"כמו חולדות שהגיחו מהביוב " , סיפור הישרדותה הלא ייאמן
של קרסטינה חיגר
הילדה קרסטינה חיגר ,בת 6 בתעלות הביוב של העיר
לבוב
ד"ר קריסטינה חיגר, כיום רופאת שיניים
בארה"ב, למדה בביה"ס לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית .
מאת : מרדכי חיימוביץ , עיתון מעריב , 27 לאפריל
2019
"נפגשנו לפני שלוש שנים. קריסטינה הייתה בת
81, והבלונד ריכך את מצבור שנותיה. מצאתי אותה חדה וקפדנית. גברת שלא התירה לאף
פרט להחליק למדרון האחורי של הזיכרון. מספרת שיצקה במיומנות את רגשותיה אל תבניתן
המילולית. דוברת עברית במבטא פולני ואנגלית במבטא עברי.
ממה חייתם?
"אבא איגנץ־ישראל עבד בשתי מקומות כמנהל חשבונות. אמא פאולינה נשארה בבית. אהבתי זמן שלי עם אמא בבית".
כעבור שנתיים פלש היטלר לרוסיה. בקריסטינה - אז בת 6 - צרוב זכר היום שבו נכנסו ללבוב. "עמדתי עם אבא ליד החלון, היה הרבה רעש, ראינו את הגרמנים על האופנועים, אנשים מחאו להם כפיים ואבא אמר: 'זה סוף שלנו'. את המילים האלה אני זוכרת". הם נשארו בדירתם, אבל הפסנתר של אמא עבר לרשות וובקה, סגן המושל הגרמני של לבוב. "הוא ניגן נהדר ואחר כך שאלתי את עצמי: 'איך אנשים עם תרבות כזאת יכלו להרוג בדם קר?'".
אחרי חודש גורשו מדירתם לטובת טייסים של
הלופטוואפה. המשפחה התחילה להתגלגל, כשכל מעבר חונק אותם יותר ויותר בין קירותיהם.
מדירת חדר שחלקו עם שלוש משפחות, התכווצו לבסוף לחדרון בתוך הגטו. באחת האקציות
(גירוש למחנות הריכוז וההשמדה) נכנס אליהם גרמני ששאל: "פרופסורים?
דוקטורים?". אמא השיבה: "עובדים". כשראה את תמונות ילדיה על השולחן
פסק: "טוב, תישארו". אבל אחריו הגיע אוקראיני עיקש שניסה לגרש אותם. הוא
התרצה רק תמורת שעוני הזהב של ההורים.
קריסטינה חששה לצאת לשחק, כי ברחובות הוצבו עמדות גרמניות. בחדרונם עקר אביה את הלבנים מתחת לאדן החלון ובחלל שנוצר שם שני כיסאות. כשיצאו ההורים לעבודה, נדחסה אל המסתור עם אחיה פאבל-פנחס בן ה־3. "הוא היה ילד טוב. לא בכה ולא שאל שאלות". כששמעו את הגרמנים מעבר לדלת, הייתה נועלת את האח במזוודה והודפת אותה מתחת למיטה. היא התחבאה בארון מאחורי חלוקיה הארוכים של אמא, מקפידה שקצות אצבעותיה לא יסגירו אותה.
"פיתחתי זהירות חייתית", היא אומרת, "הייתי מחכה שהגרמנים או האוקראינים ילכו ואז הייתי מחכה עוד, מפחד שיחזרו ורק אז הייתי רצה ומוציאה את אח שלי מהמזוודה כי פחדתי שייחנק".
נפשית, היא מודה, היו הימים האלה קשים מאלה שתעבור בביוב של לבוב. "כי הרגשתי בודדה ואח שלי על הכתפיים שלי".
