פחד
הסלקציה שכן בנו . סלקציה פירושה שמתוך כ850 בנות בבלוק שמונה נשארו רק כ350 ,
היתר נשלחו להשמדה. ד"ר מנגלה ערך סלקציות . המושג סלקציה הטיל אימה . חוה
אחותי היתה מועמדת פוטנציאלית לסלקציה , להשמדה .
מצב בריאותה
היה בכי רע. רזונה וחיוורונה בלטו במיוחד. גון פניה הכהה קיבל צבע דמוי קלף צהוב
מקומט. עיניה השחורות שקעו עמוק לתוך ארובותיהן ואיבדו את חיותן. קומתה היתה
כפופה, רגליה דמו למקלות דקים.
פלה הבלוקאלטסטה (רופאה יהודיה שהתמנתה ע"י הגרמנים
לאחראית הבלוק באושוויץ ) עשתה מאמצים
להצילה. מצאה מקומות מיסתור שונים -מתחת
לערימת שמיכות, במחסנים שונים מתחת ערימת מזרנים,
על הדרגשים הגבוהים. בכל מיני מקומות הוסתרה עד יעבור זעם, עד לסיום הסלקציה .
בין
סלקציה לסלקציה היתה התקווה של החלמה, של שיפור המצב הבריאותי. בין סלקציה לסלקציה
באושוויץ היה סיכוי להרוויח עוד זמן, לדחות את הקץ. ודילול הנשמות הולך וגובר .
הוא מנת חלקן של כל שוכנות הבלוקים באושוויץ . פשוט נעלמים, לאט לאט .
באחת
הפעמים הוצאה אחותי למחנה התשושים. כולנו
ידענו מהו מחנה התשושים. ידענו שזה מקום טוב, מקום כל-כך טוב שמשם אין חוזרים.
מפעילים קצת גז והכל נגמר...
יום אחד
לקחו אותה, לקחו את אחותי חוה. האם היה זה הגורל שרצה אחרת, או היתה זו תושייתה של
אחותי, שהפכה לאלופת הבריחות באושוויץ?
בעוד אני
מנסה לנחם את בלה אחותי האומרת כי איבדנו את אחותנו, נפתחה הדלת ואחותי חוה ,
חיוורת פנים, ברכה שותת דם, נכנסה בבהילות לבלוק, תשושה, אחוזת חרדה, קרסה תחתיה
מעולפת. היינו המומות ודוממות מרוב הפתעה.
"ידעתי שאחזור, הרגשתי שאבא מתפלל למעני. הייתי בין חיים ומוות והחלטתי
לברוח. העדפתי למות מכדור ולא מגז. כאשר הזקיף הביט הצידה, נמלטתי. היריה הידהדה
אך לא פגעה בי. ואני שוב כאן ואנו נשאר ביחד. אלוהים עמנו. אין כוח בעולם שיפריד בינינו.
" דברי אחותי חוה.
היציאה מאושוויץ
יום
היציאה הגיע . פלה הבלוקאלטסטה , הכריזה כי דרושות 400 נערות למחנה-עבודה. בלה
אחותי שהיתה לנו אם ואחות החליטה עבורנו . "נלך" – אמרה והוסיפה-
"נלך ובזכותו של אבא נצא לבלתי ידוע" .
הבנות
שנשארו בבלוק ריחמו עלינו ושמענו לחשושים: מסכנות , מובילים אותן לטבח. אבל אנו
בטחנו בפלה, ידענו שפלה יודעת הכל. היא שמעה סודות מהגרמנים. היא יודעת והיא רוצה
בטובתנו .
פלה אמרה
שהיעד הוא מחנה עבודה ועלינו לצאת מכאן .
"אתן
תצאנה ברגל ימין ואתן חייבות להישאר בחיים
שלוש אחיות שנפגשו כאן, אסור להן להיפרד עוד " זו היתה ברכת הדרך של פלה.
היום אני
חושבת עליך פלה הרופאה , באהבה והערצה רבה
ואני רואה בך גיבורה. איך יכולת לחשוב עלינו . איך יכולת לרצות להציל אותנו? מניין
שאבת כוח לעודד, להציל ? ומה היה בסופך את , פלה? האם את חיה אי-שם , האם בנית לך
חיים חדשים ? ואולי אף נישאת וילדת ילדים והקמת משפחה?
אנו
עומדות בצלאפל שלפני היציאה. ד"ר מנגלה בודק כל אחת מאתנו . שואל מה גילנו.
הוא מתקרב אל חוה ואשר יגורנו בא .הוא מוציא את חוה מהשורה. היא אינה מתאימה ליציאה
לעבודה. ואחותי חוה יצאה למראית עין מהשורה
ובזריזות שלא תאומן , בזריזות שאין לה פשר, היא חוזרת ועומדת שוב על ידינו. חיוורת , שותקת היא על
ידינו. מאוחר יותר סיפרה לנו, כיצד עלה בידה
לחמוק מעיני החיילים ולשוב אלינו. היא ניצלה מהומה שהשתררה וברחה בחזרה
אלינו. החיילים ירו לעברה. היא כשלה ונפלה, כשלה ונפלה, אך יריות החיילים החטיאו.
בברכיים פצועות חזרה לשורותינו ויחד חצינו את שער המחנה אל הלא נודע .
סלקציה
נוספת בבית המרחץ
אם חשבנו
שאחותי ניצלה , חיכתה לנו הפתעה . בבית המרחץ לשם הובלנו לפני היציאה , נערכה
סלקציה נוספת ושוב מוציאים את אחותי חוה
מהשורה. אילו היה הדבר תלוי בנו היינו הולכות אתה, אך הדבר אינו אפשרי. אנו בעולם
של בית המרחץ . אין יוצא ואין בא .
בלה ואני המומות צער . מביטות זו אל זו ושותקות .
שתיקתנו רועמת ואומרת הכל. פתאום נפתחת הדלת ואחותי חוה מתיישבת לידנו כדבר מובן
מאליו. "רצו להכניס אותי לחדר אחר, אבל אני הצטרפתי במהירות לאלה שעמדו
בשורה לפני המיון וידעתי שהפעם אצליח.
וכאשר ד"ר מנגלה הסיח לרגע את דעתו מאתנו, פשוט נכנסתי לחדר הזה, כי ידעתי
שאתן כאן. ראיתי שהכניסו אתכן לכאן . אתן רואות שאלוהים עימנו " .
אנו מסודרות בשורות . בכל שורה שש בנות . לילה
ואנו עוד עומדות. בנות אחרות צנחו על הריצפה הקרה ונרדמו. אני מחזיקה מעמד בעמידה.
לפנות
בוקר הובלנו אל קרונות הרכבת שהסיעה אותנו עשרים וארבע שעות ברציפות . היה לילה
גשום. בגשם שוטף צעדנו כשעה עד לשערי המחנה. מרחוק ראינו את גדר התייל . האם חזרנו
לאושוויץ? הכל תרמית , תרמית אחת גדולה ?
או האם זה מחנה דומה לאושוויץ ?
מרחוק
נגלו צריפי העץ. ופתאום שמענו קול הבא אלינו למרחקים : "האם אתם הונגרים ? אל
תפחדו , כאן היחס טוב ." נשמנו
לרווחה . אנו שוב ביחד , אנו שלוש האחיות הגענו
למחנה גובן , 30 ק"מ מברלין . התברר
שהיה זה בית חרושת גרמני לייצור חלקי נשק . האוכל סביר אבל העבודה עבודת פרך . משמרות
לילה .
חוה אחותי , בת ה15 , הוצבה למשמרת לילה הקשה ביותר
משעה שש בערב עד לשעה שמונה בבוקר. מצבה הבריאותי ירוד מאוד והיא מחזיקה מעמד בשארית
כוחותיה.
בלה אחותי
עובדת במחנה בתפקיד "לאגרפרסונל" , כלומר, עבודת שירות , עבודה של צוות
עובדי המחנה.
הצבתה של
בלה לעבודת שירות במחנה היתה לנו לעזר . . היא ידעה לדאוג לנו, לקבל בשבילנו אוכל
טוב יותר ובמיוחד לחוה .
החורף קשה
, הקור עז. 30 מעלות מתחת לאפס. אין לי גרביים ורגלי קפאו. כאשר הבינו הגרמנים כי
הם הולכים להפסיד , החל מנהל העבודה הגרמני לשפר את יחסו אלי ומינה אותי לאחראית
על קבוצת בנות ומעביר חלי מדי פעם כריך. גם העובדות הגרמניות ציידו אותי בבגדים חמים .
בגלל
ההפצצות אנו יורדות לעתים קרובות למיקלט.
בת אחת הצליחה לברוח. נערה אמיצה.
מקור
וקרדיט :
רחל קרמר
, ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת 1992
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה