אדית אווה אגר , הישרדות בצעדת המוות, ממאוטהאוזן לגוּנסקירכֶן

 

"אם תנסו לברוח, נירה בכן ! " הם צועקים לעברנו. "אם לא תעמדו בקצב, נירה בכן ".

" ניצלנו שוב . בלי כל הסבר . אנחנו צועדות . זוהי צעדת המוות, ממאוטהאוזן לגוּנסקירכֶן . זהו המרחק הקצר ביותר שהכריחו אותנו לצעוד עד כה, אבל בשלב זה אנחנו חלשות כל כך, שרק מאה מתוך האלפיים שהיינו בתחילת הדרך יצליחו לשרוד . מגדה ואני נצמדות זו לזו, נחושות להישאר יחד, להישאר זקופות . בכל שעה נופלות מאות בחורות לתעלות שמשני עברי הכביש . הן חלשות או חולות מכדי להמשיך לזוז, ויורים בהן מיד . אנחנו כמו ראש סביון שמתפזר לזרעים וננשף ברוח עד שנותרות רק מעט קווצות לבנות . הרעב הוא שמי היחידי . כל חלק בגופי כואב ; כל חלק בגופי מאובן . אינני מסוגלת לצעוד אפילו צעד אחד נוסף . כואב לי כל כך, שאיני מרגישה את עצמי זזה . אני רק מעגל סגור של כאב, אות חשמלי שמזין את עצמו . אני מבינה שמעדתי רק כשאני מרגישה את הזרועות של מגדה ושל שאר הבחורות מרימות אותי . הן שילבו את אצבעותיהן יחד ליצירת כיסא אנושי . "נתת לנו מהלחם שקיבלת," אומרת אחת מהן . המילים חסרות פשר מבחינתי . מתי בכלל אכלתי לחם אי ‑ פעם ? אבל אז עולה במוחי זיכרון . הערב הראשון שלנו באושוויץ . מנגלה מצווה על הנגנים להשמיע מוזיקה ומנגלה מצווה עלי לרקוד . הגוף הזה רקד . המוח הזה חלם על בית האופרה . הגוף הזה אכל את הלחם ההוא . אני זו שהעליתי במוחי את המחשבה בערב ההוא ומעלה את אותה המחשבה גם עכשיו : מנגלה הרג את אמא שלי ; מנגלה נתן לי לחיות . עכשיו זיהתה אותי מישהי שאכלה איתי מאותה פיסת לחם לפני כמעט שנה . היא מגייסת את שארית כוחותיה כדי לשלב את אצבעותיה עם האצבעות של מגדה ושל שאר הבחורות כדי להרים אותי באוויר . במובן מסוים, מנגלה הוא שאִפשר לרגע הזה לקרות . הוא לא הרג אף אחת מאיתנו בערב ההוא ואף לא בשום ערב אחר אחריו . הוא נתן לנו לחם..

כשאנחנו מפסיקות לצעוד, אנחנו נמצאות בגוּנסקירכֶן לאגֶר . זהו מחנה משני של מאוטהאוזן, כמה צריפי עץ בתוך יער בוצי ליד כפר, מחנה שנבנה כדי לשכן כמה מאות עובדי כפייה, שבו מצטופפים עכשיו שמונה ‑ עשר אלף אסירים . זהו לא מחנה השמדה . אין כאן תאי גזים, אין משרפות . אבל אין ספק שנשלחנו לכאן כדי למות .
כבר עכשיו קשה להבחין בין החיים למתים . מחלות עוברות אל תוך גופינו וביניהם . טיפוס . דיזנטריה . כינים . פצעים פתוחים . בשר נוגע בבשר . חיים ונרקבים . גווייה של סוס, אכולה למחצה . נאכל אותה חיים . מי צריך סכין כדי לחתוך בבשר ? רק נכרסם אותו מעל העצם .

נישן בשלשות, זו על גבי זו, במבני העץ הצפופים או על האדמה החשופה . אם מישהי מתחתינו תמות, נמשיך לישון . אין כוח לסלק את המתים . מישהי מתקפלת כולה מרוב רעב . יש כף רגל, שחורה, רקובה עד היסוד . קיבצו אותנו ביער עבות ומעופש כדי להרוג אותנו בשרפה אחת עצומה, כדי שכולנו נעלה באש . המקום כולו מלא בדינמיט . אנחנו מחכות לפיצוץ שלהבותיו יאכלו את כולנו . עד הפיצוץ הגדול יש סיכונים אחרים : רעב, קדחת, מחלות .

בתוך לא יותר מכמה ימים בגונסקירכן אני הופכת לאדם שאינו מסוגל ללכת . עדיין אינני יודעת זאת, אבל גבי שבור ( אפילו עכשיו אני לא יודעת מתי אירעה הפציעה, או איך ) . אני רק מרגישה שהגעתי לקצה גבול יכולתי . אני שוכבת באוויר המעיק, גופי כרוך בגופיהן של נשים זרות, כולנו בערמה . כמה כבר מתות, כמה מתו מזמן, כמה, כמוני, בקושי חיות . אני רואה דברים שאני יודעת שלא ייתכן שהם אמיתיים .
אני רואה את כולם מעורבבים בדברים שהם כן אמיתיים אבל לא אמורים להיות .

צעקות מחרידות אותי משינה שדומה למוות . הצעקות הן ללא ספק של שליח המוות . אני מחכה לפיצוץ המובטח, לחוֹם המובטח . אני ממשיכה לעצום עיניים ומחכה לעלות באש . אבל אין כל פיצוץ . אין כל להבה . אני פוקחת עיניים ורואה ג'יפים מתקדמים לאטם בינות ליערות האורנים שמסתירים את המחנה מהכביש ומהשמים . "האמריקאים הגיעו ! האמריקאים כאן ! " זה מה שהחלושים צועקים . הג'יפים נראים גליים ומטושטשים, כאילו אני מסתכלת בהם מבעד למים או לחום רב . האם ייתכן שזו הזיה קולקטיבית ? מישהו שר את "כשהקדושים צועדים בסך" . במשך יותר משבעים שנה הרשמים החושיים האלה נותרו בי, בלתי ניתנים למחיקה . אבל בשעת התרחשותם אין לי מושג מה פירושם . אני רואה גברים במדי אימונים . אני רואה דגלים עם כוכבים ופסים – דגלי ארצות הברית, אני מבינה . אני רואה דגלים שעליהם בוהק המספר 71 . אני רואה  חייל אמריקאי מחלק סיגריות לאסירים, והם רעבים כל כך שהם אוכלים אותן, עם הנייר והכול . אני מסתכלת מתוך סבך של גופים . אני לא יודעת אילו מהרגליים הן רגלי שלי . "יש כאן מישהו חי ? " קוראים האמריקאים בגרמנית . "תרימו יד אם אתם חיים . " אני מנסה להניע את אצבעותי כדי לאותת שאני חיה . חייל  אמריקאי צועד קרוב אלי כל כך שאני רואה את פסי הבוץ שעל מכנסיו . אני מריחה את זיעתו . אני כאן, אני רוצה לקרוא . אני כאן . אבל אין לי קול . הוא עובר על הגופים . עיניו חולפות על פני בלי שתיראה בהן כל הכרה בקיומי  .

הוא מצמיד אל פניו פיסת בד מלוכלכת . "תרימו יד אם אתם שומעים אותי," הוא אומר . הוא בקושי מרחיק את הבד מפיו כשהוא מדבר . אני מתאמצת למצוא את אצבעותי . לעולם לא תצאו מכאן בחיים, הםאמרו : הקאפואית שתלשה את העגילים מאוזני, איש האס ‑ אס עם אקדח הקעקוע שלא רצה לבזבז את הדיו, מנהלת העבודה במפעל הטווייה,  אנשי האס ‑ אס שירו בנו במהלך הצעדה הארוכה ‑ ארוכה . ועכשיו אני מרגישה שאמירתם מתגשמת .
החייל צועק משהו באנגלית . מישהו מחוץ לשדה הראייה שלי צועק בחזרה . הם הולכים .

ואז מתפוצץ על הקרקע הבזק של אור . הנה האש . סוף ‑ סוף . אני מופתעת שאין כל רעש . החיילים מסתובבים . גופי המאובן נמלא פתאום גל של חום – מהאש, אני חושבת, או מקדחת . אבל לא . אין שום אש .

הבזק האור אינו אש . זוהי השמש המכה על פחית הסרדינים של מגדה !אחותי ,  בין בכוונה ובין בטעות, היא משכה את תשומת לבם של החיילים  האמריקאיים בעזרת פחית השימורים . הם חוזרים . יש לנו עוד סיכוי אחד . אם אוכל לרקוד בדמיוני, אוכל לגרום לגופי להיראות . אני עוצמת את עיני ומתרכזת, מרימה את ידי מעל ראשי בצעד ערבסק דמיוני . אני שומעת את החיילים  האמריקאיים צועקים שוב, זה לזה . הם קרובים מאוד אלי . אני ממשיכה לעצום את עיני חזק ומוסיפה לרקוד . אני מדמיינת שאני רוקדת איתו .שהוא מרים אותי מעל ראשו כמו שעשה רומיאו בבלוק, עם מנגלה .שיש אהבה והיא צומחת מתוך המלחמה . שיש מוות ותמיד ‑ תמיד יש הצד המנוגד לו .
ועכשיו אני מצליחה להרגיש את כף ידי . אני יודעת שזו כף ידי מפני שהחייל נוגע  בה. אני רואה שכף ידו הרחבה והכהה מקיפה את אצבעותי. הוא מעביר משהו אל כף ידי . חרוזים . חרוזים צבעוניים . אדומים, חומים, ירוקים, צהובים .
"אוכל," אומר החייל . הוא מביט אל תוך עיני . עורו כהה יותר מכל עור שראיתי בחיי, שפתיו עבות, עיניו בגוון עמוק של חום . הוא עוזר לי להרים את כף ידי אל פי . הוא עוזר לי לשחרר את החרוזים אל מעל לשוני החרבה . רוק מצטבר ואני טועמת משהו מתוק . אני טועמת שוקולד . אני זוכרת את שמו של הטעם הזה . שתמיד יהיה לכן בכיס משהו קטן ומתוק, אמר אבי . הנה המתיקות .

אני לא מצליחה לגמגם תודה . אני לא מצליחה להגות את ההברות. אני פוקחת עיניים . אני רואה שכף ידו הרחבה והכהה מעבירה לי עוד סוכריות שוקולד של הצבא האמריקאי.

אבל מגדה אחותי  ? האם גם אותה מצאו ? עדיין אין לי מילים, או קול .

אני לא מצליחה לגמגם תודה . אני לא מצליחה להגות את ההברות שבשמה של אחותי . אני בקושי מצליחה לבלוע את סוכריות השוקולד הקטנות שנתן לי החייל . אני בקושי מצליחה לחשוב על שום דבר פרט לתשוקה לעוד אוכל . או למים שאוכל לשתות . תשומת לבו נתונה עכשיו לניסיון לחלץ אותי מערמת הגופים . עליו להרחיק מעלי את המתות . פניהן רפויים, איבריהן רפויים . הן לא יותר משלדים אבל הן כבדות, והוא מעווה את פניו ומתאמץ להרימן . זיעה מבצבצת על פניו .
הוא משתעל לנוכח הצחנה מהגופות  . הוא מצמיד שוב את הבד אל פיו . מי יודע כמה זמן המתות מתות ? אולי מפרידה בינן לביני רק נשימה אחת .

אני לא יודעת איך לבטא בקול את תודתי . אבל אני מרגישה שהיא מבעבעת על כל גופי .
הוא מרים אותי עכשיו ומפקיד אותי על האדמה, על גבי, במרחק מה מגופי המתות . אני רואה פיסות שמים בין צמרות העצים . אני מרגישה את האוויר הלח על פני, את לחות העשב הבוצי שתחתי . אני נותנת למוחי לנוח ולהתמסר לחושי . אני מדמיינת את שערה הארוך והמפותל של אמי, את המגבעת ואת השפם של אבי . כל מה שאני מרגישה והרגשתי אי ‑ פעם נובע מהם, מהאיחוד שיצר אותי . הם ערסלו אותי בזרועותיהם . הם עשו אותי לבת לאמא טבע . אני זוכרת את הסיפור של מגדה על לידתי . "עזרת לי," קראה אמי לאמה . "עזרת לי . "
ועכשיו מגדה , אחותי , שוכבת לצדי על העשב . היא אוחזת בפחית הסרדינים .
שרדנו אחרי הסלקציה האחרונה . אנחנו חיות . אנחנו יחד . אנחנו חופשיות .

 מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022