בבניין האחרון שבו גרו בגטו היו שלוש קומות. הם היו בשנייה, ובראשונה מוקמה עמדה של הוורמאכט. מדי פעם עלו אליהם החיילים הגרמנים וחילקו קוביות סוכר ושוקולד לילדים. אחד מהם אמר שקריסטינה מזכירה לו את בתו בבית. אבל אביה לא הלך שולל אחרי הבלחות של אנושיות מקרית. הוא בנה במרתף קיר לבנים והם הסתתרו מאחוריו. כשהגרמנים גילו את עקבות הסיד הטרי, הרסו את החומה וחשפו אותם. הם נגררו אל מאות יהודים מבוהלים בחצר. אחד החיילים אחז שוט והתחיל לחרוץ את גב אביה. כל העת הזאת איגנץ חיגר לא חדל להתחנן על נפשות משפחתו. כסף ותכשיטים עזרו גם הפעם, והגרמני השאיר אותם בגטו. אבל האם פאולינה חששה מהנולד ובצדק. אחרי הגרמני הזה, כך הבינה, יבוא גרמני אחר, ואחריו יגיע תורו של האוקראיני, והכל יתחיל מחדש. היא התחננה שהמצליף לא יעזוב, שימשיך איתם, התחייבה שתפנק אותו בבישולים, "אייר מיט צוויבל (ביצים עם בצל - מ"ח), שמעתי את אמא מבטיחה לו".
איגנץ חיגר באותם ימים עשה עבודות נגרות לגרמנים. בגלל מחסור בחומרים לא עמד פעם במועד האספקה ודינו נגזר לתלייה. העמידו שולחן, העלו אותו עליו וכרכו את החבל לצווארו. רגע לפני שעמד לבעוט בשולחן ולשמוט את חיגר מחייו, חזר בו איש הגסטאפו. הוא הורד מהשולחן חיוור, רועד, חסר יכולת להניע איבר. אבל השיתוק לא השתלט על מוחו. זה היה הרגע שבו תפס איגנץ־ישראל חיגר שאין לו מה לחפש עוד על האדמה הרעה הזאת. שכדי לחיות יש להיקבר.
הוא הכיר די טוב את תעלות הביוב של לבוב. במלחמת העולם הראשונה ראה שבויים איטלקים חופרים אותן. הוא זכר מאילו בניינים ניתן לרדת אליהן. לאחר שמצא בניין נטוש כזה, גייס שני חברים, והם התחילו לחפור. כל לילה. ככה שלושה שבועות. בסכינים, בכפות ובמזלגות חצבו את דרכם אל שאול הישועה. כשקרבה השעה להשתחל פנימה, העביר את משפחתו למחבוא במרתף הבית הזה.
פעם, כשירד להכין את המחבוא בתעלות, ראה חיגר אלומת אור משוטטת. כשקרב אליה הבין שלפניו שלוש אלומות ומאחוריהן שלושה אנשים. לאחד מהם קראו לאופולד סוחה, פקח עירוני של מערכת הביוב. איתו עבד סטפן ורובלבסקי, והשלישי היה עוזרם הנאמן ששמו אינו ידוע. קריסטינה משחזרת באוזני את השיחה שניהל אביה עם סוחה.
קריסטינה חששה לצאת לשחק, כי ברחובות הוצבו עמדות גרמניות. בחדרונם עקר אביה את הלבנים מתחת לאדן החלון ובחלל שנוצר שם שני כיסאות. כשיצאו ההורים לעבודה, נדחסה אל המסתור עם אחיה פאבל-פנחס בן ה־3. "הוא היה ילד טוב. לא בכה ולא שאל שאלות". כששמעו את הגרמנים מעבר לדלת, הייתה נועלת את האח במזוודה והודפת אותה מתחת למיטה. היא התחבאה בארון מאחורי חלוקיה הארוכים של אמא, מקפידה שקצות אצבעותיה לא יסגירו אותה.
"פיתחתי זהירות חייתית", היא אומרת, "הייתי מחכה שהגרמנים או האוקראינים ילכו ואז הייתי מחכה עוד, מפחד שיחזרו ורק אז הייתי רצה ומוציאה את אח שלי מהמזוודה כי פחדתי שייחנק".
נפשית, היא מודה, היו הימים האלה קשים מאלה שתעבור בביוב של לבוב. "כי הרגשתי בודדה ואח שלי על הכתפיים שלי".
בבניין האחרון שבו גרו בגטו היו שלוש קומות. הם היו בשנייה, ובראשונה מוקמה עמדה של הוורמאכט. מדי פעם עלו אליהם החיילים הגרמנים וחילקו קוביות סוכר ושוקולד לילדים. אחד מהם אמר שקריסטינה מזכירה לו את בתו בבית. אבל אביה לא הלך שולל אחרי הבלחות של אנושיות מקרית. הוא בנה במרתף קיר לבנים והם הסתתרו מאחוריו. כשהגרמנים גילו את עקבות הסיד הטרי, הרסו את החומה וחשפו אותם. הם נגררו אל מאות יהודים מבוהלים בחצר. אחד החיילים אחז שוט והתחיל לחרוץ את גב אביה. כל העת הזאת איגנץ חיגר לא חדל להתחנן על נפשות משפחתו. כסף ותכשיטים עזרו גם הפעם, והגרמני השאיר אותם בגטו. אבל האם פאולינה חששה מהנולד ובצדק. אחרי הגרמני הזה, כך הבינה, יבוא גרמני אחר, ואחריו יגיע תורו של האוקראיני, והכל יתחיל מחדש. היא התחננה שהמצליף לא יעזוב, שימשיך איתם, התחייבה שתפנק אותו בבישולים, "אייר מיט צוויבל (ביצים עם בצל - מ"ח), שמעתי את אמא מבטיחה לו".
איגנץ חיגר באותם ימים עשה עבודות נגרות לגרמנים. בגלל מחסור בחומרים לא עמד פעם במועד האספקה ודינו נגזר לתלייה. העמידו שולחן, העלו אותו עליו וכרכו את החבל לצווארו. רגע לפני שעמד לבעוט בשולחן ולשמוט את חיגר מחייו, חזר בו איש הגסטאפו. הוא הורד מהשולחן חיוור, רועד, חסר יכולת להניע איבר. אבל השיתוק לא השתלט על מוחו. זה היה הרגע שבו תפס איגנץ־ישראל חיגר שאין לו מה לחפש עוד על האדמה הרעה הזאת. שכדי לחיות יש להיקבר.
הוא הכיר די טוב את תעלות הביוב של לבוב. במלחמת העולם הראשונה ראה שבויים איטלקים חופרים אותן. הוא זכר מאילו בניינים ניתן לרדת אליהן. לאחר שמצא בניין נטוש כזה, גייס שני חברים, והם התחילו לחפור. כל לילה. ככה שלושה שבועות. בסכינים, בכפות ובמזלגות חצבו את דרכם אל שאול הישועה. כשקרבה השעה להשתחל פנימה, העביר את משפחתו למחבוא במרתף הבית הזה.
פעם, כשירד להכין את המחבוא בתעלות, ראה חיגר אלומת אור משוטטת. כשקרב אליה הבין שלפניו שלוש אלומות ומאחוריהן שלושה אנשים. לאחד מהם קראו לאופולד סוחה, פקח עירוני של מערכת הביוב. איתו עבד סטפן ורובלבסקי, והשלישי היה עוזרם הנאמן ששמו אינו ידוע. קריסטינה משחזרת באוזני את השיחה שניהל אביה עם סוחה.
סוחה: "מה אתה עושה כאן?"
חיגר: "אני מחפש מחבוא למשפחה שלי".
סוחה: "אני יכול לעזור, אבל זה יעלה לך הרבה כסף".
חיגר: "בסדר".
ורובלבסקי: "אתה משוגע. איך אתה יכול להאמין לו?"
חיגר: "אין לי ברירה".
הסוודר הירוק של סבתא
לאופולד סוחה, אז בן 34, נולד בפרבר עני בלבוב. לך תבין מה גרם לאיש
הזה להתגרות בשטן. לסכן את ראשו למען כמה יהודים. ברור שהכסף היה מניע, אבל לא רק
הוא. סוחה, כך נראה, הוסיף להתמסר לנרדפים גם כשחיגר התרוקן מהזלוטי האחרון. ייתכן
שמעל כל אלה הייתה זאת נפשו השסועה של לאופולד סוחה. נוסף לעבודתו החוקית בביוב,
השלים הכנסה מפשעים ועבירות קלות. בעיקר פריצות, גניבות וחטיפות תיקים. את שללו
נהג להטמין בתעלות עד שנמצא לו שימוש או קונה. אבל העבריין החסיד היה גם איש דתי
מאוד. כל הסיכויים שבאותם ימים התעורר הקתולי שבו וייסר אותו על חטאיו. הצלת
היהודים הייתה הזדמנות לעשות תיקון, לזכות במחילה כנסייתית נכספת.
1 ביוני 1943. לקראת ירידתה לביוב מבקשת קריסטינה בת ה־8 להתקשט בסנדליה החדשים. אמא מסבירה לה שהמקום שאליו מועדות פניהם אינו מתאים לסנדלים. בחוסר רצון היא נועלת נעליים גבוהות. מתעטפת בסוודר ירוק שסרגה לה סבתא. כשהיא רואה את חור החושך הגדול היא מסרבת להשתלשל. "אל תפחדי", מאיץ בה אביה ודוחף אותה למטה. "ופתאום עלה מולי ראש מחייך, בלונדיני כזה עם פנים מוארות. כך ראיתי בפעם הראשונה לאופולד סוחה".
סוחה הביט נפעם בפאולינה המועכת אל לבה את שני ילדיה. "היא נראתה כמו תרנגולת שעוטפת את האפרוחים שלה", יספר בבוא היום, "הרגשתי שלא משנה מה - אני חייב להציל אותם". הם הלכו בחשיכה, מחליקים וקמים, קורעים את קורי העכביש שבדרך. מנסים להתקדם ולהגיע אל המוצא לנהר. סוחה יודע כי שם ממתינים קני הגסטאפו ומונע מהם. "בכיתי. כל כך פחדתי. שאלתי את אבא: לאן אתה לוקח אותנו? כמה זמן נישאר פה? אבא אמר: הכל יהיה בסדר, אל תדאגי רק תהיי קרובה אלי. תחזיקי אותי חזק־חזק".
תארי לי את העולם שפגשת שם למטה.
1 ביוני 1943. לקראת ירידתה לביוב מבקשת קריסטינה בת ה־8 להתקשט בסנדליה החדשים. אמא מסבירה לה שהמקום שאליו מועדות פניהם אינו מתאים לסנדלים. בחוסר רצון היא נועלת נעליים גבוהות. מתעטפת בסוודר ירוק שסרגה לה סבתא. כשהיא רואה את חור החושך הגדול היא מסרבת להשתלשל. "אל תפחדי", מאיץ בה אביה ודוחף אותה למטה. "ופתאום עלה מולי ראש מחייך, בלונדיני כזה עם פנים מוארות. כך ראיתי בפעם הראשונה לאופולד סוחה".
סוחה הביט נפעם בפאולינה המועכת אל לבה את שני ילדיה. "היא נראתה כמו תרנגולת שעוטפת את האפרוחים שלה", יספר בבוא היום, "הרגשתי שלא משנה מה - אני חייב להציל אותם". הם הלכו בחשיכה, מחליקים וקמים, קורעים את קורי העכביש שבדרך. מנסים להתקדם ולהגיע אל המוצא לנהר. סוחה יודע כי שם ממתינים קני הגסטאפו ומונע מהם. "בכיתי. כל כך פחדתי. שאלתי את אבא: לאן אתה לוקח אותנו? כמה זמן נישאר פה? אבא אמר: הכל יהיה בסדר, אל תדאגי רק תהיי קרובה אלי. תחזיקי אותי חזק־חזק".
תארי לי את העולם שפגשת שם למטה.
"שחור. הכל שחור. מנהרות כמו של ה־subway, רק הרבה יותר נמוכות וצרות ורעש חזק של מים. כמו של מפלי הניאגרה".
השאר לומדים לקוות ולהמתין לסוחה. לאחר שהיה מציב אחד מעוזריו שישמור מלמעלה, היה יורד עם האחר. מביא בגדים שכיבסה אשתו מגדלנה, שמיכות, עיתונים, נרות שבת ולפעמים גם ספרי תפילה. את האוכל היו מחביאים מתחת לכלי העבודה במזוודתם. בעיקר לחם, קאשה (כוסמת) ומרגרינה. לפעמים היה סוחה חותך לשניים את הכריך שהכינה לו אשתו ומתחלק עם קריסטינה ואחיה.
איך נראה היומיום בביבים? איך
התארגנתם עם האוכל?
"עשינו שולחן מהקרשים שמצא אבא. אישה בישלה מרק על פרימוס שהביא לנו סוחה. בדרך כלל זה היה מים עם לחם, קאשה ובצל. הבצל הציל אותנו".
מאיפה היו מים לשתייה?
"אבא היה מביא מצינור סדוק. בגלל שלא יכול היה להזדקף היה הולך על ארבע לאורך שני מייל עם הדלי בין השיניים".
שירותים?
"היה דלי ומי שהיה צריך הלך לקצה התעלה ועשה. אחר כך היינו מרוקנים למנהרה הראשית".
איך ישנתם?
"על אותם קרשים שעליהם אכלנו".
איך התגברתם על הריח?
"לא התגברנו - התרגלנו. כשאני עוברת היום ליד עובדים שמנקים ביוב אני אומרת לעצמי: בתוך זה חיית, את תופסת?".
מה עשיתם במשך היום?
"לפעמים שיחקנו עם החולדות".
וחוץ מזה?
"אבא ביקש מסוחה שיביא ספרים ולימד אותי קריאה ומתמטיקה. כשיצאתי אמא רשמה אותי לכיתה א', אבל המורה אמרה: 'היא יודעת יותר מדי', והקפיצה אותי לג'".
יכולת לחשוב אז על העתיד?
"לא בדיוק. כשישבנו שם אמרתי שאני רוצה רק דבר אחד: לחזור לשחק".
איך לא מאבדים תקווה?
"אבא ידע שהוא צריך לחזק אותנו פסיכולוגית, אז הוא כתב סאטירות והיה עושה לנו תיאטרון ונתן לכל אחד תפקיד בהצגות שלו".
את זוכרת איזה תפקיד שלך?
"אני רק זוכרת ששרתי בפולנית: 'הילדה הקטנה רוקדת עם החייל'".
פעמיים ראו את המוות. באחד המקרים פתיליית הבישול נפלה על קרטון שהצית דליקה שכמעט שרפה אותם חיים. פעם אחרת, לאחר הפשרת השלגים עלה מפלס המים והם כמעט טבעו. היא ביקשה מ"קובה", הדוד שומר המצוות, לומר תפילה, והמים שקטו כהרף עין. סוחה שהגיע אליהם למחרת היה בטוח שימצא רק גופות. כשמצא אותם חיים חש לכנסייה להדליק נרות.
והיא כל כך התגעגעה לעולם שנשאר למעלה. לפרחים, לעצים, לאוויר הרענן. לעתים עלה בידי פולדק סוחה לחטוף למענה פיסות חיים. כדור שלג שחצב בשעת סופה, פח עם מי גשמים שאסף, ענף ירוק שקטף לה.
לא תמיד זה עזר. באחד הימים פשוט הפסיקה לאכול. לא עזרו כל ההפצרות, כל האיומים, וסוחה ביקש מהוריה רשות לטפל בה. הוא הביא אותה אל מתחת למכסה המחורר של אחת התעלות והרים אותה אל קרני האור. בחוץ ילדים שיחקו תופסת, הקפיצו כדור, צחקו בקול והוא לחש לה: "את רואה, ילדה, עוד מעט גם את תהיי שם, ביניהם, מבטיח שתהיי שם".
וזה הוציא אותך מהדיכאון?
"הכל עבר לי. התחלתי להתנהג כמו בן אדם וחזרתי לאכול".
"עשינו שולחן מהקרשים שמצא אבא. אישה בישלה מרק על פרימוס שהביא לנו סוחה. בדרך כלל זה היה מים עם לחם, קאשה ובצל. הבצל הציל אותנו".
מאיפה היו מים לשתייה?
"אבא היה מביא מצינור סדוק. בגלל שלא יכול היה להזדקף היה הולך על ארבע לאורך שני מייל עם הדלי בין השיניים".
שירותים?
"היה דלי ומי שהיה צריך הלך לקצה התעלה ועשה. אחר כך היינו מרוקנים למנהרה הראשית".
איך ישנתם?
"על אותם קרשים שעליהם אכלנו".
איך התגברתם על הריח?
"לא התגברנו - התרגלנו. כשאני עוברת היום ליד עובדים שמנקים ביוב אני אומרת לעצמי: בתוך זה חיית, את תופסת?".
מה עשיתם במשך היום?
"לפעמים שיחקנו עם החולדות".
וחוץ מזה?
"אבא ביקש מסוחה שיביא ספרים ולימד אותי קריאה ומתמטיקה. כשיצאתי אמא רשמה אותי לכיתה א', אבל המורה אמרה: 'היא יודעת יותר מדי', והקפיצה אותי לג'".
יכולת לחשוב אז על העתיד?
"לא בדיוק. כשישבנו שם אמרתי שאני רוצה רק דבר אחד: לחזור לשחק".
איך לא מאבדים תקווה?
"אבא ידע שהוא צריך לחזק אותנו פסיכולוגית, אז הוא כתב סאטירות והיה עושה לנו תיאטרון ונתן לכל אחד תפקיד בהצגות שלו".
את זוכרת איזה תפקיד שלך?
"אני רק זוכרת ששרתי בפולנית: 'הילדה הקטנה רוקדת עם החייל'".
פעמיים ראו את המוות. באחד המקרים פתיליית הבישול נפלה על קרטון שהצית דליקה שכמעט שרפה אותם חיים. פעם אחרת, לאחר הפשרת השלגים עלה מפלס המים והם כמעט טבעו. היא ביקשה מ"קובה", הדוד שומר המצוות, לומר תפילה, והמים שקטו כהרף עין. סוחה שהגיע אליהם למחרת היה בטוח שימצא רק גופות. כשמצא אותם חיים חש לכנסייה להדליק נרות.
והיא כל כך התגעגעה לעולם שנשאר למעלה. לפרחים, לעצים, לאוויר הרענן. לעתים עלה בידי פולדק סוחה לחטוף למענה פיסות חיים. כדור שלג שחצב בשעת סופה, פח עם מי גשמים שאסף, ענף ירוק שקטף לה.
לא תמיד זה עזר. באחד הימים פשוט הפסיקה לאכול. לא עזרו כל ההפצרות, כל האיומים, וסוחה ביקש מהוריה רשות לטפל בה. הוא הביא אותה אל מתחת למכסה המחורר של אחת התעלות והרים אותה אל קרני האור. בחוץ ילדים שיחקו תופסת, הקפיצו כדור, צחקו בקול והוא לחש לה: "את רואה, ילדה, עוד מעט גם את תהיי שם, ביניהם, מבטיח שתהיי שם".
וזה הוציא אותך מהדיכאון?
"הכל עבר לי. התחלתי להתנהג כמו בן אדם וחזרתי לאכול".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה