ילדותה של יהודית אבני בצל השואה בהונגריה

 

מאת: יהודית אבני (פהאצ'י)

ארץ לידה: הונגריה - Hungary

מנחה: שי אדמוני

שם המורה: אלעד כהן

סיפורה של יהודית אבני - סיפורה של שואת יהודי הונגריה

סיפור של ילדה שגדלה בצל מלחמת העולם השנייה בהונגרייה, ילדה יתומה שהועברה לבית היתומים. סיפורה של ניצולת השואה, יהודית, 

שמי יהודית אבני,

נולדתי בשנת 1933 וגדלתי בבודפשט, הונגריה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה קטנה מאוד, כל כך קטנה שאני אפילו לא זוכרת תקופה שבה היה לי אבא בבית. גרתי עם אימא שלי, אישה פשוטה שלא ידעה לעבוד במקצוע מסוים, אבל הייתה חרוצה ומסורה. היא עבדה בבית, בתפירת חולצות לגברים, והייתה שמחה שאפשר לעבוד וגם להיות איתי, הבת שלה.

הילדות שלי הייתה צנועה. אהבתי מאוד ספרים, תמיד קיבלתי אותם כמתנות. לפעמים ראיתי בובה יפה בחלון ראווה, אבל זה היה יקר מדי בשבילנו. בגיל ארבע עברנו לדירה בבניין מאוד מיוחד עם חצר פנימית. מסביב לחצר שלוש קומות, ובכל קומה כעשר דירות. היה מסדרון מקיף, מרחב לשחק בו, וחיים משותפים. כשהגענו לשם, אימא השכירה חדר לחברה, וכך חיינו שלושתנו בהרמוניה.

מאוחר יותר, נולד לי אח מאבא שלי ואשתו השנייה. שמו היה מיקלוז'. הייתי גדולה ממנו באחת־עשרה שנה, אבל היינו מאוד קרובים.

חיי המלחמה – שואת יהודי הונגריה

בשנות השלושים התחילה מדיניות אנטי־יהודית בהונגריה. אפשר היה להרגיש את האנטישמיות, לא מעוגנת בחוק, אבל בהחלט קיימת. כשהייתי בת עשר, בשנת 1943, סיימתי את בית הספר היסודי. למזלי הגדול התקבלתי לתיכון יהודי, אבל זה לא נמשך הרבה.

במרץ 1944 הגרמנים פלשו להונגריה. באמצע שיעור, המנהל נכנס ואמר לנו ללכת מיד הביתה. באותו ערב יצאנו לאסוף קרוב משפחה מתחנת הרכבת, ופתאום שוטר ביקש תעודות. כשראה שאנחנו יהודיות, הוא לחש לאימא שלי, "רוצו הביתה ותסגרו את הדלת". בלילה כבר התחילו לאסוף יהודים ברחובות, ולא שמענו עוד על רבים מהם.

בהתחלה היו חוקים חדשים כמעט כל יום, טלאי צהוב, עוצר, החרמת חפצים אישיים. נאלצנו לעזוב את הדירה ולעבור לגור בבית שסומן עליו שמתגוררים בו יהודים. הייתי ילדה, עדיין היינו משחקים בחצר, ולא הרגשתי יותר מדי את קשיי המלחמה, עד שלקחו את אימא שלי.

כשהחוק דרש מכל אישה בגילאי 16 עד 40 להתייצב, אימא שלי יצאה מהבית ולא חזרה. אחר כך לקחו גם שתי דודות שלי. אף פעם לא קיבלנו תשובה איפה הן. נשארתי עם סבא וסבתא, עד שדודה של אימא מצאה לי מקום בבית יתומים יהודי בתוך הגטו.

החיים בבית היתומים היו קשים, שלוש בנות במיטה אחת, מעט מאוד אוכל. יום אחד הודיעו שהמוסד נסגר. אמרו לנו שיש שעה להתכונן, ומי שיכול לברוח שיברח. היה חור בהריסות של חלק מהבניין שנפגע מהפצצה, ושם לא שמרו. טיפסתי על ההריסות, הורדתי את הטלאי הצהוב, ויצאתי לרחוב.

בהמשך הצלחתי להגיע לדודה שהתחבאה בזהות בדויה של נוצרייה. השגנו גם עבורי ניירות מזויפים של נוצרייה. גרתי איתה, למדתי את התפילות, בירכתי כמרים ברחוב. כשקרבות החלו בבודפשט, ירדנו למרתף עם כל הדיירים. הרעב היה קשה. אכלנו מעט מאוד, לפעמים פרוסת לחם ביום. אנשים ברחוב פרסו חתיכות מבשר של סוסים מתים שהצבא השאיר אחריו. גם לנו הייתה חתיכה כזו, זה מה שהציל אותנו.

אחרי המלחמה

לאחר השחרור חיפשנו את סבא וסבתא. סבא נמצא מת ברחוב, סבתא הייתה חיה, בדירה נטושה. חזרנו לדירה שלהם, שהתברר כי משפחה אחרת כבר גרה בה, אבל הם קיבלו אותנו יפה. בכל העיר לא היה אוכל, אז אנשים נסעו ברכבות לכפרים, החליפו בגדים באוכל. הייתה אינפלציה נוראית, מה שקנית בבוקר לא היה שווה כלום בצהריים.

כשאבא חזר, הוא שקל רק 45 קילו. מתוך 2,000 גברים שנשלחו אתו למחנה, חזרו רק 200. הוא כמעט לא סיפר כלום. גם משפחתו כמעט כולה נספתה.

עברתי לגור בבית של אבא ואשתו. לא היה קל. היא לא אהבה אותי, והשאירו לי לעשות עבודות הבית רחיצת הכלים והניקיונות. למדתי בבית ספר לכימיה, ובזמן הפנוי קיבלתי כרטיסים לקונצרטים, כי היא עבדה במשרד של הפילהרמונית. כך התחילה האהבה שלי למוזיקה קלאסית. כשמצאנו כינור ישן של סבא, התחננתי ללמוד, אבל לא הרשו לי להתאמן בבית.

כשהתקרבה הבגרות, היה ברור שלא אוכל ללמוד באוניברסיטה. אבא שלי התנגד, אבל כנראה בזכות מנהל בית הספר שאהב אותי, סידרו לי לנסוע במסגרת חילופי סטודנטים ללמוד בברית המועצות. קיבלתי את המכתב שהתקבלתי ללימודים, וזה היה אחד הרגעים הכי משמחים שזכורים לי. למדתי מתמטיקה ופיזיקה, ואהבתי את זה מאוד. אחרי הלימודים עבדתי רחוק מבודפשט, ובאחת מנסיעות הרכבת ניגש אליי בחור ואמר, "המורה, מה קרה לאצבע שלך?" הסתכלתי עליו ושאלתי, "מאיפה אתה יודע שאני מורה?" והוא ענה, "את לימדת את אח שלי." כך הכרתי את בעלי הראשון.

בשנת 1956 פרצה בהונגריה מהפכה נגד השלטון הקומוניסטי. הגבולות שהיו עד אז חסומים לחלוטין, נפתחו. לפני כן, הונגריה הייתה סגורה, מוקפת מוקשים וגדרות תיל, כדי שהאזרחים לא יראו איך חיים במערב. כשנוצרה הזדמנות לברוח, ההורים שלנו אמרו, "אם אתם רוצים חיים נורמליים, תברחו עכשיו." אז התחתנו מהר בעירייה, ואותו לילה יצאנו לאוסטריה.

מאוסטריה המשכנו לצרפת. עבדנו שם קשה, בעלי בבית חרושת ואני גם. אחר כך התקבלתי לעבודה במעבדה. לאחר שלוש שנים התחלתי להרגיש לא טוב וגילו שאני סוחבת מזמן המלחמה מחלה בשם TBS, ואושפזתי חצי שנה. רק בזכות המצאת האנטיביוטיקה, שלא הייתה קיימת עד אז, יצאתי מזה. גם בעלי חלה, ונשאר שנה בבית החולים.

במהלך האישפוז שלו, הוא הכיר אנשים שהכירו את המנהל של רשת בתי החולים, שהיה רופא יהודי. כששמע שגם אני יהודייה, הוא הציע לי עבודה בבית ספר תיכון רפואי לבנות במהלך שיקום ממחלה. גרנו שם בדירה עם מורים נוספים, ואהבתי מאוד את הצוות והעבודה.

הביקור בישראל

היה לי בן דוד שעלה לישראל, והוא לא הפסיק להזמין אותי לבוא לבקר. כשהמצב הכלכלי שלנו השתפר, החלטתי לנסוע. באתי עם חברה מצרפת, באונייה.

כשתכננו לחזור לצרפת, ניגש אליי סדרן באונייה, הסתכל בדרכון שלי ושאל, "איך מוצא חן בעינייך בישראל?" עניתי לו, "מאוד. אני מוקסמת." הוא משך את הדרכון אליו, ואמר, "אז תישארי. עכשיו." והרגשתי בפעם הראשונה שזה המקום שלי, שלא קוראים לי "יהודייה מלוכלכת", אלא אורחת רצויה.

חזרתי לצרפת, אבל היה ברור לי שאחזור לישראל. בעלי לא היה יהודי, וגם ככה הרגשנו שאנחנו פחות מתאימים. החלטנו שאני אעלה, אתארגן, ואחר כך נחזור לחשוב מה עושים עם הילד.

העלייה והחיים בישראל

בשנת 1963 עליתי לבד לארץ. הבן דוד והחברה מבאר שבע חיכו לי בנמל. התחלתי אולפן בירושלים, ומצאתי את החברה מהילדות שגרה קרוב. היא ואימא שלה קיבלו אותי בחום. אותה אימא החליטה לשדך לי מישהו, בחור בשם מרדכי, מוזיקאי שמנגן בקונטרבס, גם עלה מהונגריה לארץ. ואחרי שהכרנו, הוא קיבל עבודה בתזמורת הסימפונית בחיפה. עברנו לחיפה יחד.

הקשר התפתח, התחתנו, ומצאנו דירה קטנה בדמי מפתח. יחד בנינו את החיים.

קיבלתי עבודה בהוראה, אבל לא התחברתי למקצוע. אח של מרדכי עבד בעמידר, והכניס אותי לקורס תכנות דרך IBM. למרות שלא ידעתי כלום על מחשבים, הבנתי מהר. הצלחתי בקורס, והתקבלתי לעבודה כמתכנתת בחברת צים. משם הכל התגלגל.

כשהייתה לי עבודה ודירה, חזרתי לצרפת כדי לקחת את הבן. האבא טיפל בו היטב, וביקש שהוא יישאר איתו. החלטתי שלילד טוב בצרפת איתו, והסכמתי. הוא היה מגיע הרבה לארץ, ובתקופה האחרונה הוא ואשתו באים כל שנה לחיפה לתקופה של חודש. שתי הנכדות שלי באו לארץ להכיר לי את בני הזוג שלהן לפני שהתחתנו.

אני ומרדכי טיילנו הרבה ביחד. היו לנו חברים טובים שטיילו איתנו, ואחרי שמרדכי נפטר, המשכתי לטייל איתם. היינו נוסעים גם להונגריה ולצרפת לבקר חברים ומשפחה.

כשיצאתי לפנסיה למדתי עריכת סרטים, עשיתי הרבה סרטים קטנים, וזה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. אני אוהבת לקרוא, להתעניין בתרבויות ובדתות, להקשיב למוזיקה קלאסית, ולהנות משיחות מעניינות עם חברות.

מקור וקרדיט : תוכנית הקשר הרב-דורי ( קישור )

 

איך ניצל סבא גרשון בתקופת השואה?

 

מאת: גרשון שוייגמן (שוייגמן)

ארץ לידה  פולין - Poland

מנחה: מאיה שוייגמן

שמי מאיה שוייגמן, השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי גרשון שוייגמן. מסבא שמעתי את סיפורי המרתק כיצד הוא ניצל מהנאצים? יחד תיעדנו את הסיפור.

סבא גרשון נולד בשנת 1942 בפולין. באותם השניים פולין הייתה תחת הכיבוש של גרמניה הנאצית, שניסתה לרצוח את כל היהודים שהיו באירופה בפרט ובעולם בכלל. בשנים אלו הקימו הנאצים מחנות עבודה ומחנות השמדה בפולין. מחנות עבודה למי שיכל לעבוד ולהועיל לנאצים ומחנות השמדה, לרצוח את כל מי שלא יכל להביא להם תועלת.

סבא רבא ברוך וסבתא רבתא מרים, שהתחתנו כשבע שנים קודם לכן, ניסו לברוח מפולין, והכל היה מאוד מסובך וקשה והדרך לבריחה הייתה רק באמצעות תשלומי שוחד, (לפעמים גם זה לא עזר). במהלך ניסיון הבריחה, סבא רבא נתפס ונשלח למחנה עבודה, סבתא רבתא הצליחה לברוח יחד עם סבא גרשון שהיה אז תינוק קטן ואחותו הגדולה שהייתה בת שש. במהלך הבריחה, אחותו  הגדולה של סבא גרשון, שהייתה רק בת שש מתה, מכיוון שלא היה להם די מזון בתקופת בריחתם.

סבא גרשון התינוק וסבתא רבתא הצליחו לברוח והיגיעו עד לרוסיה הרחוקה. שם במשך חצי שנה סבתא רבתא אספה מספיק כסף כדי שתוכל לשחרר את סבא רבא בשוחד.

כדי לא לסכן את סבא גרשון התינוק, סבתא רבתא השאירה את סבא גרשון ברוסיה, במנזר שבו היה בית יתומים, שם היו מספר ילדים יהודים והרבה ילדים נוצרים. היא השאירה אותו שם, מתוך מחשבה שכך הוא יוכל לשרוד, אם יקרה לה משהו בדרך והנאצים יגיעו גם לרוסיה.

סבתא רבתא מרים חזרה לפולין והגיעה עד למחנה העבודה בו היה סבא רבא ברוך, היא הצליחה לשחד את השומר ולשחרר את סבא רבא ברוך ואת אחיו ושלושתם יצאו במסע חזרה לרוסיה, שהייתה המקום הבטוח היחידי באירופה אליו עדיין לא הגיעו הנאצים. במהלך דרכם לרוסיה, אח של סבא רבא נסחף בנהר ומת, אך סבא רבא ברוך וסבתא רבתא מרים הצליחו להגיע לרוסיה ולאסוף את בנם, את סבא גרשון מבית היתומים.

הם נשארו ברוסיה עוד כשלוש שנים. שם נולד אחיו הקטן של סבא גרשון, מוטי. בסיום המלחמה בשנת 1945 הם חזרו לפולין ובשנת 1950 עלו לישראל ובישראל נולד לסבא גרשון עוד אח.

סיפור זה לא היה ידוע לסבא גרשון עד לשנת 1995 וסופר לו על ידי מתנדבת של "יד ושם" שהציגה לסבא מסמכים ותמונה שלו מבית היתומים שהיה תינוק בזרועותיה של אמו מרים.

 מקור וקרדיט : אתר תוכנית הקשר הרב דורי ( קישור)

 

 

מחנות המשפחה ביערות

 

מחנה משפחתי ביער היה מורכב מקבוצת יהודים – גברים , נשים וילדים, בודדים ומשפחות בגילים שונים , שמצאו מקלט ביערות במזרח פולין ובשטחים מערביים של ברית המועצות , במאבקם לחיים בתקופת השואה.

מחנות המשפחה היו שונים  זה מזה  בגודלם – החל ממחנה ביער שכלל משפחות אחדות  ועד למחנה שמנה מאות יהודים.

שני  מחנות המשפחה הגדולים  ביותר היו  ביערות  נאליבוקי  ( Naliboki):  המחנה של ביילסקי , שמנה כ1200 נפשות , והמחנה של זורין , שמנה כ800 משפחות .

המחנה המשפחתי  כלל בתוכו , בדרך כלל  קבוצה של אנשים חמושים . תפקידו של הגרעין החמוש שבמחנה המשפחה  היה להגן על משפחות המחנה מפני האויבים השונים הן הגרמנים ועוזריהם , והן האויבים הפולנים שנמצאו להם  בקרב שוכני היער, אלו שנלחמו נגד הגרמנים הם התנכלו  למחנה המשפחה היהודי וסיכנו את קיומו. תפקיד נוסף של הגרעין החמוש היה להשיג מזון למשפחות היער , לעתים על ידי  החרמה , תוך כדי שימוש בכוח ובלחימה .

 המקלט ביער התאפשר הודות  ליכולתם  הפיזית של אנשי  ממחנות  המשפחה  להתקיים ביער מבחינת ביטחונם , להשיג מזון ולעמוד בתנאים האקלימיים  הקשים. מקלט  זה לא היה מותנה ברצונם הטוב ובחסדם של  איכרים פולנים מהסביבה במתן מחסה  ואמצעי קיום . היווצרותם  של המחנות  ביערות התפתחה במקביל להיווצרותה  של  תנועת הפרטיזנים היהודים  ובמשולב בה. בכל המקומות שבהם התבססו  ריכוזי פרטיזנים יהודים , הן כאלה שפעלו כיחידות יהודיות  והן כאלו  שפעלו כבודדים  במסגרת יחידות פרטיזנים  סובייטים , שם היו גם מחנות משפחה. במקומות מסוימים  ובתקופות התקיים שילוב של יחידת פרטיזנים  ומחנה משפחה כיחידה אחת.

 לא בכל מקום שבו התקיימו  מחנות משפחה היו פרטיזנים יהודים . ההבדל המהותי בין פרטיזנים  ובין מחנה משפחה הוא במטרות השונות שהציבו לעצמן שתי המסגרות  הללו : יחידת הפרטיזנים -מטרתה העיקרית  הייתה לחימה בנאצים , ואילו עיקר  מטרתו של מחנה משפחה הייתה הצלה, והלחימה באויב נתפסה בו  כמטרה משנית.

מחנה משפחה היה דרך הצלה אפשרית רק באזורים שבהם היו שטחי יערות  גדולים. אזורים כאלה אנו מוצאים ברוסיה הלבנה, בפולסיה ובצפון וולין . רובם המכריע של מחנות המשפחה , בפרט הגדולים שבהם, התקיימו באזורים האלה.

מחנות משפחה בודדים, בני עשרות משפחות התקיימו גם בגליציה  המזרחית , בסביבות לבוב  וסטניסלבוב ( stanislawow) וגם באזור לובלין .

 מחנות המשפחה  היו מורכבים ברובם המכריע מיהודי  עיירות וכפרים , שמוצאם מקהילות שמספר היהודים בהן נע בין מאות ועד לאלפים אחדים . עיירות אלו שכנו  ברובן בקרבת יערות , ובעיני היהודים האלה  היער לא היה רחוק וזר מקהילות גדולות יותר.

תושבי גטאות הגיעו ליערות אחרי התמרדות והעלאת הגטו באש החל משנת 1942.

רבים מיהודי מחנות המשפחה נספו במצור שהטילו הגרמנים , לא מעטים מצאו את מותם מידי קבוצות שונות ששכנו ביערות , ביניהן פרטיזנים סובייטים , פרטיזנים פולנים ( ארמיה קריובה, א"ק) וכוחות של לאומנים אוקראינים .

 לא מעטים נרצחו בידי איכרים  מהסביבה , היו שמתו  ממחלות ומרעב, והיו גם כאלה שניצלו  כאשר האזור  שוחרר ע"י  הצבא הסובייטי בקיץ 1944 .

ניתן להניח שמספר היהודים שניצלו במחנות המשפחה ביערות אינו עולה על 10,000 איש.

המצב הבטחוני בפאתי  היערות החל מ1942 היה קשה . יחידות גרמניות היו מגיעות ליערות על מנת לצוד יהודים .

שגרת החיים  של מחנות המשפחה התאפיינה בבעיות בטחון , בניידות גבוהה ממקום למקום  לאור ידיעות  על פעולות  גרמניות  צפויות או  בעקבותיהן . בדאגה  מתמדת  להשגת מערכי מזון  ובהסתגלות  למציאות הקשה של היער.

המצודים הגרמניים  הגדולים נגד  הפרטיזנים היו סכנה חמורה למחנות המשפחה. בשנים 1942-1944  נערכות מצודים  כאלה  בכל היערות שבהם היו יהודים .  בזמן מצוד  הקיפו אלפי חיילים גרמניים את היערות  כדי למנוע בריחה, וכוחות נוספים  סרקו את היער מבפנים. מחנות המשפחה היו לקורבן  העיקרי  במצודים הללו.  הניידות המוגבלת  של המחנה  שכלל נשים וילדים , היעדר התראה מוקדמת  שתאפשר  הסתלקות  מאזור הסכנה, האיסור שחל על מחנות המשפחה מצד הפיקוד  הפרטיזני לנוע כקבוצה בעקבות הפרטיזנים הסובייטים שפרצו דרך המצור הגרמני – כל אלה  היו בעוכרי מחנות המשפחה . 

הדרכים להצלה במצור הגרמני היו בריחה לאזורי ביצות  בלתי חדירים  כמעט והכנת  בונקרים תת-קרקעיים.

אלפי יהודים ממחנות  משפחה מצאו את מותם במצודים הגרמנים שנערכו ביערות וולצ'ה -נורה  באוקטובר 1942 , ביערות   ליציאן  בדצמבר 1942.

מקור וקרדיט :

אברהם מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה, אסופת מאמרים , הוצאת יד ושם 2014 .

הצלת ילדים בשואה: תכסיסי ההצלה של ולטר זיסקינד באמסטרדם

 

ולטר זיסקינד, יהודי גרמני שהשתקע באמסטרדם  ועמד בקשר עם קציני ס"ס , משום שמילא תפקיד מרכזי בבניין התיאטרון ההולנדי שבו ריכזו  הנאצים יהודים  לפני שילוחם למחנה המעבר וסטרבורק בדרך להשמדתם  באושוויץ .

ולטר זיסקינד הועסק במנגנון מועצת היהודים יודסה ראט באמסטרדם, והודות לשליטתו המושלמת בשפה הגרמנית הוצב בתיאטרון ההולנדי כנציג הצד היהודי, בפיקוח גרמני. לאחר שרכש את אמון הגרמנים פחת הפיקוח על מעשיו, והדבר הקל עליו לבצע שינויים בכרטסת העצורים בתיאטרון, בעיקר באמצעות העלמת כרטיסי השמות.

רבים מן הילדים  היהודים באמסטרדם  ניצלו ברגע האחרון  בזכותו ובזכות עובדי  "היודסה ראט", שידעו  לנצל אפשרויות שונות והבריחו ילדים  מתוך הבניין כדי להעבירם לבית התינוקות (crecher) ששכן ממול. מבית התינוקות הועברו  הילדים  לידי אנשי מחתרת הולנדים, ובייחוד קבוצת NV .

מאוקטובר 1942 הצטרפו פעילים נוספים  לNV , ובהם סטודנטים  הולנדים אשר דאגו להעביר  את הילדים  למקומות מסתור ברחבי המדינה.

זיסקינד  עצמו לא ניצל , הוא נשלח  לטרזינשטט ונרצח בצעדת המוות מאשוויץ.

 סייני  קטנבורג ( לימים כהן)  הייתה אחת משלוש מטפלות  שהורשו  להיכנס  לתיאטרון  כדי לקחת  את הילדים שהגיעו לשם  בליווי הוריהם . היא עבדה  במעון הילדים הסמוך שנתיים וחצי  וראתה מקרוב את דאגתו של זיסקינד לילדים .

כשנמצאה משפחה מצילה המוכנה להסתיר ילד , היה תפקידה  של סייני להודיע להורים , שהוחזקו  מעבר לרחוב בתיאטרון .

את מבצע  חטיפת הילדים של ולטר זיסקינד ניתן היה להוציא לפועל  רק בתנאי שהיה לילד הנחטף בית בטוח , ילדים הוברחו מהמעון  בתוך תרמילים , שקי כביסה, ארגזים , סלים  ללחם, שקי יוטה או הוסתרו  מתחת למעיל. תינוק אחד הצליח  לעבור את הביקורת  של הס"ס  בקופסת עוגה. לפעמים  נתנו לילדים כדורי הרגעה או כדורי  שינה כדי להקטין את הסיכון למציאתם.   לעתים זיסקינד עצמו היה מבריח ילד מהמעון  על גבי האופניים שלו , עטוף בשמיכה, קצין הס"ס לא חשד .

כדי להטעות את השומרים אנשי הס"ס, הורים שהסכימו למסור את ילדיהם הפעוטים למסתור קיבלו בובה עטופה בסמרטוטים, ועמה עלו מאוחר יותר לרכבת הגירוש.

מעריכים שלפחות 600 ילדים  בהולנד ניצלו הודות למבצעי  חטיפת הילדים של זיסקינד, אבל יש  המעריכים שהוא הציל כ-1000 ילדים.

לאור העובדה שכ4,500 ילדים יהודים  ניצלו בהולנד, הישגיו של זיסקינד מדהימים. הצלת הילדים , לדברי העדה  ליזט  למון , "הייתה פרי תכנונו של ולטר זיסקינד. הפעולה אורגנה , תוכננה ובוצעה בזהירות כמבצע מסובך. דבר לא בוצע בפזיזות . כל צעד היה מתוכנן ומחושב היטב" .

בספטמבר 1944 הצטרף זיסקינד לאשתו ובתו שהיו כלואות במחנה המעבר בווסטרבורק והמשפחה נשלחה לטרזין. מטרזין  הם גורשו בהמשך לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו האישה והבת. זיסקינד עצמו נרצח , כאמור, בצעדת מוות שיצאה מהמחנה בינואר

רבים מאותם האזרחים ההולנדים , ששיתפו פעולה עם זיסקינד בהצלה האינטנסיבית של הילדים  זכו לתואר חסידי אומות העולם  על ידי יד ושם , כדוגמה ד"ר יוהן וילם ואן הולסט , שהיה מנהל בית ספר למורים . רבים מתלמידיו  לקחו חלק בהובלת הילדים היהודים , בהוציאם אותם במהירות הבזק ובהביאם את הילדים  לידי המצילים  ההולנדים  ששיתפו פעולה עם זיסקינד. הרשימה של  אותם המצילים ההולנדים ששיתפו פעולה עם זיסקינד ארוכה למדי ומעידה על  היקף אותם מבצעי הצלה.

מקור וקרדיט :

מרדכי פלדיאל , " תכסיסי ההצלה של ולטר זיסקינד באמסטרדם" , בתוך: אברהם מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה, אסופת מאמרים , הוצאת יד ושם 2014 .

מקור 2 :

 מקור וקרדיט : יד ושם

ניסיונות להצלת ילדים באקציה הגדולה בגטו וורשה

 

 על רקע הידיעות על האקציה , הנהלת "צנטוס"  בגטו  וורשה עשתה ניסיונות נואשים – בדרכים שונות להגן ולשמור על בתי הילדים והפנימיות בגטו וורשה . הניסיון מערים אחרות לימד כי ילדים  מפוזרים , כל אחד אצל הוריו , יש להם  יותר סיכויים  להישאר בחיים. לכן , ניתנה הוראה  לכל הפנימיות בגטו ורשה שילדים  שיש להם  עדיין קרובים , ואפילו  קרובים רחוקים , יישלחו אל המשפחות. אולם התברר שהדבר היה אפשרי רק לגבי קומץ קטן של ילדים , מפני שבמוסדות  נמצאו בעיקר יתומים מוחלטים או ילדי עוני חסרי בית.

נעשו  מאמצים בהולים להקמת בתי מלאכה ליד הפנימיות  ולקישורם  עם בתי החורשת שבגטו בבעלות גרמנית (השופים") . מדובר היה ביצירת רושם חיצוני , שהילדים , ובייחוד המבוגרים יותר, הם יכולים להיות גם פעילים מבחינה מקצועית בתור עוזרי פועלים , משום שסברו שדבר זה עשוי להצילם , אבל בתי החרושת (השופים")  לא גילו עניין . מנהלי בתי החרושת (השופים") , ראשם לא היה פנוי אז לעניין  כה פעוט כמו מתן מחסה לילדים . מלבד  זאת , היו חסרים כספים לרכישת חומרי גלם וכלי  עבודה.

כל הניסיונות נואשים אלו בדרך כלל לא צלחו  .

למרות כל המאמצים העצומים גם לא הצליחו להקים בתי מלאכה ליד הפנימיות ובתי הילדים.

בסופו של דבר , מרבית ילדי הפנימיות ובתי הילדים בגטו וורשה נתפסו על ידי הגרמנים  ונשלחו למחנות ההשמדה.

מקור וקרדיט :

אברהם ( אדולף) ברמן , " ניסיונות להצלת ילדים באקציה הגדולה בגטו ורשה , בתוך : אברהם  מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים  לנוכח ההשמדה, אסופת מקורות . הוצאת יד ושם , 2014

 

אודט מלשפייז אז בת שבע מסתתרת בארון מטאטאים בפריז

 

ב16 וב17 ביולי 1942  החל המצוד הגדול של היהודים בפריז.  למרבה הצער לא הצליחו הארגונים היהודים  בצרפת להציל ולו ילד אחד . במקור תכננו הגרמנים לגרש גברים ונשים יהודים בני שש עשרה  עד חמישים שנים . תורם של  הילדים והקשישים  היה עתיד  להגיע  אחר כך. את השינוי הזה בהרכב הטרנספורטים  והכללתם של אלפי  ילדים  מכל הגילים  גרמה  התערבותו  הגסה והבלתי צפויה של פייר לוואל (Pierre  Laval )  , ראש ממשלת וישי.

 ואף -על פי , אלפי ילדים יהודים ובני נוער הצליחו לחמוק מן המעצרים. את ההצלה הזאת הם חבו  לתושייתם שלהם או לתושיית  הוריהם, לפעמים לאהדתו של שוטר רחום שנענה לתחנוני ההורים , ולפעמים לשכנים או לשוערות  שהתנדבו  באופן ספונטני לשמור על הילדים היהודים.

אודט מלשפייז  אז בת שבע , חיה עם  אמה  בפריז, ברחוב אנגולם. אביה היה שבוי מלחמה בסטלג בגרמניה.  ברגע האחרון, ממש לפני בוא המשטרה  הצרפתית  ב16 ביולי עם שחר, הסתירה  השוערת  מארי שוטל את הילדה  ואת אמה  בארון מטאטאים בקיטונה.

אחרי שחמקה כך מן המעצר  ואחרי שהסירו את הטלאי הצהוב  שהיה תפור לשמלתה, יצאה  אודט באותו יום  לאחת מתחנות הרכבת  של פריז  מלווה בפעל נגרייה  צרפתי , אנרי בריאר שמו . בתחנת הרכבת  היא צורפה לקבוצה של שלוש ילדות יהודיות  ונשלחה  לאזור שוואנייה-אן -פאייה ושוכנה אצל משפחה אומנת שהייתה קשורה לתא הרזיסטנס  המקומי. היה זה  ביתו של נפח הכפר, מארי ראפן.

בעלת  הבית ,  לימדה את הילדות היהודיות מיד עם בואן להצטלב ולומר תפילה קצרה. היא אסרה עליהן  בתוקף  לומר לאיש שהן יהודיות  והסבירה להן  כיצד להיראות  כמו ילדות  קתוליות מפריז.  

מקור וקרדיט :

לוסיאן  לזר , " הצלת הילדים בצרפת , בתוך : אברהם  מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים  לנוכח ההשמדה, אסופת מקורות . הוצאת יד ושם , 2014

סופם העצוב של ילדי ביאלסטוק

 

 ב24 באוגוסט 1943 הגיעה לטרזינשטט רכבת ובה  1260 ילדים – כולם בגילים שלוש עד ארבע-עשרה. מתושבי גטו טריזנשטט  מנע כל מגע עם הילדים . למרות זאת נודע עד מהרה בין אסירי טרזינשטט שהם הגיעו מביאלסטוק. מתגובות הילדים – למשל , בהגיעם התנגדו בתוקף להיכנס למקלחת – התברר שהם ידעו על מעשי הרצח  ההמוניים של הנאצים במזרח , ואולם בגטו טרזינשטט טרם היו הידיעות על כך נחלת הכלל .

לפי הוראות ההנהלה הנאצית של גטו טרזינשטט  שוכנו ילדי ביאלסטוק  בבידוד מוחלט משאר האסירים .  כמה רופאים , אחיות ומדריכים  לטיפול בילדים נבחרו משורות האסירים . כמה מדריכים התנדבו ובינהם אהרון מנצ'ר, שהיה בתפקידו האחרון מנהל עליית הנוער בווינה..

ב6 באוקטובר נלקחו פתאום הילדים וצוות המטפלים מטרזינשטט ולא נודע  לאן  הועברו.

רק בסתיו 1944 נודע לאחדים מחברי החלוץ  ששולחו מטרזינשטט  לאושוויץ , כי ילדי  ביאלסטוק ומלוויהם  הגיעו לשם ב7 באוקטובר 1943 ונרצחו מיד בתאי הגז של בירקנאו 2 . עם קורבנותיו של טרנספורט זה נספה גם אהרון מנצ'ר , מנהל עליית הנוער בווינה .

מקור :

אליזבת קלמפר , "דוח על פגישה אחרונה- ניסיון ללקט זיכרונות על אודות אהרון מנצ'ר"  , בתוך  אברהם  מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים  לנוכח ההשמדה, אסופת מקורות . הוצאת יד ושם , 2014 .  עמודים 205-216.