בר מזל – מוריס גרוסמן
מאת: מוריס
גרוסמן
ארץ לידה: צרפת
- France
סיפור של ילדות שנגזרה על ילד
בשואה : מוריס גרוסמן
שמי אמה, אני משתתפת השנה בתכנית
הקשר הרב דורי, במסגרתה אני עוסקת בתיעוד במאגר המורשת. סיפור זה הוא אוטוביוגרפיה
של מר מוריס גרוסמן, ניצול השואה, שהזדמנתי להכיר, ואני ממשיכה להיות בקשר עם
אלמנתו ועם ילדיו.
משפחתו של מוריס כללה חמישה אחים
ואחיות. הוריו, שעלו מפולין וברחו מהפוגרומים בתקווה למצוא חיים טובים יותר ולוודא
עתיד לילדיהם, הם החליטו לעזוב הכל ולהתיישב בפריז בשנת 1929. מוריס נולד בפריז
ב-30 במרץ 1930. היו לו שלוש אחיות גדולות, מדלן, ברת’ה ואווה. לאחר מכן נולד האח
הקטן שלו, סימון בסוף שנת 1931. מוריס היה קרוב מאוד לאחיו הקטן סימון שהוא ראה
כחברו הטוב ביותר, שותף המשחק שלו. הוא תמיד היה האח המגונן ולא נתן לשום דבר
לפגוע באחיו.
מוריס ואחיו, סימון
משפחת גרוסמן גרה בדירה קטנה בפריז בשטח של 40 מ”ר. המטבח כלל רק
כיור, בלי מים חמים, כיריים וגז. לא היה מקרר באותו זמן. בחלל הראשי היה שולחן
גדול סביבו המשפחה אכלה, הילדים עשו את שיעוריהם, וספה עליה ההורים ישנו. ליד היה
חדר קטן מאוד בו היו ישנים הילדים כולם יחד במיטה גדולה. לא היו שירותים, רק
שירותים בשכונה משותפים ל-15 אנשים. האב היה תופר. הייתה לו סדנה קטנה בשטח של 15
מ”ר מעל לדירתם. הוריו לא דיברו צרפתית, אלא רק יידיש. המשפחה הייתה במצב מאוד
פשוט, אך הילדים אכלו, בשבילם גם אם האוכל היה בעיקר מרק ולחם – טוב. בשישי בערב
ובחגים, המשפחה יכלה לאכול עוף ובעיקר, גפילטע פיש! מוריס חי את ילדותו באושר,
והבין מאוחר יותר כמה הוריו עבדו קשה כדי לפרנס את ילדיהם.
ואז פרצה המלחמה, בשנת 1939. החלה בפריז תעמולה נגד היהודים,
פוסטרים בכל מקום מתארים את היהודים כמו ערפדים שולטים בעולם ומנהיגים את צרפת.
צרפת הייתה אז מחולקת לשני חלקים: האזור הכבוש שבו היתה העיר הבירה פריז שהייתה
מהחלק הצפוני, ואזור החופש הנמצא בדרום. כתוצאה מתעמולת ההטרדה האנטישמית, מוריס
ואחיו ואחיותיו היו מוטרדים על ידי חברי הכיתה שלהם. האב של מוריס – גם הוא בעצמו
היו לו ארבעה אחים ואחיות, ובהם אחות, רג’ינה. הדודה הזו שמוריס אהב, לא הצליחה
להוליד ילדים. זו הייתה הסיבה שהעבירה את כל האהבה שלה על האחיינים והאחייניות
שלה. הדודה והדוד של מוריס היו גם הם תופרים, אך מעמדם החברתי היה טוב יותר מזה של
הוריו של מוריס. כאשר למשפחה לא היו יותר כספים להאכיל את הילדים, אביו של מוריס
שלח אותו לבקש כסף מהדודה רג’ינה שתמיד הסכימה בברכה ובנדיבות לעזור להם.
בְּ-20 בְּיוּנִי 1941, התרחש מעצר גדול של יהודים זרים בפריז.
במהלך המעצר הזה, נתפס אביו של מוריס על ידי המשטרה הצרפתית, ונשלח למחנה דרנסי,
ולבסוף הועבר למחנה אושוויץ. מוריס לא ראה את אביו שוב. הוא למד מאוחר יותר, שאביו
נפטר במחנה אושוויץ כתוצאה ממחלת הטיפוס. עתה, מוריס נאלץ לשרוד עם חמשת אחיו
ואחיותיו ואמו. תנאי החיים של היהודים באזור הכבוש הפכו להיות קשים מאוד. כל
היהודים נאלצו ללבוש כוכב צהוב שיש לתפור על כל בגד. אסור היה להסתיר אותו. הטלאי
נתפר על ידי אמו של מוריס על כל אחת מהחליפות של בית הספר. מיד לאחר הגעתם לבית
הספר עם הטלאי הצהוב, מוריס ואחיו נחקרו וכל פעם, ההשמצות האלה הסתיימו בקרב.
במהלך אחת מההתקפות האלה בחצר בית הספר, מוריס רצה להתערב בין אחיו הקטן סימון
וילד אכזרי. מוריס קיבל בעיטה בירך. לילד שבעט בו, היו נעלי מסמרים. מוריס חזר
הביתה פצוע והכאב רק התדרדר, עד כדי כך שהיו צריכים לאשפז אותו בבית חולים בפריז.
מיד עם קבלתו בבית החולים עטפו לו את כל הרגל בגבס, אבל הוא היה צריך להישאר
בשכיבה, קשה במיוחד לילד בן 12. אבל ככל שהזמן עבר מצבו הבריאותי התדרדר, הרופאים
הסבירו לאמו שהוא צריך לעבור ניתוח ולעבור לבית חולים בדרום צרפת בגבול ספרד. הוא
לא ידע אז שאמו ואחיו ואחיותיו נתנו לו בעצם נשיקה רצינית על רציף הרכבת בפעם
האחרונה.
כאשר הגיע לבית החולים, מוריס שלח כל יום מכתבים לאחיו ואחיותיו
שהגיבו לו. המכתבים האלה הביאו לו הרבה נחמה. בבית החולים, הוא חלק חדר עם ילדים
אחרים חולים כמוהו, כולם שוכבים. אך ההבדל היחידי היה, שהילדים האלו קיבלו ביקורים
מהמשפחות שלהם, בעוד שמוריס נשאר תמיד לבד. מה-16 ביולי 1942, מוריס הפסיק לקבל
מכתבים ממשפחתו. כל מכתב שהוא שלח אליהם, החזירו אותו עם ההודעה: “כתובת לא
ידועה”. למוריס הייתה תחושה רעה מאוד והוא פחד שלא יראה את משפחתו שוב. הרגשה של
להיות לבד בעולם ועוד יותר – של להיות פגום.
מצב רגלו לא הפסיק להתדרדר. כל חודש היו צריכים להחליף לו את הגבס
ברגל, שהקפיא את כל רגלו הימנית בכל חודש. מוריס הועבר מחדש, ונשלח לבית חולים ליד
פריז. מיד לאחר הגעתו, הרופאים החליטו לבצע לו ניתוח נוסף והם דיווחו לו על
טובקולוז עצם. מוריס היה עצוב, לא קיבל ביקורים, לא הייתה לו נחמה, אף יד שתחזיק
את ידו, אף אחד לא נישק אותו. בבית החולים הזה, הוא הכיר את שמואל, ילד כמוהו, שלא
קיבל ביקורים כלל. שמואל גם הוא לא ראה שוב את הוריו. שני הילדים דיברו ביניהם
ביידיש. שניהם שכבו על המיטות שלהם והיו מרותקים למקום. שמואל הפך להיות החבר הטוב
ביותר שלו. מוריס ראה אותו כאח. הם דיברו, התנחמו, ובעיקר, הם הבינו אחד את השני.
מוריס ושמואל כמעט לא ידעו מה קורה בחוץ. המידע היחיד שקיבלו היה
מהאחיות. רק מאוחר יותר, הבין מוריס את מה שחוו בני משפחתו, את מעצר ולידת
הוול דה ויב’, עם ההתנגדות של המשטרה הצרפתית, השיגור למחנה דרנסי, ואז העברתם
למחנה אושוויץ ברכבות כפרות, בלי אוכל ושתייה, וסופו של דבר בעשן. מוריס סבל הרבה
מהצער על הפגיעה שהוא הביא על אמו, החוששת לצאת מפריז, ברכבת ההיא, ועל מה שהשאירה
אחריה, בנה החולה בבית החולים.
בוקר אחד, הגיע מנהל בית החולים לראות את מוריס ושמואל ולהגיד להם
שהרשויות הצרפתיות דרשו מבתי החולים את רשימת השמות של הילדים והמבוגרים היהודים
המאושפזים, אך הבטיח להם שהוא לא ימסור את שמם. כך הציל להם את החיים. באוגוסט
1944, פריז משוחררת. אך זה עדיין לא סוף המלחמה. בבית החולים, עוברת שמועה על
אפשרות לטיפול על ידי רופא אמריקאי. מדובר ברופא שיודע לרפא פצעים כמו זה של שמואל
ומוריס. אך המספר של הילדים שיש להם זכות לטיפול היה מוגבל. מוריס לא היה ברשימה,
אך שמואל היה.
זה היה טיפול ניסיוני. לצערו, כל הילדים שקיבלו את הטיפול הזה מתו
מדלקת כללית, כולל החבר הטוב שלו שמואל. מותו של החבר הרס את מוריס. הוא רק הרגע
איבד את התמיכה האחרונה שלו, האדם היחיד שהבין אותו. ואז המלחמה הסתיימה. הילדים
סוף סוף יכלו להאזין בבית החולים לחדשות ברדיו, להתחיל לקבל עיתונים, ומוריס, תמיד
שם את מבטחו בחזרה של משפחתו. לאחר שלוש שנים וחצי, הוסרה ממוריס ההגבלה על הרגל
שלו. אבל הוא לא עמד על רגליו. הוא נכנס לבית החולים בגיל 12. היום הוא בן 15
וחצי. הוא היה חי, ניצול, והיה עליו ללמוד מחדש ללכת. בלי שום בני משפחתו עוד,
מוריס נשלח למוסד ליתומים. הוא הרגיש אבוד שם, ביחד עם כל הילדים האחרים, שכמוהו
איבדו הכל. ואז יום אחד, שמע את שמו בקריאה ברמקול. הוא קיבל ביקור. הוא לא יכול
היה להאמין, מי יכול היה לבקש לראות אותו? הוא לא האמין לעיניו, כאשר ראה מגיעה
אליו הדודה רג’ינה. הם לא הפסיקו לבכות, לחבק אחד את השני, מוריס רצה לדעת הכל,
אבל בו זמנית, פחד לשמוע את תשובות הדודה שלו. מוריס תמיד אמר שהדודה שלו לא נתנה
לו את החיים, אלא הצילה לו את החיים.
הדודה שלו, רג’ינה, עשתה את הנדרש כדי לקבל את מוריס אליה. מוריס
עבר לגור אצל דודו ודודתו. מוריס היה צמא ללמוד, אך דודתו ודודו שגם הם היו
תופרים, זקוקים לו. הוא לא יכול היה ללמוד. אך מוריס היה בעל רצון להצליח, כמו
נקמה בחיים. הוא הבין שכדי להצליח, הוא חייב לעשות חלוקה ולא ייצור. בגיל 26, הוא
הצליח לשמור על דודתו ודודו ממחסור. מוריס נשא את רג’ין. להם נולדו שני בנים, מרק
ולורנט. בזכות ילדיהם, שהצליחו ללמוד, עסק המשפחה התרחב, וכך נוצרה קבוצת סליו
שמוכרת בכל היבשות.
מוריס, שזכיתי להכיר, היה תמיד איש דיסקרטי, חכם, אדם צנוע, אך לעד
היה מודע על פרידתו ממשפחתו, על סופם הטראגי. מוריס נמלט כמה פעמים ממוות: תחילה,
על ידי הבעיטה בנעל ששלח אותו לבית חולים, לאחר מכן הרופא שלא כתב את שמו על רשימת
הילדים היהודים, ולבסוף הטיפול הממית שלא קיבל. זה היה נס. מוריס נפטר לפני
שנתיים, לאחר שהצליח גם להישאר בחיים לאחר מגיפת הקורונה. הוא זכה להקים משפחה
מאוחדת, ולי הוא נשאר כדוגמה להצלחת גבר שהתחיל מאין מאומה, כמעט לבד בעולם, עם
כעס להצלחה שהביא אותו לשיא. זו הייתה נקמתו בחיים. בסוף הסיפור שלו, מוריס מוסיף:
אם היה קיים פקודת הי”א (הציווי ה-11), זה היה “לא תשכח”.
יהי זכרו ברוך!
מקור
וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי
