ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 18 בדצמבר 2022

אדית אווה אגר , בת 16 , מעל הגג של קרונות רכבת התחמושת

 



"כמה שבועות אנחנו במפעל הטווייה, ובוקר אחד באים אנשי האס – אס לקחת אותנו, ובידיהם שמלות פסים שיחליפו את שמלותינו האפורות .
אנחנו עולות על עוד רכבת . אבל הפעם מושיבים אותנו בשמלות הפסים על גגות הקרונות, מטען אנושי שנועד לשכנע את הבריטים
לא להפציץ את הרכבת מהאוויר . היא נושאת נשק .

"מחוטים לתחמושת," אומרת מישהי .
"גבירותי, קיבלנו קידום," אומרת מגדה .

הרוח מעל הקרון רעה, מייסרת . אבל לפחות בקור כזה אני לא יכולה להרגיש את הרעב . האם אני מעדיפה למות מקור או משרפה ? מגז או מרובה ? זה קורה פתאום . למרות האסירים החיים היושבים על גבי הרכבת, הבריטים מפנים לעברנו את שריקת הפצצות המתנפצות . עשן .צעקות . הרכבת נעצרת ואני קופצת . אני הראשונה שיורדת . אני רצה היישר על צלע הגבעה המושלגת המקיפה את המסילה לעבר קבוצת עצים צנומים, ושם אני נעצרת וסורקת בעיני את השלג בחיפוש אחר אחותי, ובינתיים מנסה להסדיר את נשימתי . מגדה אינה נמצאת שם בין העצים . אני לא רואה אותה רצה מהרכבת . פצצות שורקות ומתפוצצות..

על המסילה . אני רואה ערמה של גופות לצד הרכבת . מגדה .
אני חייבת לבחור . אני יכולה לרוץ . לברוח ליער . לגרד לעצמי שיירי חיים . החירות קרובה, במרחק נגיעה ממני, מרחק צעד או שניים .
אבל אם מגדה חיה ואנטוש אותה, מי ייתן לה לחם ? ואם היא מתה ?
התמונות מתחלפות כמו בהבזק צמצם של מצלמה . קליק : יער . קליק :מסילה . אני רצה בחזרה במורד הגבעה .

מגדה יושבת בתעלה ובחיקה בחורה מתה . זאת חווה . דם זולג מסנטרה של מגדה . בקרון רכבת סמוך יושבים גברים ואוכלים . גם הם אסירים, אבל לא כמונו . הם לובשים בגדים אזרחיים, לא מדים, ויש להם אוכל .

אסירים פוליטיים גרמנים, אנחנו מנחשות . על כל פנים, מצבם טוב משלנו . הם אוכלים . חווה מתה ואחותי חיה ואני יכולה לחשוב רק על אוכל .

מגדה, אחותי , היפה מבינינו, מדממת .

מגדה אינה עונה על הדברים שאני מטיחה בה . היא אינה מנגבת את הדם . השומרים מקיפים אותנו, צועקים עלינו, דוחפים גופות באמצעות הרובים כדי לוודא שמי שאינם זזים אכן מתים . אנחנו משאירות את חווה בשלג המרופש ועומדות לצד שאר הניצולות .
"יכולת לברוח," אומרת מגדה . היא אומרת את זה כאילו אני טיפשה גמורה .

בתוך שעה התחמושת מועמסת שוב על קרונות הרכבת החדשים ואנחנו יושבות שוב על גבי הרכבת במדינו המפוספּסים . הדם שעל
סנטרה של מגדה כבר יבש .   

אנחנו אסירות ופליטות . איבדנו מזמן את חישוב התאריכים, את חישוב הזמן . מגדה, אחותי ,  היא כוכב הצפון שלי . כל עוד היא בסביבתי, יש לי כל מה שאני זקוקה לו . בוקר אחד מורידים אותנו מרכבת התחמושת ואנחנו צועדות ימים רבים בטור . השלג מתחיל להפשיר ומפנה את מקומו לעשב מת . אנחנו צועדות במשך שבועות, אולי . פצצות נופלות, לפעמים בקרבת מקום . אנחנו רואות ערים עולות באש . אנחנו עוצרות בעיירות קטנות ברחבי גרמניה, מתקדמות לפעמים דרומה, לפעמים מזרחה, ובדרך מכריחים אותנו לעבוד במפעלים .

לספור אסירים – זו המטלה של האס ‑ אס . אני לא סופרת כמה מאיתנו נשארו . אולי אני לא סופרת כי אני יודעת שמיום ליום המספר קטֵן . זה לא מחנה השמדה . יש עשרות דרכים למות . התעלות שלצדי הכביש אדומות מדם שזורם מאלה שנורו בגב או בחזה – אלה שניסו לברוח, אלה שלא הצליחו לעמוד בקצב . רגליהן של כמה מהנשים קופאות, פשוט קופאות, והן קורסות ארצה כמו עצים שנכרתו .

תשישות . חשיפה לפגעי מזג האוויר . קדחת . רעב . אם השומרים לא לוחצים על ההדק, הגוף הוא שעושה זאת .
במשך ימים אנחנו מתקדמות בלי אוכל . אנחנו מגיעות אל פסגת גבעה ורואות חווה, סביבה בניינים קטנים ומכלאת בקר .
"רגע," אומרת מגדה . היא רצה לכיוון החווה ומתפתלת בין העצים, בתקווה שלא תיראה על ידי אנשי האס ‑ אס שעצרו לעשן .
אני רואה את מגדה מזגזגת לכיוון הגדר שמקיפה את הגינה .

מוקדם מדי לירקות האביב, אבל במצבי אני מוכנה לאכול אוכל של פרות,
מוכנה לאכול קש מיובש . אם חולדה מתגנבת אל החדר שבו אנחנו ישנות, הנשים הולמות בה . אני מנסה לא להפנות תשומת לב אל מגדה במבטַי . רובה יורה . ויורה שוב . מישהו זיהה את אחותי . השומרים  הגרמנים צועקים עלינו, סופרים אותנו, מכוונים את רוביהם . עוד כמה צעקות נשמעות . אין כל זכר למגדה . תעזרי לי, תעזרי לי . אני מבינה שאני מתפללת לאמי .

אני רואה הבזק של אפור בין העצים . היא חיה . היא נמלטה מהכדורים, ואיכשהו, עכשיו, היא חומקת ממבטי השומרים . אני לא נושמת עד לרגע שבו מגדה נעמדת שוב לצדי . "היו שם תפוחי אדמה," היא אומרת . "אם הנבלות האלה לא היו מתחילים לירות, היינו אוכלות תפוחי אדמה . "
אני מדמיינת את עצמי נוגסת בתפוח אדמה כמו שנוגסים בתפוח .
אפילו לא הייתי טורחת לשפשף אותו קודם כדי שיהיה נקי . הייתי אוכלת את הבוץ יחד עם העמילן, יחד עם הקליפה .
אנחנו מתחילות לעבוד במפעל תחמושת שנמצא ליד הגבול עם צ'כוסלובקיה .

מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל

  שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר ...