שמחה הבטיח לעצמו: אם אשרוד, אעלה לישראל
שמחה אפלבאום
צעד כנער בצעדת המוות שמעטים הגיעו לסוף הדרך והוא ביניהם , הצטרף ללחומי הגרילה
ביערות פולין כנגד הגרמנים , עלה לישראל והיה ממיסדי הקיבוץ נצר סרני , הצטרף
לפלמ״ח ונלחם במלחמות ישראל בגבורה כאשר במלחמת יום כיפור הוא היה סמח״ט של יוסי
פלד ובהמשך עזר לקומם את חטיבה 188, שמחה הוא מהנפילים שבנו את מדינת ישראל שהודות
לאנשים כמותו אנחנו חיים לבטח במדינתינו
.
שמחה אפלבאום, הנושא על זרועו את
המספר 78524, נולד בשנת 1927 בעיירה מלץ' (כיום בבלרוס).
בנובמבר 1941 גורשו שמחה ומשפחתו לברזה-קרטוסקה. כשנודע על רצח
יהודי האזור, הם נמלטו לגטו פרוז’ני. במאי 1942 הצטרף שמחה לקבוצת נוער יהודי
שיצאה ליערות כדי לחבור לפרטיזנים יהודיים וחיילים סובייטים. בנובמבר 1942 שב לגטו
עם מספר צעירים כדי להצטייד בבגדים ומזון. אחדים מחבריו נפגעו מירי הגרמנים. שמחה
הצליח להימלט והגיע לבית הוריו. עם חיסול הגטו בינואר 1943 נשלחו שמחה ומשפחתו
לבירקנאו, שם נספתה כל משפחתו.
שמחה התחזה למבוגר מגילו ונשלח לעבודות כפייה. על
זרועו קועקע המספר 78524. הוא הועסק בסחיבת לבנים לבניית משרפות 4 ו-5 ולהקמת מחנה
הצוענים. באפריל 1943 הועבר לאושוויץ 1 והועסק בהנחת מסילת ברזל ובבינוי. בעבודה
זו הוכה קשות עד לעילפון ואובדן מחצית משיניו. בספטמבר 1943, לאחר שורת סלקציות,
הועבר למפעל התחמושת D.A.V. ובאפריל
1944 הועבר למפעל סימנס במחנה בובריק הסמוך.
לאחר שנתיים במחנה ההשמדה, נשלח שמחה ב-1945 לצעדת
המוות לגלייביץ ומשם הועלה לקרון רכבת. כשהגיעה הרכבת לצ'כיה, קפץ שמחה ממנה
ונמלט. במשך חמישה שבועות הסתתר בעזרת איכרים מקומיים, אך לבסוף נתפס בידי הגסטפו,
עונה ונשלח למחנה בוכנוולד ומשם למחנה זקסנהאוזן. באפריל שוב צעד בצעדת מוות, הפעם
לכיוון הים הבלטי תחת משמר אנשי אס-אס. בעת המסע נדר שמחה שאם ישרוד, יעלה לארץ
ישראל, יקים יישוב לזכר הוריו ובני משפחתו שנספו, וכן יצטרף לכוחות הביטחון של
היישוב כדי לסייע בהקמת המדינה.
ב-3 במאי שחרר צבא ארצות הברית את הצועדים ששרדו, וביניהם שמחה בן
ה-18.
ב-1946 מימש את הבטחתו לעצמו: הוא הגיע לארץ באניית המעפילים "תל
חי", וכבר באותה השנה נשלח לקורס מ"כים של ההגנה. במלחמת העצמאות לחם
בגזרת הדרום והנגב בחטיבות גבעתי והנגב. ביוני 1948 עלו הוא ו-16 מחבריו להתיישבות
בחוות שפון ליד באר יעקב, ושם הניחו את היסוד להקמת קיבוץ בוכנוולד (כיום קיבוץ
נצר סרני).
שמחה לחם בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים, והגיע לדרגת
אלוף-משנה במילואים בשריון. הוא היה מיוזמיו ומקימיו של אתר ההנצחה ללוחמי חטיבת
השריון ברק בלטרון. שמחה אף שם לו למטרה להנחיל לנוער את קורות השואה, ומשמש איש
עדות במשלחות בני נוער לפולין ומספר על עברו בבתי ספר ובצה"ל. הוא נשוי
לנעמי, ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים, כולם שירתו או משרתים ביחידות קרביות.
ראו גם :
הנה התמונה: מפקד יחידת שריון, יריב בן-אהרון, בן קיבוץ גבעת חיים,
פוסע לעבר זחל"ם הפיקוד של הסמח"ט. מאחוריו מתנהלת בכבדות שיירה של חצי תריסר
בחורים.
אירועי הימים האחרונים
ניכרים היטב בפניהם. אני מביט בהם ורואה את מראות המלחמה כולה. יריב ניגש אל הסמח"ט
ושניהם מתלחשים. האנשים נשארים מאחור.
"תראה",
אני שומע את יריב, "יש לי בעיה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלות יותר על
הטנק. יש כאן שניים שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץמשנים. הם לא מסוגלים
יותר.".
"תגיד להם שיתקרבו",
אמר הסמח"ט ונפנה מעיסוקיו, "נראה מה אפשר לעשות".
עכשיו מלים אחדות על
הסמח"ט. כשישבתי לצידו בזחל"ם, לא ידעתי עליו דבר. הואהיה גבר כחוש, דרוך
כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה, שהוסיפה לו הדרת שיבה. הוא נראה לי מבוגר מכדי להימצא
במקום שנמצא. לפני שעליתי לזחל"ם שלו, כשעשינו הכרה הוא אמר, נעים מאוד - אני
שמחה מנצר סירני - התחלתי פתאום להבין. בתום השבוע הראשון של הקרבות ברמה, הוטל עליו
לארגן מחדש את החטיבה.
עכשיו נשוב אל הבחורים
שנותרו מן המלחמה ולא עצר בהם עוד כוח לשוב אל קו האש, והנה הם ממתינים בחרדה למוצא
פיו.
"הביטו בחורים",
אמר שמחה וקולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, "אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על
הטנקים - לא צריך. אני לא מכריח אף אחד. אני יודע מה עבר עלכל אחד מכם. אני יודע שהייתם
מאה אחוז. ובכן, מי שרוצה ללכת הביתה - יכול ללכת, ויד על הלב, לא יהיו לי אליו טענות.
באמת".
היתה שתיקה כבדה מאוד.
הבטתי בפניו של הבחור הראשון מימין, זה שעמד קרוב אלינו - ומאז אינני
יכול לשכוח את פרצופו. הוא ניסה לומר דבר מה, אבל קטעי הדברים הצטרפו לבכי
חנוק. הוא אמר, בכל זאת, משהו מבולבל מאוד על ביתו, על אשתו, על ילדיו ושירבב לתוך
הדברים קטעי תיאור של טנק עולה באש וחברים שנשארובתוכו מפני שלא הצליחו לקפוץ בזמן.
דבריו הפכו לאט לאט לנהמה חרישית, עדשהסתיימו ביבבה דקה וקורעת לבבות. פניו של שמחה
מנצר סירני נשארו קפואים. נדמה לי ששמעתי את ליבו פועם בחוזקה.
הבחור עמד נבוך. נהמת
הבכי פסקה פתאום. הוא עמד והציץ בסמח"ט ורק תווי פניו, שהשתנו לפתע פתאום, יכלו
להעיד על המלחמה שהתחוללה עתה בקרבו. האם יעשה את הצעד הראשון - ואחר כך יפסע לאיטו
במורד השביל, גבו אל הטנקים, עד שייעלם כליל בקצה האופק ?
הוא נשאר תקוע במקומו,
כאילו קפא. שמחה שלח את מבטו אל פטריות העשן שהתאבכובמרחקים, כאילו חיפש שם את המילים
המתאימות.
"הביטו בחורים",
אמר לבסוף ומשהו עצוב נלווה אל קולו שכמו עמד לבגוד בו, "אני כבר לא כל כך צעיר,
וזאת המלחמה הרביעית שלי בארץ: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, ששת הימים - ועכשיו המלחמה
הזאת. בעצם, התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם.
ארבע מלחמות בארץ
- ומלחמת העולם באירופה. מן הרגע
שאני זוכר את עצמי אני נמצא בחופשה בין מלחמה למלחמה. התחלתי בפרטיזנים, ומאז אין לדבר סוף.
כשאני חושב עלכך, אני תופס את עצמי בראש וחושב: אלוהים, עד מתי ! עד מתי! אולי בגלל
זה אני מבין טוב מאוד מה קורה לכם עכשיו."
הראשים המושפלים סביבו
הורמו. האוזניים נזקפו פתאום בהקשבה דרוכה. הלחלוחית בקצה העין נעלמה כלא היתה. השתיקות
באתנחתא כבדו שבעתיים.
"הכי נורא היה
באירופה", המשיך שמחה בלחש,
"הם לקחו את הורי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ.
מאז לא ראיתי אותם, אםאתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן, הנה לכם תשובה. אני נלחם,
בחורים, אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי - לא יקרה לבני הדור שלכם, לילדים
שלכם.".
שמחה רצה להוסיף דבר
מה, אבל השתתק. "עכשיו לא זמן לדיבורים", אמר, "תרצו, אספר לכם אחרי
המלחמה. בקיצור, מי שרוצה להישאר מאחור או ללכת הביתה - יכול, מצידי, לעשות זאת."
שוב היתה שתיקה כבדה
ומעיקה, ורק קולות נפץ עמומים, שנישאו ממרחקים עם הרוח, הפרו אותה מדי פעם כמו ביקשו
להיות משקל נגד לדברי הסמח"ט.
"המפקד",
אמר הבחור שעמד מימין, בקצה השורה, "אני עולה לטנק".
הוא אמר את הדברים
בשקט, כאילו לאחר יד - אבל היתה בהם עוצמה כזאת, עוצמהאנושית פשוטה, שהטילה עצמה על
כפות המאזניים והיתה שקולה כנגד כל מכונת המלחמה.
"גם אני",
לחש הבחור שלצידו.
"גם אני",
אמר השלישי.
"גם אני".
"גם אני".
יריב בן אהרון חזר
והבחורים הלכו עימו בשקט. איש לא פצה פה. הם הלכו שקטים, מהורהרים, מכונסים בתוככי
עצמם והבחור שעמד בקצה השורה, מימין, הוביל אותם לעבר הטנקים שהמתינו בקרבת מקום. איש
לא יידע לעולם אילו מחשבות חלפו בראשם. האם חשבו על הטנקים הבוערים שמהם מילטו את חייהם
? האם הרהרו בבית, באשה, בילדים ?
אם יש בחייו של אדם
הבזק אחד שהוא כולו רגע של אמת. זה היה הרגע.
אני מצדיע לך איש יקר
ומפקד מיוחד!!
מרגש....וקשה לאימות
השבמחק