 |
בצילום : נהר הבוג
הנאצים הצעידו את היהודים קדימה, ומי שהשתרך מאחור נורה. בקרחת
יער, כ15- ק"מ מהעיירה, הוציאו
את המנהיגים והגברים החזקים, העמידו אותם בשורה וירו בהם למוות.
הנאצים רכבו על סוסים
ואילו היהודים הלכו ללא נעליים, מורעבים וצמאים, בתוך שדות מוצפים. באחד המעברים
בלט החליק ונפל. הוא נורה במקום. מי שהעז לסייע לנופלים נרצח גם הוא
באכזריות. היתר המשיכו ללכת עד שהגיעו לגבול בין פולין הנאצית לבין הרוסים -
נהר בוג, שהיה קפוא למחצה. "הנאצים הכריחו את שורדי הצעדה לקפוץ פנימה
וטענו שמי שיצליח לעבור לצד הרוסי יינצל", מספרת הילה. "הבעיה
היתה שהם ירו בהם מצד אחד, ומהצד השני היו הרוסים שחשדו שהיהודים הם מרגלים ופתחו
עליהם אף הם באש".
הקהילה
שנמחקה
עשרות
אנשים בלבד שרדו את הצעדה הנוראית, רובם עברו לצד השני של הנהר ונותרו בשטח
הסובייטי עד סוף המלחמה. רק בודדים חזרו לעיירה חלם, וכך גילו התושבים היהודים מה
התרחש ליקיריהם ולחבריהם. אחרים שמעו מהכפריים הפולנים שהתגוררו בדרך מה
קרה. "רק מעטים הגיעו לנהר, ושם הגרמנים העמידו אותם בשורה וצעקו עליהם לרוץ",
מספרת נחמה. "הם רצו והנאצים ירו. זה היה מראה מזעזע. במשך שנים רבות רצו לי בראש
תמונות של מה שקרה בחלם, מה הם עשו ליהודים. עברתי תרפיה במשך עשור רק כדי
להיפטר מהזוועות שבראשי".
הילדה נחמה הצליחה להינצל בסוף כי החביאו אותה בבונקר .
נחמה שהתה לאחר המלחמה
בארבעה מחנות עקורים ולבסוף קיבלה את האפשרות לעלות לארה"ב או לארץ
ישראל. היא בחרה ללא היסוס: "הגענו לארץ באונייה 'גלילה' שנחתה בעתלית יומיים
בדיוק אחרי שבן-גוריון הודיע על הקמת המדינה". היא שירתה בצבא ועברה
אחרי כמה שנים לארה"ב, שם היא גרה עד היום, מדריכה במוזיאון השואה בניו יורק
ומנחילה את הזיכרונות לכל מי שרק רוצה לשמוע. דרוטין מציין כי הוא אזרח חדש יחסית
בארץ - "רק" מ-.1947
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה