסילקו אותו ממשק הבית.
כל המרכיבים של חוויות הילדים היהודים באזור הכפר הפולני בזמן המלחמה קיימים בשתי הקבוצות של העדויות; באוטוביוגרפיות המוקדמות שכתבו ילדים לאחר המלחמה ובראיונות שנעשו עמם  כ50 שנים לאחר מכן, כשהיו מבוגרים.

הבדל  העיקרי בין התיאורים המוקדמים והמאוחרים אינו נמצא בתוכן העובדתי אלא באסטרטגיה הנרטיבית של המחבר, בנקודת המבט שלו על הסיפור ובאופן שבו הוא זוכר אותו. בכל פעם שאדם מתאר אירועי עבר, הוא מספר סיפור שונה. הזיכרון האנושי אינו יוצר מחדש את החוויה הראשונית והמקורית באותה מידת חוזק. הוא בונה ומרכיב מחדש את החוויה, יוצר אותה בממד חדש, לפי סכמות קוגניטיביות אשר נוכחות בהווה בתודעתו של האדם. לפי פ״ס ברטלט, שכתב את העבר מן ההתחלה, שוב ושוב; הם בונים אותו מחדש לטובת ההווה.  מחקרים קלסיים על הפסיכולוגיה של הזיכרון, הפרט וכמוהו גם הקבוצה .

 ד"ר סוזנה שנפף­ קולז'  ניתחה את העדויות המוקדמות והמאוחרות שנתנו ילדים יהודים לאחר המלחמה מהזווית המתודולוגית, כחומרי מקור למחקר ולימוד.

על בסיס ניתוח זה היא זיהתה את ההבדלים החשובים ביותר בין שתי קבוצות העדויות. ההבדל הראשון הוא היעדרה או קיומה של רפלקסיה.

  רפלקסיה

אחת התכונות העיקריות המאפיינות את עדויות הילדים היא היעדר רגשות ומחשבות על העבר. הילדים מתארים את גורלם בזמן המלחמה באופן קצר ומתומצת מאוד. ׳הדבר המדהים בהתבוננות לאחור על עדויותיהם הוא ישירותם כתב הנרי גרינשפן. העדויות הן  נטולות קישוטי הרטוריקה וההפשטה המוכרת לנו כיום׳, ואכן, ילדים כתבו בכנות ובמילים פשוטות על חוויותיהם. בעדויותיהם יש נימה של כאב ותקווה שנחוו לא מזמן. חלק גדול מתיאורי הילדים מספקים רק את הרובד העובדתי שהוא דחוס מאוד ועמוס במידע ובאירועים. אין מקום לרגשות או למחשבות. הגיוני שסוג זה של נרטיב יופיע בזמן קרוב יותר לחוויות המלחמה, כאשר לא היו זמן, כוחות ותנאים להתעמק במחשבות. שהרגשות לא הובעו במישרין,

לדוגמא :

"הורי יצאו להשיג אוכל והם הלכו דרך היער. איכרים חטבו עצים והם תפסו את הורי. אבא שלי רצה לברוח מהם והוא היה חזק מאוד. אז האיכרים קשרו אותו לעץ ותפסו את אמא. והם הובילו אותם אל הגרמנים. היה רק גרמני אחד שם והוא הרג את אמא. אבא שלי גם הוא נורה בראשו על­ידי אחד האיכרים, אבל הוא עדיין היה בחיים. אז אבא שלי בעט בגרמני והגרמני נפל בגלל שהתעלף ואבא שלי ברח, פצוע בראשו. הוא הלך לאיכר אחד והגרמנים היו שם. הם לקחו את אבא שלי והרגו אותו. כשהאשה הפולניה הזאת שמעה שהורי מתו, היא אמרה לנו להסתלק מביתה. אז הלכנו אל היער. היינו שישה ילדים. היה זה חורף ולא היה לנו דבר לאכול או ללבוש. [...] אחי הצעיר שהיה בן 5 שנים קפא למוות בגלל הרעב והקור."

 שלא כמו בעדויות המוקדמות שלאחר המלחמה, העדויות המאוחרות של מבוגרים אשר היו ילדים בזמן המלחמה מתמודדות עם הרהורים עמוקים ורגשות. הניצולים מתמקדים בעיקר בניתוח עצמי של רגשותיהם והתנהגותם; 'כשחשבתי על זה, במבט לאחור, איך יכולתי שלא לחשוב על הורי? אני חושבת שאולי היה זה סוג כלשהו של [."] מערכת הגנתית של התת ­מודע, לא לחשוב, כיוון שזה היה כמעט כאילו מחקתי אותם'.

בראיונות המאוחרים יש שמספרים לא רק את סיפור גורלם, אלא גם מנתחים מצבים בזמן המלחמה. מרואיינים אחרים מנסים להסביר את המציאות שהם מתארים;

לדוגמא :

'היו ילדים בכפר [."] אבל אני לא זוכרת ששיחקתי אתם. אני חושבת שחלק מהסיבה הייתה שהם חשבו שאני פולניה והם היו אוקראינים, כך שזה כבר יצר ריחוק. הם לא חיבבו אחד את השני, כך שהם הניחו לי להיות לבדי'. ככלל מבוגרים נוטים לרפלקסיה ולהצהרות כלליות יותר מילדים.

אך יש להביא בחשבון גורמים נוספים בעת ניתוח האופי של שתי קבוצות העדויות. ילדים כתבו את קורותיהם מיד לאחר המלחמה כדי לתעד את גורלם בשואה. המניע העיקרי היה 'ליידע את העולם', למסור עדות על רשעותם של הפושעים מצד אחד, ולהעיד על אצילותם של מי שעזרו מצד אחר.מניעים נוספים היו התקווה למצוא את קרובי משפחתם (או לפחות להשיג מידע על גורלם) והרצון להשיג סיוע כלכלי.

עדויות מוקדמות הופנו למעשה לציבור או לממסד לזכות בתמיכה כלכלית. היהודי שביקשו לדעת את הרובד העובדתי של חוויית השואה. לכן, טוען גרינשפן, ההסתכלות הייתה על המידע ותו לא. ׳אף אחד לא גמר הלל על העדים או דיבר על בניית מורשת לדורות עתידיים או על חינוך לסובלנות
מרבית קוראי העדויות חוו את השואה בעצמם, כך שלא היה צורך להסביר ולפרט. ייתכן שגם עובדה זו תרמה לכך שהתיאורים המוקדמים אחרי המלחמה התמקדו בעובדות יותר ולא בדיון עמוק.

כמו כן ייתכן מאוד שהילדים לא תיארו בפרוטרוט את חוויותיהם מכיוון שלא רצו לחזור אל טראומות השואה. המצב הפסיכולוגי והגופני של הילדים בבתי היתומים היה רע מאוד לאחר המלחמה. מרביתם איבדו את משפחותיהם והיו לגמרי לבדם, ללא שום מקום ללכת או לחזור אליו.

 מי ששרדו בזהות נוצרית היו נתונים לעתים קרובות בדילמה: 'לאיזה עולם השתייכו?   היהודי או הנוצרי?

 אלו שנשארו במשך כל תקופת הכיבוש במחבוא לא ידעו כיצד לחיות חיים רגילים, פחדו מהכל,  לא היו מורגלים לאור, לשטחים פתוחים, ולא יכלו ללכת כהלכה... היחס לסבלם היה כמו לרבים אחרים מקורבנות השואה. כפי שכתב פיטר סודפלד, אשר היה בשנים האחרונות מעורב בחקר ניצולי שואה צעירים; 'נאמר להם שחוויותיהם בגטאות או במחבוא לא יכלו להיות נוראיות כמו חוויותיהם של ניצולי מחנות הריכוז [...]. רבים מהמרואיינים אמרו שהבוז הזה והשקט הכפוי היו מהבעיות הרגשיות הקשות ביותר שהם סבלו מהן לאחר השואה'.

הנסיבות שבהן מסרו המבוגרים את עדויותיהם אחרי 50 שנים היו שונות בתכלית.

בעשורים האחרונים גבר העניין בחקר השואה ובסיפורי הניצולים. רבים מ'ילדי השואה' התגברו על הטראומה של חוויותיהם, והם מרוצים מהחיים הרגילים והמוצלחים למדי שפיתחו.
 הם מתייחסים לחוויות המלחמה שלהם באופן מרוחק ומהורהר יותר. מרבית קוראי העדויות חוו את השואה בעצמם, כך שלא היה צורך להסביר ולפרט.

פרספקטיבה

ההבדל השני בין התיאורים המוקדמים למאוחרים נובע מנקודת המבט של המחבר ומההקשר החברתי ­היסטורי שבו תועדה העדות. את האוטוביוגרפיות המוקדמות כתבו הילדים לפני שהושפעו ממידע פוסט­ מלחמתי, דוגמת עדויותיהם של ניצולים אחרים, מחקרים היסטוריים או ידע נרכש על השואה. אף שאין השפעות של נרטיבים אחרים, אפשר לזהות עקבות של התעמולה שהייתה לאחר המלחמה ושל מצבם הפוליטי של היהודים בפולין. למשל, כמעט כל הילדים, במיוחד הילדים שהיו בקיבוצים, כתבו על ארץ ישראל כעל מולדתם ומדינת היעד הסופי שלהם;

לדוגמא :

'בקיבוץ הרגשתי כה טוב ומוכר, כולם נראו לי כאחים ואחיות, במקום בו לכולנו אותן המחשבות, אותם החלומות ואותן המטרות, היכן שכולם אוהבים זה את זו ואיש לא רודף אחרים. [...] כעת אני רק חולמת על דבר אחד; להגיע לארץ ולחיות שם ולעבוד בשביל משפחתי'.

עלינו להיות ערים לתנאים ההיסטוריים המסוימים שבהשפעתם נכתבו עדויות אלו. לאחר המלחמה תרו הארגונים היהודיים אחר ילדים יהודים אשר שרדו בשואה במשפחות פולניות כדי להשיב אותם אל עמם. היו מקרים שבהם אילצו ארגונים יהודיים את הילדים לעזוב את המשפחות הפולניות (או אפילו חטפו אותם) ושיכנו אותם בבתי יתומים יהודים, ולאחר מכן משפחות יהודיות אימצו אותם או שהם עברו לקיבוצים שמטרתם עלייה לארץ. האווירה והתעמולה בבתי היתומים ובקיבוצים עודדו את הילדים לחוש שמקומם באומה היהודית ובארצה ­ ארץ ישראל.

עקבות תעמולה זו נוכחים בעדותה של הדסה זילברשטיין:

 'בן דודי לקח אותי ללודז', לקיבוץ. כאשר נכנסתי לחדר התחלתי לבכות, רציתי לחזור לפולנים, רציתי לברוח. במשך שני השבועות הראשונים, חסיה המחנכת שלי, נעלה את דלתות חדרי במפתח. לאחר מכן היא התחילה להסביר לי ואני הבנתי שלא רציתי לחזור להיות פולניה יותר. רציתי ללכת לארץ ישראל ולבנות את ארצי'.

 הבעת התחושה שהמולדת נמצאת בארץ ישראל לוותה לעתים קרובות בהצהרה על האנטישמיות הפולנית במלחמה ולאחריה. חשוב להעיר שמרבית העדויות נכתבו חודשים אחדים לאחר שפולנים פרעו ביהודים בקרקוב ובקיילצה. אירועים אלו, נוסף על רציחות היהודים בידי פולנים כאשר חזרו היהודים לבתיהם וביקשו לקחת בחזרה את רכושם, העידו בבירור על האנטישמיות בפולין שלאחר המלחמה.

אולם הנרטיב של הראיונות המאוחרים הושפע מנרטיבים אחרים שלאחר המלחמה. סוגיה זו קשורה ל'רגישות הזיכרון לשינויים; דרך ספרים, שמועות או תקוות'. תוצאות ההשפעה על הסיפור המקורי הן הפשטה, נרטיב סכמתי, עלילות ארכיטיפיות והתאמת המידע ההיסטורי, מבחינה זו העדויות המאוחרות של הניצולים נראות אובייקטיביות ומדויקות יותר. חלק מהמרואיינים פייסניים ומנסים להציג ולהבין את המורכבות ולא את המציאות הברורה מאליה בצד הארי:

׳אני חושבת שהיא היתה אשה רחמנית, טובה. לפי הדרך שבה טיפלה בי, אני חושבת שהיא היתה אדם נפלא במיוחד. היא גם היתה אנטישמית כמו שכולם היו. כנראה שכך היה  – זה קרוב לוודאי הועבר מינקות, מחלב האם. אך היא הייתה פשוט רחומה ואכפתית׳. אולם הנרטיב של הראיונות המאוחרים הושפע מנרטיבים אחרים שלאחר המלחמה. סוגיה זו קשורה ל׳רגישות הזיכרון לשינויים: דרך ספרים, שמועות או תקוות׳.

תוצאות ההשפעה על הסיפור המקורי הן הפשטה, נרטיב סכמתי, עלילות ארכיטיפיות והתאמת המידע ההיסטורי,

 בנייה ותבנית

ההבדל השלישי בין העדויות המוקדמות לבין המאוחרות נמצא בבניית הנרטיב . ילדים מספרים את סיפורם בסדר כרונולוגי, קווי. הם מתארים אירוע אחר אירוע. אפשר לומר שתיאור זה 'שטוח' ­ כל האירועים חשובים באותה המידה ­ ואילו בעדויות המאוחרות כמה אירועים מוצגים בחזית והאחרים ברקע. בעדויות המאוחרות תיאורי האירועים ממוקדים בפרטים מסוימים של המציאות שלאחר המלחמה אשר היו חשובים מאוד או משמעותיים לניצולים.

היבטים אלו נעשים מכריעים בנרטיב והופכים לזיכרונות העוצמתיים ביותר.
בניית הנרטיב קשורה קשר אמיץ לתבנית העדות.

אוטוביוגרפיות מוקדמות נכתבו לפי אותה הסכמה ­תחילה מידע קצר על משפחת הילד ומקום מגוריו לפני המלחמה, אחר כך תיאור גורלם של הילד ומשפחתו בזמן השואה, ולבסוף הצהרות על החיים העתידיים של אחרי המלחמה. העדים הוגבלו רק לחוויות של זמן המלחמה מכיוון שהמטרה העיקרית הייתה למסור עדות על השואה.

לראיונות שנעשו 50 שנים אחר כך הייתה תבנית משוחררת יותר. הם אינם תחומים בסכמה, והשאלות בדרך כלל פתוחות ומעודדות פיתוח של נרטיב ארוך. הראיונות מסקרים את כל חיי הניצול; 'האדם כולו הוא שמתבקש לדבר, לא רק האדם שנזכר באימה ובימי הפורענות'.

 העובדה שראיונות אלו ניתנו בעל פה תרמה לחופשיות הביטוי של הניצול, ומתוך כך ליצירת נרטיב פתוח יותר. לעומת זאת, התבנית הכתובה של אוטוביוגרפיות הילדים דורשת נרטיב עקבי ומאורגן יותר.

 ד"ר סוזנה שנפף קולז' כתבה את מאמרה לקובץ זה בעת שהייתה דוקטורנטית באקדמיה הפולנית למדעים בוורשה. כיום היא עובדת במשרד החוץ הפולני.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה