הסלקציות
דב וקסלר (84) נולד בכפר הנוצרי ינובו
בגבול גרמניה פולין, ילד שלישי בין ארבעה בנים. הוא היה בן 12 כשפרצה המלחמה. אביו
היה מעורב מאוד בפוליטיקה ונחשב לאיטליגנט של הכפר מאחר וידע לקרוא גרמנית, יידיש
ופולנית.
"חיינו הרבה זמן בהרגשה של עוד מעט תפרוץ מלחמה. הייתה הרבה תנועה
של הצבא הפולני והגרמני באזור". חצי שנה לפני פרוץ המלחמה החליט אביו לחזור
לעיר הולדתו לודג'. המשפחה התמקמה בפרבר של העיר- קולומנה. "אבא ידע כל הזמן
שהמלחמה עומדת לפרוץ. באחד הימים שמענו אזעקה ולאחר מספר שעות ראינו חלוץ של הצבא
הפולני. מיד אספנו את כל המטלטלין על עגלה עם סוס ונסענו ללודג' עצמה לדודים. שבוע
מפרוץ המלחמה, התחילו לחפש יהודים לעבודה ובמרוצת הזמן כל פעם הוציאו גזירות. כל
יום זה היה חמור יותר ויותר. אני זוכר שאסור ליהודים לקנות בחנויות של גויים ויותר
מאוחר אסור היה לשכור מהם, ואחר כך אסור היה לנו לנסוע ברכבת או בתחבורה
ציבורית". מאחר וגדל בין נוצרים וגם מבחינת המראה לא היה נראה יהודי, היה מתגנב
וקסלר, ללא הטלאי הצהוב ורוכש מוצרים בחנויות של נוצרים. את הגטו סגרו לגמרי בתחילת
שנת 1940. "אני זוכר שבתור ילד הייתי מבריח דברים אל תוך הגטו, היו לי דודים שהייתה
בבעלותם חנות גדולה והייתי מבריח מהחנות שלהם אל תוך הגטו".
בגטו בו התגוררו בעבר 30 אלף פולנים, שוכנו
250 אלף יהודים. אחד מדודיו הוסמך על ידי הגרמנים לערוך את חלוקת היהודים בתוך
הבתים והוא דאג שמשפחת וקסלר תשוכן בחדר גדול יחסית. "בהתחלה למדנו בבית ספר
והיתרון שם היה שקיבלנו ארוחה חמה. זה היה נפלא, כי היה רעב גדול. הגטו נהפך
לאוטונומיה, אפילו היה כסף לוועד והם הפעילו את בית הספר ושמו דגש על הארוחה
לילדים". עם הזמן החלו הגרמנים לעשות סלקציה ולהוציא מהגטו את האוכלוסייה הלא
פרודוקטיבית, החולים הזקנים והילדים.
"התחילו לעשות את הסלקציות, אמרו
ליהודים להתייצב במקום מסוים ובוחרים. לא אמרו להם לאן הם הולכים, אמרו להם שהם
יוצאים לכפרים פולניים. הם ציידו את האנשים האלה במכתבים שישלחו בחזרה לגטו על מנת
להסיח את דעת האנשים. היו כל מיני שמועות, אבל יותר מאוחר כבר נודע לנו על מחנות
ההשמדה". בני משפחתו של וקסלר ארגנו לעצמם מכשיר רדיו, למרות שאסור היה. כך
נודע להם על מחנות ההשמדה, מתחנות רוסיות ואנגליות.
"אני זוכר שהחליטו להוציא את כל הילדים
עד גיל עשר במשאיות למחנות השמדה. הגרמנים הודיעו לאחראי על הגטו שהוא חייב להעביר
את כל הילדים למקום מסוים. את ילדי כל הגטו. כמובן שהוא לא הסכים לעשות זאת, אז
הגרמנים הכניסו משאיות עם ברזנטים לגטו, הלכו מבית לבית וזרקו את הילדים על
המשאיות. זה היה היום השחור של הגטו. אני ואחי הסתתרנו באחד הגגות וראינו את
המשאיות למטה ואת הגרמנים מוציאים את הילדים שהכרנו וזורקים אותם למשאיות".
הפלישה לנורמנדי
בשנת 1944 ביום הפלישה לנורמנדיה, הלשינו
לגרמנים כי לבני המשפחה יש מכשיר רדיו. הגרמנים הגיעו למקום ולא מצאו את מכשיר
הרדיו, אך ירו למוות באביו של וקסלר ושניים מדודיו. "נשארתי עם אחי ואמי
ונשלחנו לאושוויץ ברכבות של בהמות. כשהגענו לשם, עשו סלקציה, מי לחיים ומי למוות,
מי שנראה טוב לקחו לעבודה ומי שלא נראה כל כך טוב ישר לגזים. ראינו את העשן
בקרמטוריום ורק אחרי כמה ימים הבנו מה זה הסירחון והעשן הזה. אותי ואת אחי לקחו לעבודה,
את אמי לקחו לקרמטוריום ויותר לא ראינו אותה. הכל היה עניין של מזל. לא עשיתי שום
מעשה הירואי. לא ברחתי, עשיתי בדיוק מה שאמרו לי. לאחד שלא עבר את השואה קשה להבין
את זה, זה משהו שלא קרה בהיסטוריה, תעשייה להשמדת אנשים ואני מקווה שלא יהיה שוב.
אנשים אינטליגנטים ישבו ושרטטו את התכניות לקרמטוריום, איך לשרוף אנשים, איך לאסוף
את השומן שזורם את הרשתות, לא הגיוני". כשהגיע וקסלר לאושוויץ כבר היה בן 15
והתקבל לעבוד באחד המפעלים הגדולים כמסגר.
ב – 1 לינואר 1945 הרוסים התקדמו והצבא
הגרמני התחיל לסגת מערבה. באמצע יום העבודה במפעל החליטו הגרמנים להחזיר את כולם למחנה
ולהתארגן ליציאה. חילקו לחם, סוכר ושמיכות והתחילו ללכת בשלג. זו הייתה צעדת
המוות. "אלפי אנשים הלכו והלכו. כמובן שהיו אנשים חלשים וזה היה חורף ושלג,
היו אנשים בודדים שהלכו לבד ולא היה להם כוח. הגרמנים נסעו לכל אורך השיירה עם
אופנועים וכשהבחינו מישהו שלא יכול היה ללכת, ירו בו. אלפים מתו בדרך".
מי ששרד את השיירה הגיע למאונהאוזן, שם שהו
חצי שנה. בתוך המחנה פגשו וקסלר ואחיו גרמני שהכירו שהיה אחראי על המחנה והתיידד
איתם. הוא סידר להם את המסמכים שיחיו כפולנים. "יום אחד, לא ידענו מה קורה,
שמענו תותחים מפגיזים 48 שעות. מפה לאוזן עברה השמועה שכנראה אלו האמריקאים לוחמים
נגד הגרמנים והם יעזבו. פתאום המחנה נעזב. פתאום אנחנו רואים טנקים גדולים ושיירה
ענקית של גרמנים בשבי והכל נפרץ ושוחרר. הכל היה בכאוס כי אנשים לא ברחו מיד. התחילו
לשדוד את הגרמנים שהיו בסביבה להשיג אוכל. היו כאלה שכתוצאה מהאכילה המאסיבית מתו.
היו כמה ימים בהם אחד הרג את השני. אנשים לקחו כלי נשק, גם אני לקחתי רובה, אבל לא
ידעתי לירות בו ואוקראיני לימד אותי לירות". וקסלר ואחיו החלו לנדוד עד שהגיעו
לעיר הקרובה. "הפולנים והצרפתים, כולם ידעו לאן לחזור, כל אחד למדינה שלו.
היהודים היו מסכנים, היו חלשים ולא היה להם לאן ללכת. הפולני ידע שהוא השאיר משפחה
אבל היהודי ידע שאף אחד לא נשאר. זה היה אמור להיות היום המאושר ביותר אבל זה היה
היום העצוב כי לא היה לנו לאן ללכת".
בשלב מאוחר יותר נאספו השניים על ידי
הבריגדה היהודית שדאגה ליתומי המלחמה. הם שהו בבית מיוחד בצפון איטליה, שם למדו
עברית והוכנו לקראת העלייה לישראל. וקסלר עלה בעלייה ב' לישראל ואחיו הצעיר עלה
אחריו. בישראל נתפסה הספינה על ידי משחתת בריטית והם נשלחו למחנה המעפילים בעתלית.
"שלושה שבועות חיינו בתנאים יחסית
מצוינים, התחילו להחזיר לנו את הנעורים מבחינת האוכל והמשחקים. בסוף הסוכנות שחררה
את בני הנוער והביאו אותנו לקיבוץ חניתה". וקסלר הגיע לחניתה ופתאום ראה את
הישראלים הצברים. "כולם היו ילידי הארץ, אנשים הרואיים, זה עשה עליי רושם
כביר. לא הכרתי כל כך יהודים בגלל שחייתי כל הזמן עם נוצרים ומה שכן הכרתי, היה מה
שלימדו בבית הספר הנוצרי. לא הכרתי יהודים יפים, בגטו כולם היו רעבים, חלשים
וכפופים, וכאן בפעם הראשונה ראיתי בחורים יפים, בלונדינים עם עיניים כחולות פלמחניקים
וזה הרשים אותי, עד היום".
עוד לפני תום הלימודים התגייס וקלסר
לפלמ"ח ושירת בחטיבת יפתח, שלאחר מכן חצי ממנה הקימה את קיבוץ יפתח וחצי את קיבוץ
ראש הנקרה. עוד בטרם הצטרף למקימי ראש הנקרה, דאג להוריד בניתוח את המספר שנצרב בו
באושוויץ. "באותם הימים זו לא הייתה גאווה גדולה להיות יוצא שואה, קראו לנו
סבונים והתייחסו אלינו לא יפה. לא רציתי לזכור, רציתי להיות ישראלי", האו
אומר.
כשהגיע עם חברי החטיבה להקים את קיבוץ ראש
הנקרה, הכיר את שרה ולאחר זמן קצר נישאו השניים בחתונה מרובה של חמישה זוגות ממקימי
הקיבוץ. בשנת 1966 עברו להתגורר בקריית מוצקין ומאז הוקם מרכז משמעו"ת הם
לוקחים חלק פעיל בפעילויות המרכז לחינוך הערכים ולימוד השואה.
מקור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה