הגדולה שבטרגדיות הייתה זו של הילד היהודי שבגטו

  

את גורלו של הילד היהודי בגטו מתאר גדעון האוזנר, (השואה בראי המשפט, 250)

הגדולה שבטרגדיות הייתה זו של הילד היהודי שבגטו. הוא התבגר טרם זמנו, כמעט בן-לילה. רופא ניצול שואה העיד:

"תמיד התפלאנו איך הבין ילד בגיל שלוש-ארבע את כל הטרגדיה של המצב, איך הם השתדלו לשתוק כאשר נחוץ היה, איך ידעו להסתתר. ילדים שרצינו לתת להם זריקה כאמצעי שינה היו אומרים: לא צריך - אני אשתוק...
הם היו משחקים בהלוויות ובקבורות. היו חופרים בור, שמים בו ילד וקוראים לו היטלר".

"הדאגה לילד היהודי הייתה קרן האור היחידה בחיי הגטו", כתב ניצול. דבר זה היה משותף לכל השכבות והחוגים.

בוורשה היו למעלה מ- 100,000 ילדים. רובם הוטלו לרחוב. הם היו מפרנסי המשפחות. הם חפרו מתחת לחומות הגטו, זחלו בעד גדרות-תיל, מצאו דרך לחלק הלא-יהודי של ורשה להביא בחזרה פרוסת-לחם או כמה תפוחי-אדמהשהשיגו בחזרם על הפתחים. סכנת מוות ארבה להם בלכתם ובשובם , כי המשמרות הגרמניים היו יורים בכל דמות שעברה את החומה.

"הם היו זוחלים עם האוצרות שהושגו בסיכון כה עצום דרך סדקים ומחילות שבמחסומי הגטו. ההורים היו יושבים כל היום, פוכרים אצבעותיהם בעצבנות ומחכים לשוב מפרנסיהם. בדמעות היו בולעים את המזון שבא להם בסכנת נפשות ממש".

ילדים באמצע הרחוב

אונזער וועג, 12.1941, מתוך: עיתונות המחתרת כרך ד', עמוד 207

היום בחוץ אפור וטחוב. מורגשים ריחות הדירות הלחות, המרתפים העבשים עם תפוחי אדמה נבוטים. הילדים הפושטים יד בפינות הרחובות רגילים לשאוף לקרבתם את האוויר הלח. אין הקור מטריד אותם ביותר, והרגלים היחפות הקטנות ספק מסמיקות ספק מכחילות מן הרוח; הן צהובות כגוויל, ממש כפרצופים הקטנים, כידיים המתות. ובכל זאת הכוחות כלים והולכים, ובלילות נובמבר, כשפורצת פתאום קרה, מוצאים אותם בבוקר מתים, לא מוות לבוש, לא בבגדיהם הקטנים והבלויים שבהם פשטו יד חודשים רבים, אלא מוות עירום... בלילה עם שחר פשטו מעליהם את הסחבות הדלות והעלובות, כדי למכור אותן בפת לחם בשוק החליפין ב"וולובקה", והם מוטלים ברחוב במיתתם המעורטלת עד שירחם מישהו ויקנה גיליון של נייר אריזה פשוט, ויכסה את צרותיהם המתות לבל יפוצץ המראה את מוחותיהם של העוברים והשבים.

למחרת יורד שלג ונושבת רוח חריפה, אבל מקומו של הילד המת איננו ריק: באותו מקום עצמו יושב עתה ילד אחר, צעיר יותר או גדול יותר. עדיין יש לו אומץ. הוא תפס יפה את תורת פשיטת היד, והוא אומר את לחש הקבצנים כ"אשרי": "יהודים בני רחמנים חוסו עלי, אני רעב!... אוי, כמעט שאין לי עוד כוח לעמוד על רגלי. אל תקרעו את לבי!..."

 מקור וקרדיט