ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 18 בדצמבר 2022

אדית אווה אגר , בת 16 , מעל הגג של קרונות רכבת התחמושת

 



"כמה שבועות אנחנו במפעל הטווייה, ובוקר אחד באים אנשי האס – אס לקחת אותנו, ובידיהם שמלות פסים שיחליפו את שמלותינו האפורות .
אנחנו עולות על עוד רכבת . אבל הפעם מושיבים אותנו בשמלות הפסים על גגות הקרונות, מטען אנושי שנועד לשכנע את הבריטים
לא להפציץ את הרכבת מהאוויר . היא נושאת נשק .

"מחוטים לתחמושת," אומרת מישהי .
"גבירותי, קיבלנו קידום," אומרת מגדה .

הרוח מעל הקרון רעה, מייסרת . אבל לפחות בקור כזה אני לא יכולה להרגיש את הרעב . האם אני מעדיפה למות מקור או משרפה ? מגז או מרובה ? זה קורה פתאום . למרות האסירים החיים היושבים על גבי הרכבת, הבריטים מפנים לעברנו את שריקת הפצצות המתנפצות . עשן .צעקות . הרכבת נעצרת ואני קופצת . אני הראשונה שיורדת . אני רצה היישר על צלע הגבעה המושלגת המקיפה את המסילה לעבר קבוצת עצים צנומים, ושם אני נעצרת וסורקת בעיני את השלג בחיפוש אחר אחותי, ובינתיים מנסה להסדיר את נשימתי . מגדה אינה נמצאת שם בין העצים . אני לא רואה אותה רצה מהרכבת . פצצות שורקות ומתפוצצות..

על המסילה . אני רואה ערמה של גופות לצד הרכבת . מגדה .
אני חייבת לבחור . אני יכולה לרוץ . לברוח ליער . לגרד לעצמי שיירי חיים . החירות קרובה, במרחק נגיעה ממני, מרחק צעד או שניים .
אבל אם מגדה חיה ואנטוש אותה, מי ייתן לה לחם ? ואם היא מתה ?
התמונות מתחלפות כמו בהבזק צמצם של מצלמה . קליק : יער . קליק :מסילה . אני רצה בחזרה במורד הגבעה .

מגדה יושבת בתעלה ובחיקה בחורה מתה . זאת חווה . דם זולג מסנטרה של מגדה . בקרון רכבת סמוך יושבים גברים ואוכלים . גם הם אסירים, אבל לא כמונו . הם לובשים בגדים אזרחיים, לא מדים, ויש להם אוכל .

אסירים פוליטיים גרמנים, אנחנו מנחשות . על כל פנים, מצבם טוב משלנו . הם אוכלים . חווה מתה ואחותי חיה ואני יכולה לחשוב רק על אוכל .

מגדה, אחותי , היפה מבינינו, מדממת .

מגדה אינה עונה על הדברים שאני מטיחה בה . היא אינה מנגבת את הדם . השומרים מקיפים אותנו, צועקים עלינו, דוחפים גופות באמצעות הרובים כדי לוודא שמי שאינם זזים אכן מתים . אנחנו משאירות את חווה בשלג המרופש ועומדות לצד שאר הניצולות .
"יכולת לברוח," אומרת מגדה . היא אומרת את זה כאילו אני טיפשה גמורה .

בתוך שעה התחמושת מועמסת שוב על קרונות הרכבת החדשים ואנחנו יושבות שוב על גבי הרכבת במדינו המפוספּסים . הדם שעל
סנטרה של מגדה כבר יבש .   

אנחנו אסירות ופליטות . איבדנו מזמן את חישוב התאריכים, את חישוב הזמן . מגדה, אחותי ,  היא כוכב הצפון שלי . כל עוד היא בסביבתי, יש לי כל מה שאני זקוקה לו . בוקר אחד מורידים אותנו מרכבת התחמושת ואנחנו צועדות ימים רבים בטור . השלג מתחיל להפשיר ומפנה את מקומו לעשב מת . אנחנו צועדות במשך שבועות, אולי . פצצות נופלות, לפעמים בקרבת מקום . אנחנו רואות ערים עולות באש . אנחנו עוצרות בעיירות קטנות ברחבי גרמניה, מתקדמות לפעמים דרומה, לפעמים מזרחה, ובדרך מכריחים אותנו לעבוד במפעלים .

לספור אסירים – זו המטלה של האס ‑ אס . אני לא סופרת כמה מאיתנו נשארו . אולי אני לא סופרת כי אני יודעת שמיום ליום המספר קטֵן . זה לא מחנה השמדה . יש עשרות דרכים למות . התעלות שלצדי הכביש אדומות מדם שזורם מאלה שנורו בגב או בחזה – אלה שניסו לברוח, אלה שלא הצליחו לעמוד בקצב . רגליהן של כמה מהנשים קופאות, פשוט קופאות, והן קורסות ארצה כמו עצים שנכרתו .

תשישות . חשיפה לפגעי מזג האוויר . קדחת . רעב . אם השומרים לא לוחצים על ההדק, הגוף הוא שעושה זאת .
במשך ימים אנחנו מתקדמות בלי אוכל . אנחנו מגיעות אל פסגת גבעה ורואות חווה, סביבה בניינים קטנים ומכלאת בקר .
"רגע," אומרת מגדה . היא רצה לכיוון החווה ומתפתלת בין העצים, בתקווה שלא תיראה על ידי אנשי האס ‑ אס שעצרו לעשן .
אני רואה את מגדה מזגזגת לכיוון הגדר שמקיפה את הגינה .

מוקדם מדי לירקות האביב, אבל במצבי אני מוכנה לאכול אוכל של פרות,
מוכנה לאכול קש מיובש . אם חולדה מתגנבת אל החדר שבו אנחנו ישנות, הנשים הולמות בה . אני מנסה לא להפנות תשומת לב אל מגדה במבטַי . רובה יורה . ויורה שוב . מישהו זיהה את אחותי . השומרים  הגרמנים צועקים עלינו, סופרים אותנו, מכוונים את רוביהם . עוד כמה צעקות נשמעות . אין כל זכר למגדה . תעזרי לי, תעזרי לי . אני מבינה שאני מתפללת לאמי .

אני רואה הבזק של אפור בין העצים . היא חיה . היא נמלטה מהכדורים, ואיכשהו, עכשיו, היא חומקת ממבטי השומרים . אני לא נושמת עד לרגע שבו מגדה נעמדת שוב לצדי . "היו שם תפוחי אדמה," היא אומרת . "אם הנבלות האלה לא היו מתחילים לירות, היינו אוכלות תפוחי אדמה . "
אני מדמיינת את עצמי נוגסת בתפוח אדמה כמו שנוגסים בתפוח .
אפילו לא הייתי טורחת לשפשף אותו קודם כדי שיהיה נקי . הייתי אוכלת את הבוץ יחד עם העמילן, יחד עם הקליפה .
אנחנו מתחילות לעבוד במפעל תחמושת שנמצא ליד הגבול עם צ'כוסלובקיה .

מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

  סיפור חייו פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ...