רצתי לבד בשטח אש": יוסי בן ה-6 ברח מהגטו, והשיא משואה ביד ושם בשנת 2021

 

יוסי חן נולד בשנת 1936 בעיירה לחווא שבפולין (כיום בבלרוס), בנם הבכור של דב ברל וחיה שרה חיניץ. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את לחווא ובערב ליל הסדר 1942, הצטוו כל יהודי לחווא להתרכז בגטו. רבים מיושבי הגטו נפטרו כתוצאה מרעב ומגפות, בהם סבתו של יוסי.

באוגוסט 1942 נודע ליושבי הגטו על חיסול גטאות סמוכים ועל חפירת בורות על ידי אסירי הגטאות בסמוך לעיירה. התפשטה שמועה כי יושבי הגטו עומדים להירצח. קודם לכן ארגנו צעירי הגטו מחתרת, בידיעת היודנראט ובתמיכתו.

כשיושבי הגטו רוכזו לקראת הוצאתם להורג, פרץ המרד במהלכו קרא היודנראט ליהודי הגטו לברוח אל היערות. היה זה אחד המרדים היחידים בתולדות השואה שבוצעו על ידי צעירי הקהילה והיודנרט בשיתוף פעולה מלא. רבים מבין אלף היהודים שניסו לברוח נורו ונהרגו. בלב הירי והתופת ברח יוסי בן השש ליערות. "בזכות המרד הזה אני חי", אומר יוסי.

אמו ואחיו הקטן של יוסי נתפסו ונרצחו. הקשר עם אביו אבד והוא ברח לבדו לביצות. לאחר כשעה של מנוסה מצא יוסי את דודו הירש לייב. למחרת מצאו השניים את אביו של יוסי. הם פילסו דרכם בתוך הביצות בניסיון להגיע לאזור הפרטיזנים. לפתע שמעו ירייה. ידו של הדוד נשמטה מידו של יוסי וזה הרגע הנורא ביותר שהוא זוכר.. הדוד נרצח על ידי פולני שארב לבורחים כדי לשדוד אותם.

יוסי ואביו הסתתרו בערימות שחת, בביצות וביערות, שתו מים מבורות ומביצות ואכלו מפירות היער עד שמצאו את הפרטיזנים והצטרפו אליהם.

בסוף 1943 פתחו הגרמנים ועוזריהם במצוד אחר הפרטיזנים. יוסי ואביו נעו ברגל ובמזחלות ביערות בלרוס, רעבים וקפואים. הם אלתרו נעלים מרצועות עור פרה, ובגדים מחתיכות בד גס. יוסי חלה והועלה על מזחלת, עטוף בסמרטוטים ועליהם ערימות שלג כדי לשמור על חום גופו, והושקה במרק דלוח בעזרת כפית עד שהתאושש. מדי פעם חיפש אביו את הדופק בידו, על מנת לבדוק אם יוסי עדיין בחיים. לאחר שהתאושש, הוטל על יוסי להשיג מזון מהחקלאים בסביבה. הוא הצטיין בניווט והתמצאות ביערות ואף סייע למבוגרים ממנו להגיע ליעדם. כמה פעמים נתקל בגרמנים אך הצליח לברוח. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", מספר יוסי.

ביולי 1944 שוחררו יוסי ואביו על ידי הצבא האדום. הם נעו מערבה, למחנות העקורים. ביולי 1947 עלו השניים על אניית המעפילים אקסודוס. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ויוסי ואביו גורשו לאירופה והורדו בכוח בנמל המבורג בגרמניה. באוגוסט 1948 עלו יוסי ואביו לישראל.

יוסי היה מפקד בכיר ביחידת מודיעין בצה"ל, נציג אמ"ן במוסד ולאחר מכן איש המוסד. הוא כתב מחקר על פעילות המוסד למרדף אחר פושעי מלחמה נאצים, מחקר שרק חלק מתוכנו הותר לפרסום.

ליוסי ולנחמה שלוש בנות ותשעה נכדים.

 מקורוקרדיט : אתר יד ושם (קישור)

מקור 2  

 סיפור הבריחה של הילד יוסי חן מגטו לחווא בפולין: "רגע לפני ההוצאה להורג החל מרד, שיבשנו את כוונת הגרמנים וחיי ניצלו". במהלך הבריחה נרצחו אימו ואחיו הקטן. הוא ואביו איתרו אחד את השני, וחברו לפרטיזנים: "היה רעב ופחד, האביב זכור לי לטובה כי אכלנו את פירות היער".

ב-1947 עלו יוסי ואביו לישראל באקסודוס, שנתפסה על ידי הבריטים. הם גורשו לגרמניה ולאחר שנה עלו שוב לישראל. יוסי היה בהמשך מפקד בכיר באמ"ן ואף שירת במוסד. נולדו לו בישראל שלוש בנותיו ותשעה נכדים.

מקור וקרדיט 

אטילה שומפלבי, אתר YNET ,  8.4.2021

 לכתבה המלאה :

"רצתי לבד בשטח אש": יוסי בן ה-6 ברח מהגטו, והשיא משואה ביד ושם   

 קישור  

בגיל 13, סטיבן פנבס למד כיצד לשרוד בכוחות עצמו באושוויץ

בגיל 13, סטיבן פנבס למד כיצד לשרוד בכוחות עצמו באושוויץ. סטיבן ומשפחתו נשלחו למחנה הידוע לשמצה לאחר שגורשו מהבית שלהם בסובוטיקה הכבושה (כיום חלק מסרביה) באביב 1944.

לאחר ימים של נעילה בקרון רכבת ללא אוכל או מים, קצינים נאצים הפרידו את סטיבן ממשפחתו ובחרו בו לעבודות כפייה באושוויץ. בעוד שהוא ניצל ממוות מיידי בתאי הגזים, מאבקו להישרדות רק החל.

סטיבן נבחר להיות מתורגמן, וזמן קצר לאחר מכן, אסירים פוליטיים פולנים גייסו אותו להצטרף למאמצי ההתנגדות שלהם.

"פתאום רכשתי את הרצון לחיות שוב ואת הרצון להתנגד", הרהר מאוחר יותר.

באוקטובר 1944, העבירו הרשויות הנאציות את סטיבן למחנה מפעל מטוסים שם נאלץ לעבוד על פס הרכבה. לאחר כמעט שישה חודשים, סטיבן נאלץ להילחם שוב על חייו. הוא נשלח לצעדת מוות והלך ימים רצופים.

לבסוף הוא הגיע לבוכנוואלד ועצם את עיניו כדי לישון בצריף. כשהוא פתח אותם שוב, מחנה הריכוז שוחרר על ידי חיילים אמריקאים.

סטיבן ואחותו היגרו בסופו של דבר לארצות הברית בשנת 1950, וזמן קצר לאחר מכן גויס סטיבן לצבא ארה"ב.

במשך עשרות שנים, סטיבן שיתף את סיפורו עם מבקרים מרחבי העולם במוזיאונים שונים .

"אני רוצה שהעולם ידע שהשואה הייתה אמיתית. היא קרתה", הרהר סטיבן לאחרונה. "היו משפחות אמיתיות שנהרסו. היו קהילות אמיתיות שנהרסו. אלה היו החיים האמיתיים שלהם שנהרסו".

מקור וקרדיט :

Nourit Braun   שלהבת עד 🔥 Passinghonor

קישור לפוסט המקורי של Nourit Braun

 

 

"ידעתי שאני יהודייה. לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי שאסור לי לספר לאיש"

מאת: דינה איתן ( ציפר)

ילדותי בפולין

שמי דינה איתן, נולדתי בלבוב שבפולין בשנת 1939. כשהייתי בת שנתיים הגרמנים נכנסו לעיר. בהתחלה הייתי בגטו עם הורי ואחרי זמן קצר כשהתחילה להיות סכנה ליהודים הוריי מסרו אותי למשפחה פולנית תמורת הרבה כסף. ידעתי שאני יהודייה. לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי שאסור לי לספר את זה לאיש. כל ערב הייתי מתפללת את התפילות הנוצריות. הפולניה הכריחה אותי לאכול בצל מבושל ופטריות והייתה אומרת לי שעל הגג יש מכשפה ואם לא אוכל היא תבוא לקחת אותי.

כל יום הייתי פותחת את השער וראיתי רק מגפיים של אנשים הנכנסים לבית המרזח של המשפחה, כנראה שאלה היו חיילים גרמנים.

שם שהיתי עד סוף המלחמה.

המעבר לבית היתומים של לנה קיכלר

יום אחד הגיעה אישה זרה לבית המשפחה ואמרה שהיא קרובת משפחה שלי (באותה תקופה הרוסים שכבשו בחזרה את לבוב מידי הגרמנים, לא נתנו להוציא ילדים יהודים מאוקראינה) האישה הבטיחה לפולניה שהיא לא מוסרת אותי לבית יתומים אלא מאמצת אותי והפולניה הסכימה. כשרכשתי את אמונה של האישה, אמרתי לה שיש לי לגלות לה סוד קשה ושלא תגלה אותו, גם לא לבתה לילית ואמרתי: "אני יהודיה" והיא אמרה לי גם אני יהודיה. מאוחר יותר היא סיפרה לי, שבשבילי זה היה שוק, כי הייתי בטוחה שרק אני יהודיה בכל העולם. היא הביאה אותי לבית היתומים של לנה קיכלר, כי הייתה אמורה לדאוג לעתיד שלה ושל בתה, כי בעלה ובנה נספו במלחמה ולא היה לה כל קשר משפחתי אלי.

החיים בבית היתומים בפולין ובצרפת

אני הייתי בין הילדים הקטנים בבית היתומים. הייתי מאוד אהובה על לנה, היא הייתה אומרת לי שכשנגיע לישראל והיא תסדר את כל הילדים אז היא תאמץ אותי.

אחרי המלחמה הפולנים עדיין המשיכו להתנכל ליהודים ולפעמים היו תוקפים באבנים את בית הילדים שלנו וכך נאלצנו לברוח מפולין. לא היו לנו מספיק תעודות מעבר בגבולות וכשהפקחים עלו לאוטובוס הילדים הקטנים ואני ביניהם הסתתרנו מתחת לספסלים. נסענו כמה ימים דרך צ'כוסלובקיה ובדרך בבתי המלון תמיד ישנתי עם לנה במיטה. בסופו של המסע הגענו לצרפת לפרבר קטן על יד פריז בשם בלבי ושם שהינו כשלוש שנים. התחלנו ללמוד קרוא וכתוב בעברית, שירים סיפורים על ארץ ישראל ועשינו את כל ההכנות לקראת העלייה לארץ כשהבריטים יאפשרו זאת.

העלייה לארץ והחיים בקבוצת שילר

עלינו לארץ במרץ 1949 ואחרי שהייה של חודש במקום מעבר בכפר סבא, הגענו לקבוצת שילר. בקבוצת שילר התקבלנו בסבר פנים יפות. את הילדים הקטנים ואני ביניהם אימצו משפחות מהקיבוץ.

אני הייתי מאוד מבוקשת על ידי 3 בנות שרצו לאמץ אותי למשפחתן, בסוף אומצתי על ידי משפחה עם 3 ילדים, 2 בנות ובן. אני הייתי בגיל בין שתי הבנות, הבן היה ילד בן 3, אני נקלטתי בצורה מאוד טובה במשפחה ובמשך הזמן הבן נהג לומר שאני הכי דומה ליהודית, הכי קרוב בגיל לנאווה והכי אוהב את דינה (אותי).

קבוצת שילר לא החזיקה אותנו כעליית הנוער אלא מיד הכניסו אותנו לבתי ילדים יחד עם ילדי המשק ושיבצו אותנו בכיתות לפי הגילאים. למדנו בבית הספר בגבעת ברנר עד לפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית ואז הקימו בית ספר יסודי בקבוצת שילר ותיכון בנצר סירני.

אני הייתי ילדה מאושרת בקבוצת שילר, הביטחון העצמי חזר אליי ותמיד פחדתי שיום אחד אמצא מישהו ממשפחתי הביולוגית ויבואו לקחת אותי מהמשק, וזאת כי לא היו לי שום זיכרונות ממשפחתי ולא היה לי למה להתגעגע, הייתי מעורה בחיי החברה בקיבוץ.

המשק גם שלח אותי ללמוד בלט מודרני בתל אביב. גדלתי בקיבוץ יחד עם בעלי לעתיד אברהם (אברמל'ה) גמר שהגיע לקיבוץ עם אימו ואחיו הגדול, בגיל 4, לאחר שאביו נרצח במאורעות 1938, על ידי פורעים ערבים בפרדס בנס ציונה בהיותו בן 11 חודש.

בגיל 19 התגייסתי לצה"ל ושרתתי שנתיים בגדוד קרבי בשריון והייתי גם סמלת חן. בעלי התגייס לצנחנים ב-1955, השתתף בכל פעולות התגמול, ובמלחמת סיני צנח במיתלה שזאת הייתה הצניחה הקרבית היחידה בצה"ל עד היום.  בצבא גם התחלתי ללמוד בסמינר למורות וסיימתי אותו לאחר השחרור כשחזרתי לקיבוץ."

דינה איתן נפטרה בחודש שעבר (דצמבר 2025) והותירה אחריה ילדים, נכדים ונינים.

  מקור וקרדיט: אתר הקשר הרב-דורי מאגר סיפורי מורשת (קישור)

 ראו גם : כתבה של ע‎ופר אדרת בעיתון " הארץ"  (קישור)

 

 

חייה של אנג'לה אורוס ריכט הם היסטוריה חיה

 

מאת : Nourit Braun  , שלהבת עד- 🔥 Passinghonor    

ב-21 בדצמבר 1944, בתוך אושוויץ II-בירקנאו, נולדה תינוקת יהודייה הונגרית במקום שנועד אך ורק למוות. שמה אנג'לה אורוס ריכט

אמה גורשה מהונגריה בחודש השלישי להריונה - מצב שמשמעותו הוצאה להורג ודאית אם יתגלה. נשים בהריון נשלחו ישירות לתאי הגזים.

אז אמה עשתה את הבלתי נתפס.

היא הסתירה את הריונה, הרעיבה את עצמה כדי לשמור על גופה קטן, תוך סיכון במכות, סלקציות ומוות בכל יום - כי גילוי התוצאה היה ששניהם יירצחו.

כנגד כל הסיכויים, אנג'לה נולדה בחיים בתוך המחנה.

חמישה שבועות בלבד לאחר מכן, ב-27 בינואר 1945, שוחררה אושוויץ על ידי הכוחות הסובייטיים.

אנג'לה שרדה, עדה חיה

כיום, אנג'לה אורוס ריכט חיה בקנדה.

היא אחת האנשים הבודדים שנולדו אי פעם באושוויץ ושרדו.

השבוע היא בת 81.

חייה עומדים כהוכחה חיה ל:

• אומץ לב של אם

• הישרדות כנגד כוונה להשמיד

• זיכרון שמביס מחיקה

אנג'לה בילתה את חייה בדיבור פומבי על לידתה, אומץ ליבה של אמה והמציאות של אושוויץ - כך שההכחשה לעולם לא תנצח

השואה אינה היסטוריה עתיקה.

זוהי זיכרון חי.

ככל שמספר הניצולים הולך ופוחת מדי שנה, כל עדות חיה הופכת לקדושה.

קיומה של אנג'לה לבדו סותר את מנגנון רצח העם שניסה - ונכשל - למחוק אותה עוד לפני שנשמה את נשימתה הראשונה.

מקור וקרדיט :

שלהבת עד 🔥   Passinghonor   

קישור לפוסט המקורי של  Nourit Braun

 

 

כיצד ניצלה גוטיה פיש ( שמוקלר) בת 14 מהאקציה הגדולה בגטו קובנה בשנת 1941

 

חלק א' : אודות הספר

 סיימתי לקרוא את ספר זיכרונותיה המרתק של ד"ר גוטיה פיש ( רופאה פסיכיאטרית בכירה בישראל לאחר עלייתה ארצה  מווילנה בשנת 1972 )  שהייתה נערה בגטו קובנה , ליטא בתקופת השואה .

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

חלק ב' - על הספר :

סיפור חיה של גוטיה שמוקלר , בת 14 מגטו קובנה.  לאחר שניצלה  מהאקציה הגדולה , בגיל 14 הוריה מצליחים להבריח אותה מגטו קובנה עם תעודות לידה מזויפות כנוצרייה . בסיוע רשת של כמה נשים ליטאיות  שהבריחו  ילדות מגטו קובנה היא נקלטת כעוזרת בית בבית של משפחה ליטאית נוצרית. אבי המשפחה הליטאית השותף לסוד מלמד אותה את התפילות הנוצריות והיא מגיעה לכנסייה המקומית מדי פעם ומתחזה היטב כנערה ליטאית נוצרית .  בעקבות הלשנה של אחד השכנים היא נעצרת ע"י הגסטאפו , עוברת חקירות קשות , מכחישה שהיא יהודייה וגם לא מסגירה את נשות הרשת הליטאיות שהבריחו ילדות מהגטו . היא מדקלמת היטב  בפני חוקרי המשטרה הנאצית את התפילות הנוצריות ומצליחה בסופו של דבר לשכנע את חוקרי המשטרה הנאצית שהיא אכן נערה נוצרייה . לאחר המעצר  והחקירות הקשות היא חוזרת למשפחה הליטאית וממשיכה לעבוד שם  כעוזרת בית בזהות נוצרית וכך שרדה את תקופת השואה . הוריה  נלקחו באותה  תקופה מגטו קובנה למחנות ההשמדה ושם נרצחו .

לאחר השואה , חברת משפחה של ההורים ששרדה  , דואגת לה והיא עוברת לגור אצלה בבית . היא לומדת רפואה באוניברסיטת וילנה  והייתה לרופאה פסיכיאטרית מצליחה בווילנה .  בשנת  1954 נישאה לדוד פיש , והקימה משפחה.  ב1972 עולה לישראל עם משפחתה .  קודם שיצאה  לגמלאות , שירתה הד"ר גוטיה כסגן  הפסיכיאטר הראשי  בתל אביב .

 גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

 חלק ג' : מתוך ספר זיכרונותיה המרתק של גוטיה פיש  על האקציה הגדולה  באוקטובר 1941 בגטו קובנה :

" כאשר הגענו לכיכר המרכזית בגטו קובנה , עמדו אלפי יהודים מול החיילים והשוטרים הגרמנים. בראש כל משפחה עמד אבי המשפחה, ואחריו, בטור עורפי שאר בני המשפחה, אף שהגענו  במקום בשש בבוקר , כפי שנצטווינו, נקפו שלוש שעות שבהן לא קרה דבר . סתם עמדנו וחיכנו , רועדים מצינת הבוקר, שלוש שעות עמדנו והמתנו , למה , לא ידענו. חיכינו  שמשהו יקרה. את השקט  של המבוגרים הפר בכי הילדים , הבכי  הגובר של הילדים  הגביר את תחושת המצוקה.

בתשע בבוקר התחילה האקציה. סמל האס.אס הלמוט ראוקה  עמד במרכז הכיכר ואנחנו צעדנו  לעברו קבוצות -קבוצות  להתייצב בפניו כדי שירוץ  את דיננו. הוא סימן בידיו , משלח  את מקצתנו ימינה, ומקצתנו שמאלה. לא הבנו את משמעותה של הסלקציה . רק ראינו כיצד הוא מפריד בין משפחות . בהינף יד הוא עמד שם , שיכור מעוצמת הכוח ופקד " רכטס" , "לינקס, "רכטס ", "לינקס" . האנשים הלכו בשקט , לא יודעים לאן הם הולכים. כאשר אנשים לא צייתו  מיד, צווח עליהם ראוקה "ימינה, כלבים מצורעים שכמוכם" .

כתב אברהם חורי ביומנו:  " זקנים וחולים , משפחות מטופלות בילדים , נשים בודדות  וכל מי שמראהו החיצוני  לא הרשים אותו כבעל יכולת  עבודה- כל אלה הופנו לצד ימין, שם נפלו הישר לידיהם של השוטרים הגרמנים והליטאים"  (אברהםתורי , גטו יום יום , יומן ומסמכים מגטו קובנה , הוצאת מוסד ביאליק)

 "הגיע תורנו , עמדנו מול סמל האס. אס הלמוט ראוקה, מסתכלים עליו , והוא מסתכל עלינו לחסד או לשבט, אנחנו בידיו . לא הבנתי מה קורה , לא העזתי  לחשוב  מה יקרה. הפחד אחז בנו, ולא הרפה. גם ביננו  הפריד סמל האס אס ראוקה. הוא ציווה על אמא ועל אבא ללכת  שמאלה. סבא אברהם , סבא פסח, אשתו סימה ואני  נצטווינו  לפנות ימינה. שני מסלולי  הליכה הוליכו אל מחוץ לכיכר, כל אחד  בכיוון הנגדי. נכנסנו למסלול הימני. משני צדדיו ניצבו שוטרים יהודים. "

"ואז קרה דבר מופלא, עוד אירוע מאותם אירועים  חריגים  שחרצו את גורלי במהלך השואה . רגעים אחדים  לאחר  שנכנסנו למסלול ההליכה, התנפל עלי שוטר  בשם  וילנצ'וק בלא סיבה, בלא שעשיתי משהו  לעורר את רוגזו. הוא סטר לי ובעט בי, נפלתי המומה. חשבתי לעצמי הנה תחילת הסוף, ואז הוא  העמיד אותי על רגליי, דחף אותי  בגסות ואמר לי "תרוצי  מהר לשביל השני " . וילנצ'וק  היה חבר של אבא, שכן שלנו , רק מאוחר יותר הבנתי את פשר התנהגותו. "

" רצתי , ברחתי לעבר הצד השמאלי של הכיכר , לא הבנתי  מה קורה. התרוצצתי  אנה ואנה , מחפשת את ההורים שלי ,"

לאחר חמש שעות מצליחה לבסוף  גוטיה שמוקלר , בת ה14 למצוא את הוריה ולהתאחד שוב איתם .

" האקציה הנוראה נמשכה ונמשכה כאילו  אין לה סוף .  אחר הצהריים  היפנה  סמל האס. אס ראוקה יותר ויותר אנשים ימינה, אל מסלול המוות . בשש בערב הושלמה המכסה. עשרת אלפים איש בגטו קובנה נשלחו למוות, תמה המשימה."

"רק מאוחר  יותר הבנתי  שבזכותו של וילנצ'וק נחלצתי ממסלול  המוות. כל מי שהופנו ימינה, הועבר  לגטו הקטן  בגטו קובנה. הם ניסו להתמקם בדירות הריקות של הגטו, למצוא מזון, לנחם זה את זה, חשבו שאולי , אולי יינתן להם לנהל חיי גטו חדשים. "

"אבל למחרת ראינו  קבוצות קבוצות  מובלות מן הגטו הקטן  לכיוון הפורט  התשיעי. עד השעות  המאוחרות של הלילה שמענו יריות .כל מי שהלכו  במסלול  הימני נלקחו בסופו של דבר לפורטים, נורו ונהרגו . הניצולים  המעטים  העידו  אחר כך שהפשיטו את כולם, הכניסו אותם לבורות  וירו בהם. רק 10 ניצלו. בין הניצולים  היו מי שמצאו מחסה מתחת לגוויות , התחזו למתים , וכעבור יום יומיים  חזרו בחשאי לגטו. הייתה זו האקציה הנוראה ביותר בכל ההיסטוריה של הגטו, עד שהועלה באש . "

גוטיה שמוקלר , בת  14 והוריה חזרו לביתם בגטו הגדול בקובנה.

סמל האס. אס  ראוקה מצא מקלט לאחר המלחמה בקנדה, אך נעצר והוסגר לגרמניה ב1983, כמה חודשים  לאחר שהוסגר מת בבית הכלא בפרנקפורט, עוד לפני שנפתח משפטו .

מקור :

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

ראו גם :  טבח יהודי קובנה , 29 באוקטובר 1941 , קישור לויקיפדיה בעברית )

כיצד שרדה רבקה גרבר (פוליטנסקי) את אקציית הילדים בגטו קובנה ?

 

חלק א' : רקע

אקציית הילדים בגטו קובנה, במיוחד זו שהתרחשה במרץ 1944, הייתה אירוע טראומטי שבו נחטפו ונרצחו כ-1,300 ילדים (כמעט כל הילדים ששרדו אז  בגטו קובנה), כשהם נורים בפורט התשיעי או נשלחים לאושוויץ, כ-1,300 ילדים נחטפו בכוח מידי הוריהם בגטו קובנה , שחלקם התחבאו, אך נתפסו. הצעקות וההתנגדות של ההורים בגטו היו קורעות לב.

חלק ב' : מתוך ספרה של גוטיה פיש

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן],  ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

"פלוגות  של אנשי הגסטפו , מתוגברות בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים , פשטו על הבתים בגטו , שלפו ילדים  ממיטות חמות , חטפו ילדים מידי הוריהם היכו אותם והשליכו אותם ככלבים למשאיות . "

"הגטו התמלא צעקות , יללות בכי, אבל ניידות המשטרה סבבו בחוצות גטו קובנה משמיעות מוסיקה קולנית ברמקולים, להחריש  את זעקות הילדים והאימהות . כלבים התרוצצו מבית לבית , במקומות המסתור ובחצרות , תרים אחרי הטרף האנושי. "

אימהות התחננו " אל תיקחו את הילדים !" , אבל הגרמנים התעלמו  באכזריות מכך . אימהות  שהתנגדו להתנתק מן הילדים  או שניסו  להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום . ילדים ניסו לברוח ונורו .

בראש המבצע עמד ברונו קיטל, אחד מן האחראים לחיסול גטאות ורשה.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו  הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות .

כותבת  ד"ר  גוטיה פיש בספר זיכרונותיה : "במפגש של ילדי הגטו לשעבר שנערך בשפיים  שמעתי מחברתי רבקה גרבר- היום פוליטנסקי, רופאת ילדים- כיצד שרדה את האקציה. ההורים לא היו בבית , והיא נשארה לבד, כשראתה את  השוטרים הגרמנים והליטאים מתקרבים , היא נכנסה לשכנים וביקשה להסתתר במחבוא שבו הסתירו את ילדיהם, אבל הילדים בכו בהיסטריה, והיא חששה שייחשפו . רבקה חזרה אפוא לביתה, לבשה את בגדי אמה , התאפרה ונעלה נעלי עקב, ואכן , הגרמנים האמינו לה כשאמרה שהיא בת 16 , וכך ניצלו חייה. "

לאחר האקציה של הילדים, תכפו המשלוחים למחנות הריכוז. גטו קובנה התרוקן .

 גוטיה שמוקלר (פיש), בת 14 הצליחה להימלט מגטו קובנה לפני אקציית הילדים ומצאה מסתור בזהות נוצרית בדויה אצל  משפחה ליטאית. 

מקור :

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן],  ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

סיפור החיים של אניטה שפירא כפעוטה בתקופת השואה

 

אניטה שפירא, שנולדה ב–1940 בוורשה, הושארה כפעוטה במנזר פולני במלחמת העולם השנייה, הוריה נספו בשואה והיא נאספה על ידי משפחה אחרת שעלתה עמה לישראל. 

מתוך הספר המרתק:   אניטה שפירא , "ככה  זה היה ": סיפור חיים  , הוצאת עם עובד , 2022 .

 "מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי ? היא לא זכרה הרבה דברים .

נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה . הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה . האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה ? אין את מי לשאול .

הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו : לילה . היא בזרועות אימא פליציה . חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני .

מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו . היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא : "ששש ! " והיא נרדמה . כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם . האִם נפרדה ממנה בנשיקה ? בחיבוק ? לא זוכרת . כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת : כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני . האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי ? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כיליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה ? ! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי : בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה ? היא לא זכרה .
אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי
גבורה : סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא . ילדה יהודייה שגדלה  בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר . היא לא זכרה סבל מיוחד . אולי היה רעב – היא זכרה לטובה שפעם אחת קיבלה תפוח אדמה שבושל בקליפתו והיה רך .

 זה היה מעדן . אבל כולם רעבו . אולי לא היו בגדים להחלפה . גם זה ייתכן – בשיחה עם ילדה שאיתה התיידדה היא הבטיחה לעשות לה שמלה מפרחים . אך לא היה זה מחנה הסגר והיא לא חוותה סבל גופני או השפלה . הייתה הפרֵדה מאימא והייתה תמונת עתיד שכנראה אימא פליציה עמלה להחדיר לה לזיכרון : אבא ( שהתגייס לצבא הפולני ונסוג עימו לרוסיה ) עתיד לחזור אחרי המלחמה ולקחת אותה .

כתם לידה על כתפה הימנית קיבל משמעות חשובה : זה כדי שאבא יוכל לזהות אותה . האם אבא ידע שהיא נולדה ושיש לה כתם לידה ? לא יודעת .

כשהייתה בת 18 נודע לה שהוריה נישאו בשנות השלושים ולא נולדו
להם ילדים אחרים . אביה, בולק לאכר, היה עורך דין, וככל האקדמאים קיבל דרגת קצונה בצבא הפולני ונסוג יחד עימו מזרחה עם התקדמות הגרמנים .
בדרכם מזרחה הם עברו בווהלין, בעיירות שמהן באו גם ההורים המאמצים  רוזה ובנו . פליציה הייתה אמורה לבוא בעקבותיו . הגבול על נהר הבוג, שחצץ בין שטח הכיבוש הגרמני לזה הרוסי, עדיין היה עביר . אך אז התברר שפליציה בהיריון, והיה זה היריון יקר מכדי לסכן אותו בנדודים . אביה של אניטה בולק ניסה לשוב לוורשה, נתפס בגבול בידי הצבא האדום ונשלח לעבודת כפייה במכרות, ולא שב ממנה . או אולי נתפס בידי הגרמנים ? לא יודעת . אך האם  פליציה לא ידעה על כך . אולי היא כתבה לו שנולדה להם בת ויש לה כתם על הכתף ? עדיין לא הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה .

מה עלה בגורלה של אמא של אניטה,   פליציה ? לפי אחת הגרסאות, בדרכה חזרה מן המנזר באוטווצק לוורשה היא זוהתה כיהודייה בתחנת הרכבת ונורתה במקום . היה קל לזהות אותה : היא הייתה כהה ובעלת יופי יהודי ספרדי, אולי הוכחה לכך שיהודים מספרד הגיעו גם לפולין . מוטב למות כך מאשר בטרבלינקה.

מימיה במנזר אניטה  זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי לחם הקודש שהיו קשים לבליעה . היא לא זכרה חום או איבה . זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים . זמן ששורדים בו.
היא זכרה נדודים של חניכות המנזר ממקום למקום בשל ההפצצות . אולי היו אלה בסך הכול מעברים בין שני מנזרים ? ילד אינו יודע להעריך מרחקים .

ויום אחד באו אנשים ולקחו אותה מהמנזר . איש לא אמר לה מה ומי המציאות הייתה נוזלית מאוד, והיא הייתה המושא של סיפור המעשה, לא יוצרת שלו . היא לא זכרה את האנשים אך התרשמה מאוד מהעצים שברחוב שולי הדרך, ככל שהמכונית התקדמה בנסיעה . אלה היו חיילים יהודים בצבא הפולני, שאספו ילדים יהודים והביאו אותם לבית יתומים של הג'וינט או של ארגון יהודי אחר . ושוב חזר המחזה של שינה והתעוררות למציאות חדשה . היא נרדמה במכונית והתעוררה בבית היתומים . כשהתעוררה, אחד המדריכים חייך אליה ואמר לה דבר-מה שהשתמע ממנו שהיא יהודייה, והיא מיהרה להכחיש בתוקף את הקביעה הזאת : "לא לא, אני לא ! " ואז הוא אמר לה במאור פנים : "אל תדאגי, כאן כולנו יהודים . לא צריך לפחד יותר" . אך הייתה חרדה באוויר : אנשים התלחשו שילדים יהודים מבית היתומים הוכו בידי נערים פולנים . והייתה תחושה שזה עוד לא נגמר .

יום אחד באה למקום אישה צעירה ולקחה אותה מבית היתומים . מי היא הייתה ? אולי חברה של  האם פליציה שהשביעה אותה לקחת את ילדתה אליה לאחר המלחמה, עד שאבא יחזור ? האם הייתה יהודייה ? האם הייתה פולנייה ? לילדה בת החמש ( אולי קצת פחות ) לא ניתן שום הסבר . היא קיבלה את תהפוכות המציאות בהשלמה, בציפייה לסוף המסע . בדרך מבית היתומים הן עברו על פני הריסותיה של ורשה, שנתקבעה בזיכרונה כגל חורבות .

המשפחה שאימצה אותה הייתה משפחה חמה, מחבקת ומן הרגע הראשון גם אוהבת : אימא רוזה הייתה הדמות הדומיננטית, אבא בנו היה אדם טוב לב וקיבל את מרותה . כאשר מסיבה כלשהי ( בדרך כלל מסיבה כספית ) היו לו השגות על מה שהיא ביקשה לעשות, היא הייתה פוסקת ביידיש : "מוכרחים" .
נו, מוכרחים אז מוכרחים . דודה אינה ודוד פיניק ( האח של רוזה ) היו טובי ב ומחבקים . תינוק בבית עושה טוב ללב . מארק היה תינוק שלו וחמוד, והיא התקשרה אליו כמו לאח . לא בלי רגשות קנאה ונחיתות של מי שאינה באמת שייכת, מאומצת : כשאבא בנו לקח את מארק על הידיים, היא תבעה שייקח גם אותה, להפגין שוויון .
היא הגיעה אליהם בדצמבר 1945 .

מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו לנו ספרי קריאה והאימהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה". 

  ראו גם :

אריאנה  מלמד , "הנפש החצויה של אניטה שפירא?, עיתון " הארץ" , 15 לפברואר 2020 ( קישור)