ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 18 בדצמבר 2022

אדית אווה אגר , הישרדות בצעדת המוות, ממאוטהאוזן לגוּנסקירכֶן

 



"אם תנסו לברוח, נירה בכן ! " הם צועקים לעברנ
ו. "אם לא תעמדו בקצב, נירה בכן ".

" ניצלנו שוב . בלי כל הסבר . אנחנו צועדות . זוהי צעדת המוות, ממאוטהאוזן לגוּנסקירכֶן . זהו המרחק הקצר ביותר שהכריחו אותנו לצעוד עד כה, אבל בשלב זה אנחנו חלשות כל כך, שרק מאה מתוך האלפיים שהיינו בתחילת הדרך יצליחו לשרוד . מגדה ואני נצמדות זו לזו, נחושות להישאר יחד, להישאר זקופות . בכל שעה נופלות מאות בחורות לתעלות שמשני עברי הכביש . הן חלשות או חולות מכדי להמשיך לזוז, ויורים בהן מיד . אנחנו כמו ראש סביון שמתפזר לזרעים וננשף ברוח עד שנותרות רק מעט קווצות לבנות . הרעב הוא שמי היחידי . כל חלק בגופי כואב ; כל חלק בגופי מאובן . אינני מסוגלת לצעוד אפילו צעד אחד נוסף . כואב לי כל כך, שאיני מרגישה את עצמי זזה . אני רק מעגל סגור של כאב, אות חשמלי שמזין את עצמו . אני מבינה שמעדתי רק כשאני מרגישה את הזרועות של מגדה ושל שאר הבחורות מרימות אותי . הן שילבו את אצבעותיהן יחד ליצירת כיסא אנושי . "נתת לנו מהלחם שקיבלת," אומרת אחת מהן . המילים חסרות פשר מבחינתי . מתי בכלל אכלתי לחם אי ‑ פעם ? אבל אז עולה במוחי זיכרון . הערב הראשון שלנו באושוויץ . מנגלה מצווה על הנגנים להשמיע מוזיקה ומנגלה מצווה עלי לרקוד . הגוף הזה רקד . המוח הזה חלם על בית האופרה . הגוף הזה אכל את הלחם ההוא . אני זו שהעליתי במוחי את המחשבה בערב ההוא ומעלה את אותה המחשבה גם עכשיו : מנגלה הרג את אמא שלי ; מנגלה נתן לי לחיות . עכשיו זיהתה אותי מישהי שאכלה איתי מאותה פיסת לחם לפני כמעט שנה . היא מגייסת את שארית כוחותיה כדי לשלב את אצבעותיה עם האצבעות של מגדה ושל שאר הבחורות כדי להרים אותי באוויר . במובן מסוים, מנגלה הוא שאִפשר לרגע הזה לקרות . הוא לא הרג אף אחת מאיתנו בערב ההוא ואף לא בשום ערב אחר אחריו . הוא נתן לנו לחם..

כשאנחנו מפסיקות לצעוד, אנחנו נמצאות בגוּנסקירכֶן לאגֶר . זהו מחנה משני של מאוטהאוזן, כמה צריפי עץ בתוך יער בוצי ליד כפר, מחנה שנבנה כדי לשכן כמה מאות עובדי כפייה, שבו מצטופפים עכשיו שמונה ‑ עשר אלף אסירים . זהו לא מחנה השמדה . אין כאן תאי גזים, אין משרפות . אבל אין ספק שנשלחנו לכאן כדי למות .
כבר עכשיו קשה להבחין בין החיים למתים . מחלות עוברות אל תוך גופינו וביניהם . טיפוס . דיזנטריה . כינים . פצעים פתוחים . בשר נוגע בבשר . חיים ונרקבים . גווייה של סוס, אכולה למחצה . נאכל אותה חיים . מי צריך סכין כדי לחתוך בבשר ? רק נכרסם אותו מעל העצם .

נישן בשלשות, זו על גבי זו, במבני העץ הצפופים או על האדמה החשופה . אם מישהי מתחתינו תמות, נמשיך לישון . אין כוח לסלק את המתים . מישהי מתקפלת כולה מרוב רעב . יש כף רגל, שחורה, רקובה עד היסוד . קיבצו אותנו ביער עבות ומעופש כדי להרוג אותנו בשרפה אחת עצומה, כדי שכולנו נעלה באש . המקום כולו מלא בדינמיט . אנחנו מחכות לפיצוץ שלהבותיו יאכלו את כולנו . עד הפיצוץ הגדול יש סיכונים אחרים : רעב, קדחת, מחלות .

בתוך לא יותר מכמה ימים בגונסקירכן אני הופכת לאדם שאינו מסוגל ללכת . עדיין אינני יודעת זאת, אבל גבי שבור ( אפילו עכשיו אני לא יודעת מתי אירעה הפציעה, או איך ) . אני רק מרגישה שהגעתי לקצה גבול יכולתי . אני שוכבת באוויר המעיק, גופי כרוך בגופיהן של נשים זרות, כולנו בערמה . כמה כבר מתות, כמה מתו מזמן, כמה, כמוני, בקושי חיות . אני רואה דברים שאני יודעת שלא ייתכן שהם אמיתיים .
אני רואה את כולם מעורבבים בדברים שהם כן אמיתיים אבל לא אמורים להיות .

צעקות מחרידות אותי משינה שדומה למוות . הצעקות הן ללא ספק של שליח המוות . אני מחכה לפיצוץ המובטח, לחוֹם המובטח . אני ממשיכה לעצום עיניים ומחכה לעלות באש . אבל אין כל פיצוץ . אין כל להבה . אני פוקחת עיניים ורואה ג'יפים מתקדמים לאטם בינות ליערות האורנים שמסתירים את המחנה מהכביש ומהשמים . "האמריקאים הגיעו ! האמריקאים כאן ! " זה מה שהחלושים צועקים . הג'יפים נראים גליים ומטושטשים, כאילו אני מסתכלת בהם מבעד למים או לחום רב . האם ייתכן שזו הזיה קולקטיבית ? מישהו שר את "כשהקדושים צועדים בסך" . במשך יותר משבעים שנה הרשמים החושיים האלה נותרו בי, בלתי ניתנים למחיקה . אבל בשעת התרחשותם אין לי מושג מה פירושם . אני רואה גברים במדי אימונים . אני רואה דגלים עם כוכבים ופסים – דגלי ארצות הברית, אני מבינה . אני רואה דגלים שעליהם בוהק המספר 71 . אני רואה  חייל אמריקאי מחלק סיגריות לאסירים, והם רעבים כל כך שהם אוכלים אותן, עם הנייר והכול . אני מסתכלת מתוך סבך של גופים . אני לא יודעת אילו מהרגליים הן רגלי שלי . "יש כאן מישהו חי ? " קוראים האמריקאים בגרמנית . "תרימו יד אם אתם חיים . " אני מנסה להניע את אצבעותי כדי לאותת שאני חיה . חייל  אמריקאי צועד קרוב אלי כל כך שאני רואה את פסי הבוץ שעל מכנסיו . אני מריחה את זיעתו . אני כאן, אני רוצה לקרוא . אני כאן . אבל אין לי קול . הוא עובר על הגופים . עיניו חולפות על פני בלי שתיראה בהן כל הכרה בקיומי  .


הוא מצמיד אל פניו פיסת בד מלוכלכת . "תרימו יד אם אתם שומעים אותי," הוא אומר . הוא בקושי מרחיק את הבד מפיו כשהוא מדבר . אני מתאמצת למצוא את אצבעותי . לעולם לא תצאו מכאן בחיים, הםאמרו : הקאפואית שתלשה את העגילים מאוזני, איש האס ‑ אס עם אקדח הקעקוע שלא רצה לבזבז את הדיו, מנהלת העבודה במפעל הטווייה,  אנשי האס ‑ אס שירו בנו במהלך הצעדה הארוכה ‑ ארוכה . ועכשיו אני מרגישה שאמירתם מתגשמת .
החייל צועק משהו באנגלית . מישהו מחוץ לשדה הראייה שלי צועק בחזרה . הם הולכים .

ואז מתפוצץ על הקרקע הבזק של אור . הנה האש . סוף ‑ סוף . אני מופתעת שאין כל רעש . החיילים מסתובבים . גופי המאובן נמלא פתאום גל של חום – מהאש, אני חושבת, או מקדחת . אבל לא . אין שום אש .

הבזק האור אינו אש . זוהי השמש המכה על פחית הסרדינים של מגדה !אחותי ,  בין בכוונה ובין בטעות, היא משכה את תשומת לבם של החיילים  האמריקאיים בעזרת פחית השימורים . הם חוזרים . יש לנו עוד סיכוי אחד . אם אוכל לרקוד בדמיוני, אוכל לגרום לגופי להיראות . אני עוצמת את עיני ומתרכזת, מרימה את ידי מעל ראשי בצעד ערבסק דמיוני . אני שומעת את החיילים  האמריקאיים צועקים שוב, זה לזה . הם קרובים מאוד אלי . אני ממשיכה לעצום את עיני חזק ומוסיפה לרקוד . אני מדמיינת שאני רוקדת איתו .שהוא מרים אותי מעל ראשו כמו שעשה רומיאו בבלוק, עם מנגלה .שיש אהבה והיא צומחת מתוך המלחמה . שיש מוות ותמיד ‑ תמיד יש הצד המנוגד לו .
ועכשיו אני מצליחה להרגיש את כף ידי . אני יודעת שזו כף ידי מפני שהחייל נוגע  בה. אני רואה שכף ידו הרחבה והכהה מקיפה את אצבעותי. הוא מעביר משהו אל כף ידי . חרוזים . חרוזים צבעוניים . אדומים, חומים, ירוקים, צהובים .
"
אוכל," אומר החייל . הוא מביט אל תוך עיני . עורו כהה יותר מכל עור שראיתי בחיי, שפתיו עבות, עיניו בגוון עמוק של חום . הוא עוזר לי להרים את כף ידי אל פי . הוא עוזר לי לשחרר את החרוזים אל מעל לשוני החרבה . רוק מצטבר ואני טועמת משהו מתוק . אני טועמת שוקולד . אני זוכרת את שמו של הטעם הזה . שתמיד יהיה לכן בכיס משהו קטן ומתוק, אמר אבי . הנה המתיקות .

אני לא מצליחה לגמגם תודה . אני לא מצליחה להגות את ההברות. אני פוקחת עיניים . אני רואה שכף ידו הרחבה והכהה מעבירה לי עוד סוכריות שוקולד של הצבא האמריקאי.

אבל מגדה אחותי  ? האם גם אותה מצאו ? עדיין אין לי מילים, או קול .

אני לא מצליחה לגמגם תודה . אני לא מצליחה להגות את ההברות שבשמה של אחותי . אני בקושי מצליחה לבלוע את סוכריות השוקולד הקטנות שנתן לי החייל . אני בקושי מצליחה לחשוב על שום דבר פרט לתשוקה לעוד אוכל . או למים שאוכל לשתות . תשומת לבו נתונה עכשיו לניסיון לחלץ אותי מערמת הגופים . עליו להרחיק מעלי את המתות . פניהן רפויים, איבריהן רפויים . הן לא יותר משלדים אבל הן כבדות, והוא מעווה את פניו ומתאמץ להרימן . זיעה מבצבצת על פניו .
הוא משתעל לנוכח הצחנה מהגופות  . הוא מצמיד שוב את הבד אל פיו . מי יודע כמה זמן המתות מתות ? אולי מפרידה בינן לביני רק נשימה אחת .

אני לא יודעת איך לבטא בקול את תודתי . אבל אני מרגישה שהיא מבעבעת על כל גופי .
הוא מרים אותי עכשיו ומפקיד אותי על האדמה, על גבי, במרחק מה מגופי המתות . אני רואה פיסות שמים בין צמרות העצים . אני מרגישה את האוויר הלח על פני, את לחות העשב הבוצי שתחתי . אני נותנת למוחי לנוח ולהתמסר לחושי . אני מדמיינת את שערה הארוך והמפותל של אמי, את המגבעת ואת השפם של אבי . כל מה שאני מרגישה והרגשתי אי ‑ פעם נובע מהם, מהאיחוד שיצר אותי . הם ערסלו אותי בזרועותיהם . הם עשו אותי לבת לאמא טבע . אני זוכרת את הסיפור של מגדה על לידתי . "עזרת לי," קראה אמי לאמה . "עזרת לי . "
ועכשיו מגדה , אחותי , שוכבת לצדי על העשב . היא אוחזת בפחית הסרדינים .
שרדנו אחרי הסלקציה האחרונה . אנחנו חיות . אנחנו יחד . אנחנו חופשיות .

 מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אוטו אונגר (1901–1945), דיוקן ילד עם כובע צמר, גטו טרזין, 1942

  אוטו אונגר  (1901–1945) נולד בבֶּרְנוֹ, מורביה ולמד ציור באקדמיה לאמנויות יפות בפראג. בינואר 1932 התחתן עם אלפרידה לבית צוויקר וב־1933 ...