ההישרדות של הנער דוד אפרתי בגטו ורשה : מבריח תפוחי האדמה

מאת: : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001

"דוד אפרתי היה בן 14 כאשר נכבשה ורשה. "כשהגרמנים נכנסו, כל החנויות שהיו לנו נשרפו מההפצצות והיה רעב בבית". הם "העמידו בכל מיני מקומות בוורשה מכונית, וחילקו לחם לפולנים. אני רצתי למקום כזה, ואז, פעם ראשונה - ידעתי שיש אנטישמיות, וזה ברור היה לי - אבל פעם ראשונה שעמדתי בתור והגעתי קרוב ללחם, איכשהו מישהו הכיר אותי ואמר שאני ז'יד (יהודי - א.ל), ואז זרקו אותי מהתור ולא קיבלתי לחם, אבל הלכתי למכונה אחרת במקום אחר. בסוף הבאתי לחם הביתה".

לקראת הקמת הגטו, בנובמבר 40', הצטוו 138 אלף יהודים להעתיק את מקום מגוריהם אל הרחובות שייכללו בגטו, ו-100 אלף פולנים הצטוו לעקור אל מחוץ לאותו אזור. על כך מספר אפרתי:

"בהתחלה אמרו שהרחוב (בו גר אפרתי - א.ל) לא יהיה בגטו, אז היינו צריכים לעבור למקום אחר, ואז התחילה הנדידה. כל הזמן היו משנים את הרחובות, עד שסוף-סוף זה הסתדר. היום אני מבין, שזה היה בכוונה תחילה, פשוט להביא את האנשים למצב קשה. אתה מעביר את הדברים לפה, ואחרי חודש או חודשיים שוב אין מקום, צריך לעבור למקום אחר, ולאט-לאט זה הביא למצב שהיינו בלי רכוש.

"התחילה בעיה של פרנסה. לאבא לא היה מה לעשות, הכל סגור, וכל הרכוש שהיה לנו נשרף. ואז אני איכשהו לקחתי יוזמה. עברנו לרחוב שננה, ולא היה בו קיר, אלא גדר תיל. ואז הייתי עובר מפעם לפעם לצד הארי, ומביא כל מיני דברים בתוך הז'קט או בתוך שק תפוחי אדמה, והייתי מוכר חלק, ואז המצב היה יותר טוב. "

מקור וקרדיט : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001

לסיפור החיים בעיתון גלובס , 2001

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=484748

 

  

לוסי רווה , יכולתי לא לחזור

 

לוסי רווה (ראובפוגל) לבית גרוס נולדה בשנת 1926 בעיירה פשמישל שבקרבת לבוב שבפולניה, שם למדה והתחנכה עד גיל 15.

בעת מלחמת העולם השנייה הייתה בעיירה פשמישל קהילה יהודית גדולה, ולאחר מכן נבנה בה גטו גדול, ובו יותר מ-20,000 יהודים, שמרביתם נרצחו  בשואה.

 בזמן הכיבוש הגרמני בגיל 16 הועברה עם משפחתה לגטו , אך באמצעות תעודות מזויפות ברחה לגרמניה, שם עבדה כעובדת כפייה נוצרייה במפעל מזון גרמני עד השחרור.

 לוסי רווה, שנולדה ב־1926 בעיירה פשמישל שבפולין, מספרת בזיכרונותיה :

"לבסוף הגיע הרגע הקשה של הפרידה מיקירי ]...[ אין בכוחי לתאר את הפרידה הקשה והאכזרית ממשפחתי ומן הגטו.  אחותי הביטה בי בעיניים מלאות כעס וקנאה. מעיניו של אחי הקטן נשקף עצב עמוק וכאילו ייאוש. חשתי שחלק מלבי נקרע ונשאר עמם, ובעיקר עם סבתי ]...[ אמא יצאה כדי ללוות אותי אל מחוץ לגטו. שלג כבד ירד ואני רעדתי בכל גופי מקור ומכאב הפרידה. המילים האחרונות ששמעתי מפי אמי חרוטות בזיכרוני וילוו אותי כל ימי חיי: "זכרי, ילדתי", אמרה, "אם תשרדי, אל תשובי לחיות כיהודייה ]...[". עקרתי את עצמי מזרועותיה שחיבקו אותי באהבה, ובפנים שטופות בדמעותיה ובדמעותיי - יצאתי לדרכי."

כאשר חזרה לוסי (לושיה גרוס) ב1945 לעיירה פשמישל התברר לה כי אימה ואחיה הקטן (כמו מרבית יהודי הגטו) נרצחו בגטו ע"י הנאצים .

מקור: 
 לוסי רווה, יכולתי לא לחזור, משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 1992, עמ' 40

 

דנוטה שטרן (סורגנשטרן) : סיפורה של ילדה בגטו ורשה

 

מאת :  דנוטה שטרן (סורגנשטרן)

שרדתי בוורשה כילדה בזהות בדויה

שמי דנוטה שטרן. סיפורי עוסק בחוויותיי כילדה בעת מלחמת העולם השנייה והקורות אותי ואת משפחתי באותן שנים. בשנת 1939 הפציצו הגרמנים את ורשה לקראת פלישתם. הייתי אז ילדה בת 5 ושהיתי בבית עם אימא. אבי נסע לרגל עסקיו לביאליסטוק על גבול רוסיה. אבי היה בעל חברה למוצרי ספורט עם התמחות בעיקר לדייג וסקי. עזבנו מיד את ורשה ונסענו אל אבא אבל לאחר שהגענו, הגרמנים פלשו גם לביאליסטוק ולאחר שווידא שהמפעל לא נפגע מההפצצות, הוא החליט שנחזור לוורשה.

לאחר נסיעה מפרכת, בהגיענו חזרה לוורשה, התברר לאבא שהגרמנים השתלטו על כל רכוש המפעל ואף הפציצו את הדירה שלנו. מיד לאחר מכן סגרו את כל היהודים בגטו ורשה, וכך החלה מלחמת ההישרדות שלנו, בני שתי משפחות גדולות: סורגנשטרן מצד אבי ומוזינסקי מצד אמי, שחיו בוורשה. למשפחה היו שני נציגים בחו"ל: נתן, דוד של אימא שחי בברזיל ופרניה, ואחות אבי שחיה בפריז. בתחילת המלחמה דודה של אמי וכמה מבנותיה הצליחו לברוח לרוסיה. שאר בני המשפחה אשר נותרו בגטו, נשלחו במשך הזמן למחנות ההשמדה, בהם מצאו את מותם.

הוריי נשלחו לעבודות מחוץ לגטו ובלילה היו חוזרים. מרוב דאגה עלה בדעתם למסור אותי למשפחה נוצריה מחוץ לגטו, כנכדה שבאה לגור איתם. הייתי בלונדינית עם עיניים ירוקות וכך יכולתי לדמות לילדה פולניה מבלי לעורר חשד. הונפקו לי ניירות מזויפים ושם בדוי, תרזה מזור, אותו נשאתי במשך חמש שנים. תמורת האירוח שלי קיבלה המשפחה המארחת סכום כסף גדול ע"י פליקס, אח של אבי, שהיה איש עשיר.

ביום בו נפרדנו ליוויתי את הוריי לעבודתם מחוץ לגטו ובחזרה בערב נפרדתי בזהירות מהקבוצה ומהוריי והצטרפתי לפולנים שחיכו לי בדרך ואימצו אותי. יכולתי לחוש את המתח שהיה ואת הרגשות של הוריי ושלי באותם רגעי אימה, בהם לא ידענו האם נשוב וניפגש.

בערך באותה דרך הצליחו הוריי לברוח מהגטו, כל אחד בדרך אחרת. אימא ,עם ניירות מזויפים ושם בדוי, התקבלה לעבודה כעוזרת בית אצל רופאה שלהם מלפני המלחמה. אבא ואחיו הסתתרו בבית של בת למשפחת מזור (המשפחה שאימצה אותי) – אשה מבוגרת שחיה בגפה, שהחביאה אותם בחדר ללא חלונות עם דלת המוסתרת על ידי ארון. הדלת היתה נפתחת רק בלילה, לאחר שהשכנים שכבו לישון. התנאים היו קשים. ערב אחד לאחר ששתו וודקה אחד מהם עשה רעש מיותר, תוך שכרות. השכנים שמעו רעשים והזעיקו את הגסטאפו. שלושתם נלקחו מהדירה ל"כיכר אומשלג" והוצאו להורג. וכך נודע לי שאבי נרצח.

לאחר המקרה הזה, "סבא וסבתא האומנים" שלי החלו לפחד וחיפשו משפחה אומנת אחרת עבורי, וכך התחלתי לנדוד ממשפחה למשפחה. הייתי כבר בת 7 וכבר יכולתי לעזור בטיפול בילדים ובעבודות הבית. עם התקדמות המלחמה רמת המחייה ירדה, במעברים בין משפחה אחת לשנייה. בבית אחד אסרו עלי לדבר בקולי – נאלצתי רק ללחוש – כדי שהשכנים לא ישמעו. בבית אחר, כאשר הושארתי לבד במשך היום, נדרשתי שלא לנוע ולא להשמיע כל רחש כי השכנה חשבה שבבית יש עכברים, כי ידעה שהדירה ריקה. במקרה אחר הגיעו אורחים במפתיע ואני נאלצתי להסתתר מתחת לשולחן מבלי לזוז, עד לכתם. זכורים לי גם ימים ללא אוכל כי בעלי הבית לא השאירו מנה עבורי.

עם הזמן חליתי והיה לי חוסר בויטמין B. את שערי הארוך והיפה סיפרו בגלל כינים. הבית הטוב ביותר בו שהיתי, היה גם האחרון אליו נקלעתי: אישה מבוגרת מאוד, שנהגה לשתות משקאות חריפים, אך הקפידה שלא יחסר לי אוכל ואף נתנה לי אישור לשחק עם ילדים ברחוב. נראה לי שאישה זו אהבה אותי מאוד. חיי נמשכו כך עד המהומה בוורשה שהתרחשה בשנת 1945.

הייתי ברחוב כאשר הופיעו בפתאומיות חיילים גרמנים אשר אספו את ההמון שהיה בשטח הפתוח, לקחו אותנו לתחנת רכבת והעלו אותנו על רכבת שנסעה לגרמניה. בהגיענו, ריכזו קבוצת ילדים יתומים עם קבוצת מבוגרים ושלחו אותנו למחנה עבודה חקלאי בתוך גרמניה, שם הכריחו אותנו לעבוד בקציר חיטה ועבודות אחרות. שם שהיתי מספר חודשים עד הגעת הצבא האמריקאי. שמרתי כל הזמן הזה על זהותי הפולנית. בצבא האמריקאי היו חיילים דוברי פולנית, וכשנודעה להם זהותי הציעו לי לנסוע לבית יתומים בארה"ב או לחזור לוורשה. ביקשתי לחזור לוורשה. העלו אותי לרכבת והציעו לי לשהות בתא שירותים כדי שלא יטרידו אותי, בתוך רכבת הומת אדם. בהגיעי לוורשה חשבתי לעצמי: "ומה עכשיו?" כל העיר הייתה הרוסה, אנשים הלכו אנה ואנה מבלי לדעת מה לעשות. למזלי היו בתחנת הרכבת נציגי ארגונים שחיפשו ילדים חסרי כל ויתומים. כך הגעתי לבית היתומים "Nasz Dom" אשר הוקם לפני המלחמה ע"י ד"ר יאנוש קורצ'אק והיה בית יתומים נוצרי. בכל שנות המלחמה שמרתי על זהותי הנוצרית ובבית היתומים אף עברתי טקס כנסייתי של אכילת לחם קודש "First communion". תמיד חייתי בפחד שזהותי האמיתית לא תתגלה.

שהיתי בבית יתומים זה במשך כשנתיים וכך בפעם הראשונה בחיי, בגיל 10, התחלתי ללמוד בבית ספר. לפי זכרוני כבר ידעתי קרוא וכתוב אך איני זוכרת מי לימד אותי.

אימא שרדה, לאחר שעבדה במפעלים בוינה. לאחר תום המלחמה חיפשה אחרי במשך תקופה ארוכה, נעזרת בשפות שידעה: גרמנית וצרפתית, בעוד הדוד נתן בברזיל מפציר בה לבוא. אך היא לא ויתרה. כשהגיעה לוורשה, בראותה את כל ההריסות, החלה לאבד תקווה למצוא אותי. למרות זאת החלה בחיפושים ופתאום, לא רחוק מתחנת הרכבת, ראתה שלט של ארגון המטפל בילדים עזובים ויתומים – ארגון של נזירות נוצריות. כך הגיעה אל הנזירות, והתקבלה בהמון חיבה. נתנו לה רשימות של כל שמות הילדים המפוזרים בהרבה בתי יתומים.

פתאום נתקלה בשם Tereza Mazor בבית היתומים "Nasz Dom". (עד אז תמיד חיפשה את בתה בשמה האמיתי דנוסיה). מיד עלתה על מונית ונסעה לבית היתומים. בהיכנסה לבניין, היה פרוזדור ענק ושם ראתה ילדה עם הגב אליה בעלת שיער בלונדיני יפה להפליא, כפי שזכרה, בלי הרבה מחשבה נפלטה מפיה צעקה "Danusiu" והתעלפה. אני המשכתי ללכת אבל הייתי בשוק, משום שידעתי את שמי האמיתי, אבל לא היה לי אומץ להגיב אחרי שנים של זהות בדויה.

קראו לי למשרד המנהלת ושם ישבה אמי, שמזה חמש שנים לא ראיתי. אפילו זיהיתי את הבושם שלה. המילים הראשונות שאמרה לי היו: "אם את תכחישי את זהותי, לא יתנו לך לבוא איתי". רצתי אליה והמילים הראשונות שיצאו מפי היו: "האם את יודעת שרצחו את אבא?"

להמשךסיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת ( קישור)

סיפור ההישרדות של הילד פנחס זיונץ ז"ל ביער בתקופת השואה

 

מאת: שרה נשמית

 "שמי פנחס זיונץ. אני מעיר קטנה בפולין ששמה ברנוב.  כשהמלחמה פרצה ב-39    הייתי בן שמונה וחצי.

 בלילה לפני הגירוש הגיע לביתנו איכר פולני עם סוס ועגלה; הורינו ארזו מעט   בגדים, עלינו על העגלה ונסענו אל מחוץ לעיר, לחווה של האיכר בה היינו אמורים  להסתתר. שהינו שם כשבוע, ואז גירש אותנו האיכר.

  הברירה היחידה שעמדה לפנינו הייתה להסתתר ביער, ולבקש אוכל מהכפריים     בסביבה.

  יום אחד, בעודנו מחפשים אוכל באחד מבתי האיכרים הציע אחד מהם הצעה      לאבי.

  הוא הציע שאבי ישאיר את משפחתו ביער ויעבוד אצלו כחייט (אבא היה חייט   מעולה). תמורת עבודתו תביא אשתו של הפולני מרק חם ולחם לשולי היער ואנחנו ניקח אותם משם.

 סידור זה אמור היה להחזיק מעמד שבוע או שבועיים, אבל בפועל נמשך יותר.

  היו שבועות שלאבא לא הייתה עבודה וכולנו חיינו ביער ללא מזון, בשבועות אלו   היינו מתגנבים, אבא ואני, לכפרים וגונבים אוכל.

  בכפר מסוים פגשתי משפחה צעירה ללא ילדים. מצאתי חן בעיניהם והם אימצו   אותי. בכל יום כשהשלג נמס הייתי לוקח את הפרות למרעה ביער. חייתי בתנאים   טובים יותר מאשר משפחתי אבל הייתי במצב של חרדה מתמדת, יומיומית.
 הידיעה שההורים נמצאים במקום מסתור ביער עזרה לי להתגבר על הפחדים.

  יום אחד הבאתי, כהרגלי, חלב לאחי. החבאתי את הבקבוק הריק בשיחים, 

   ובעודי מתקדם אל הנחל ראיתי פתאום את כל הילדים רצים לקראתי ערומים.     לפני שהבנתי מה קורה הם הפשיטו אותי ואחת הבנות צעקה: 'פאבל הוא יהודי!'

 בקור רוח אספתי מהאדמה את בגדי, התלבשתי ורצתי ליער. מצאתי את אחי והוא לקח אותי למקום המסתור של ההורים. היה לכולנו ברור שהתנאים הטובים שהיו לנו עד כה נסתיימו ושאנחנו בסכנת חיים.

 עמדו לפנינו שתי אפשרויות:

 אחת – למות מרעב ומקור, והשנייה – להסתכן במסתור בשלג תוך גניבת אוכל מהכפר הסמוך.

 בחרנו להישאר ביער.

…  ביום אחד יפה, יום שבו זרחה השמש, באו הגרמנים. שני גרמנים ירו בנו.   ברחנו.  אחי הסתתר מתחת לשיח, הגרמנים רדפו אחרי אבא ותפסו אותו. אמא   עזבה את הבונקר וברחה. אני הייתי האחרון לברוח, טיפסתי. בעודי מתרחק מן   המקום שמעתי את היריות. לא ראיתי לאן ברחו האחרים, מי נהרג, מי ניצל, לא   ידעתי דבר. רצתי ביער, בדרך היה עלי לעבור קרחת יער. כמעט עברתי את כולה   וכשנשארו לי חמישה מטרים כדי להגיע אל היער נפלתי לתוך השלג. לא ידעתי   למה נפלתי. לא הרגשתי כאב, הרגשתי רק שרגל ימין שלי כבדה. 

  לאט לאט התהפכתי על הגב. זחלתי על הגב אל מעבה היער ושכבתי שם עד רדת החשיכה.

   היה זה ליל ירח. בעודי שוכב נזכרתי שבקצה העיירה, גרה אישה פולניה שבלילות מחלקת לחם ליהודים.

   חשבתי לעצמי: 'אולי עוד יש יהודים, אולי אצליח להגיע, אולי אמצא משהו'.

  במאי, סוף סוף, נשמעו תותחי הרוסים מרחוק.

   הפרטיזנים מצאו אותי ושאר הדברים שעברתי שייכים בעצם כבר לסיפור אחר."

מקור וקרדיט  : נשמית , שרה . מאבקו של הגטו , בית לוחמי הגיטאות , הקיבוץ המאוחד , 1972

ראו גם :

 אורנה ראובן , "עדותנו על עדותו , התבוננות בעדות השואה של פנחס זיונץ ז"ל ובהשפעתה על עיצוב קהילת זיכרון רב-דורית", בשביל הזיכרון ( יד ושם ) , 2021 , גליון 33 , עמ' 27-28

קישור 

הנריק פייחוטקה , בן 9 רועה פרות בכפר פולני

 הילד היהודי הנריק פייחוטקה בן 9 התגורר בעיר אוטבוצק ליד וארשה . אימו הצליחה להעביר אותו בחשאי למשפחת איכרים פולנית . אצל המשפחה הפולנית הוא הופך להיות רועה פרות בשדות . כאשר הילדים הפולנים בכפר התחילו לחשוד בו כי הוא יהודי הוא בורח לכפר מרוחק יותר ,  שם הוא מספר כי איבד את ההורים וגם שם הוא רועה פרות אצל אחד האיכרים הפולנים . הפעם הוא מצליח להסוות עצמו היטב כילד נוצרי ומקפיד ללכת בימי כראשון לכנסייה המקומית .

אחרי המלחמה מצליח למצוא את אימו שנותרה בחיים.

מקור:

מריה הוכברג-מריאנסקה ונוח גרים ( עורכים) , ילדים מאשימים, הוצאת אבישלום , 2010 .

אריק הולדר , בן 4 , מסתתר במחסן אצל משפחה נוצרית

 

הילד היהודי אריק הולדר עובר לגור בגטו בעיר סטניסלבוב במערב אוקראינה עם הוריו . אימו נשלחת ע"י הגרמנים ברכבת למחנה השמדה. אביו מצליח להבריח אותו מהגטו לאחת העיירות בסביבה שם הוא מסתתר אצל משפחה אוקראינית. מקום המסתור הוא מחסן קטן בגינה של המשפחה. במחסן הוא מסתתר לבדו במשך שנה שלמה. במהלך אותה שנה גם אביו נורה למוות ע"י הגרמנים בגטו סטניסלבוב .

כאשר הצבא האדום כובש את האזור , המשפחה אצלה הסתתר במחסן בגינה מוסרת אותו לבית היתומים היהודי בפשמישל .

רקע
עם הכיבוש הנאצי ב-1941, הוקם בעיר סטניסלבוב גטו. רוב יהודי העיר והסביבה נרצחו בבורות ירי ב"בית הקברות היהודי החדש" (באירוע המכונה "יום ראשון הדמים") או נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. לפני המלחמה חיו בעיר כ-25,000–30,000 יהודים; כמעט כולם הושמדו.

מקור : מריה הוכברג-מריאנסקה ונוח גרים ( עורכים ) . ילדים מאשימים , הוצאת אבישלום , 2010 .

 

"רק בגיל 30 גיליתי שאני התינוקת היחידה ששרדה את הגטו"

 

מאת : ערן נבון , ישראל היום , 13 לאפריל 2026

רגע לפני הגירוש למחנות ההשמדה, אסתר ואמה נמלטו והסתתרו בכנסייה שהפכה במקרה למפקדה נאצית • החיילים הרעיפו עליה ממתקים ונתנו לה לשחק בין רגליהם – מבלי לדעת שהיא הפעוטה היהודייה שניצלה מגטו סלוניקי • היום היא חוגגת 84, ומשמרת את זיכרון הסיפור של הקהילה: "שואלים אותי אם ביוון הייתה שואה – אני עדות לכך."

היא הייתה התינוקת היחידה ששרדה מגטו "הברון הירש" בסלוניקי שביוון. ולרגע אחד דרמטי, אחרי שנמלטה ברגע האחרון עם אמה מרים מרכבת המוות – שוב נשקפה סכנה אמיתית לחייה.

"במהלך הבריחה שלנו מהגטו, דרך הרים ונהרות, פנו נציגי הבורחים לאמא וניסו לשכנע אותה לוותר עלי כדי לא לסכן את הקבוצה. אבל אמא לא ויתרה עלי. היא סירבה, הבטיחה להם שאני לא אבכה וביקשה שאם תהיה בעיה שייפטרו מאיתנו יחד. אמא, היא אמרה לכולם, לא נפרדת מילדתה. ".

היום אסתר ירון בת 84. היא פעילה ונמרצת, חיונית, מלאה בחן ובקסם אישי שופע, אחת כזאת ששום דבר בחייה לא שבר אותה. הרוח שלה ניצחה הכל, את כל מהמורות וקשיי החיים, וחשוב לה מאוד שיזכרו וידברו ויספרו על שואת יהודי יוון, שלדבריה רק מעטים מהם שרדו.

"אגב", מודה אסתר, "זה לא תמיד היה כך. שנים רבות נמנעתי מלספר את קורותיי, שמרתי את עברי לעצמי, ומי שהאיצה בי ולימדה אותי את חשיבות הפרסום למען יידעו ויזכרו שהשואה לא פסחה על יהדות יוון היא אחייניתי היקרה ענת בלדינגר".

רכבות למחנות ההשמדה

היא נולדה בעיר דרמה שבצפון־מזרח יוון. בהיותה תינוקת ברחה משפחתה לסלוניקי, ולאחר זמן לא רב הגרמנים אספו את יהודי העיר לכיכר המרכזית ומשם העבירו אותם לארבעת הגטאות בסלוניקי. "אמא ואני הגענו לגטו, שם היתה תחנת הרכבת שממנה יצאו היהודים לתחנות ההשמדה", מספרת אסתר.

להמשך הכתבה

https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/20312516

0