"למרות שהייתי בת 14 בלבד, נחשבתי
בעיני הורי לילדה אחראית ובוגרת, שהרי הוכחתי את בשלותי כשעברתי ניתוח פיקטיבי
להצלת המשפחה. אבא הסכים לספר לי, ששמע בבית הכנסת שהגרמנים, למרות מפלתם המוחצת
בכל החזיתות בעת ההיא, בעזרת משתפי פעולה הסלובקים, אינם מוכנים לוותר על ביצוע
התוכנית של ה"פתרון הסופי" וסילוק כל היהודים מאדמת אירופה הכבושה. הם
עומדים לבצע את גירוש הנותרים, עד
האחרון שבהם וזאת במהירות. לכן, על כל היהודים לארוז את חפציהם, להתארגן ולהתייצב
כבר היום לטרנספורט."
אבא בעל התושייה והאמונה הנאיבית, סירב
להיכנע. הוא לא ילך כצאן לטבח, חובתו להתגונן ולגונן על משפחתו. למרות המצב העגום,
למרות חוסר הסיכוי להיחלץ ממנו ועל אף העייפות המצטברת מהבריחות והמחבואים שנמשכו
כמעט שלוש שנים, הוא שוב החל רוקם תוכניות. בעייתו העיקרית הייתה חוסר אמצעים
כספיים מינימליים וחוסר כיוון מילוט. אך כמו חיה לכודה, שחשה בסכנה המתקרבת, כבר
באותו בוקר הכריז: "בואו, נכנס למחסן העצים בירכתי החצר, כדי שלא ימצאונו
בדירתנו כאשר יעברו לפקוד את היהודים בביתם. נשהה במחסן כמה שעות ואז נראה מה יהיה
הלאה. אתן הבנות צריכות לשמור על שקט מוחלט, כדי
שלא יגלונו וגם כדי שנוכל להאזין למתרחש בחוץ".
וכנגדו, אמא הריאלית יותר והספקנית, פקפקה
בהצעתו, לא האמינה באפשרות מילוט ולא הסכימה עם הרעיון. לדעתה, אין טעם לחכות
במחסן החשוך והטחוב, ממילא ימצאו אותנו.
כשיעברו בבתי היהודים. ואם בדרך נס בכל זאת
לא ימצאונו במהלך החיפושים, מה יביא הלילה, לאן נלך?
בסופו של דבר אבא הצליח לשכנע את אמא,
שחייבים לפחות לנסות. במהירות לבשנו מעילים, לקחנו בתיק כמה מהבגדים החמים ומעט
מזון מוצק שהיה בבית. אחותי הקטנה מרים, חיבקה אל גופה את בובתה החדשה העשויה
מ"קַ אוּצ'וּק" (מין פלסטיק קשיח) ולא הרפתה ממנה, כאילו שואבת בטחון
מקרבתה. מצוידים בכל אלה, התגנבנו אל המחסן. אבא פתח בזריזות את המנעול, הורה לנו
להיכנס, סגר את הדלת עלינו ואנו התיישבנו על בול עץ רחב. במקום שרר כמעט חושך
מוחלט, המחסן היה ללא חלון ורק החריצים שבין לוחות העץ ששימשו קירות, העבירו מעט
אור.
כעבור שעה קלה שמענו קולות ריצה וצעקות
בחצר ודרך החרכים ראינו את שכנינו מתרוצצים הלוך וחזור, ללא כיוון או מטרה, כמו
עכברים מורעלים. כולם נשאו בידיהם תרמילים, תוך ויכוחים והתייעצויות על תוכנם.
כאשר הגיעו השוטרים הגארדיסטים (משמר
ההלינקה) הסלובקים החלו מזרזים אותם
למקום הריכוז. לפתע החצר התרוקנה, השתרר שקט מוזר ושוטר יחיד עבר מפתח דירה אחת
לשנייה והטביע חותמת שעווה על מנעולי הדלתות שננעלו (כפי שעשו תמיד כשמשפחה נלקחה
ועזבה את הבית). מועקה כבדה ירדה עלינו, נצמדנו האחד לשני ישובים על בולי העצים.
אבא החל עורם במחסן גזרי עצים לגובה, כדי
לצור מעין מחיצה, שתסתיר אותנו במקרה שיפתחו את דלת המחסן. ישבנו צפופים זה ליד
זה, מחזיקים אחד בשני, מדי פעם לוחשים ורק כשהצטרכנו להטיל את מימינו, סרנו לפינה
אחרת כדי שמקום מושבנו לא יירטב..
כך ישבנו שעות ארוכות. גם שעת הצהרים חלפה
לה מכבר והשמש החלה שוקעת. מבעד לסדקים חדרו קרניים אלכסוניות והאירו את המחסן.
דממה שררה בכל הסביבה, לנו היה ברור שכל היהודים שבחצרנו נלקחו או נמלטו. ידענו,
שישנה משפחה אחת ויחידה לא יהודית, שמתגוררת "בחצר היהודים", ותמהנו מה
הרגשתם כעת, כשנותרו יחידים בחצר הגדולה, המרובעת, שהתרוקנה. דירתם הייתה בקצה
החצר מול המחסן ואנו השקפנו לעברם. ראינו כיצד הם מסתכלים מבעד לחלון ומדי פעם גם
פתחו את הדלת, יצאו ומיד חזרו. הם ראו את המחזה של איסוף היהודים ונראו נבוכים. לא
יצאו למחות או לעודד את המגורשים, אפילו לא נתנו ברכת פרידה להולכים, נשארו בביתם
כאילו נכלמים, מפוחדים או אדישים.. לא
היה שום טעם לשהותנו המתמשכת במחסן ללא מצרכי מזון, ללא עזרה וגם מפאת חשש לחיפוש
אפשרי וכמעט ודאי. עוד לפני שהערב ירד, אבא הורה לנו לצאת מהמחבוא לכיוון ביתם של
השכנים הגויים. נקשנו על דלתם ובפותחם, הם נעמדו מולנו ופניהם מביעים תמיהה על
הימצאותנו שם, ומבוכה מהולה ברחמים ופחד. אבא ביקש עזרה ומסתור בביתם למשך זמן
קצר, ניסה לשכנע אותם כי מדובר רק בלילה אחד, אך הם סירבו בכל תוקף וטרקו בפנינו
את הדלת.
מקור וקרדיט :
עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם,
ירושלים, תש"ס, 2000
עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022
קישור
לסיפור החיים באתר " יד ושם"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה