אהרון ברק היה ילד בן ארבע וחצי כשהנאצים פלשו לקובנה ביוני 41.
תוך יומיים הצבא הנאצי כובש את העיר, בשבועיים הראשונים נרצחים שם כ6000 יהודים.
ארבע שנים הוא הסתתר, ברח, נלחם על חייו יחד עם אמא ואבא. מסביב
כמעט כל הילדים של הגטו נשלחו להשמדה. סיפור ההישרדות שלו הוא סיפור שלא ייאמן,
סיפור שכולל אמא גדולה מהחיים, מבצע בריחה מצמרר כשהוא חבוי בתוך שק ומעליו יושב
קצין גרמני, חודשים ארוכים שבהם התחבא עם אמו בקיר כפול בבית של איכר ליטאי.
"בגטו אתה לא היית אדם", הוא מספר לי למול התמונות שבקיר, "בגטו אתה היית יותר גרוע מאשר חתול או כלב.
שלטון החוק בגטו היה כזה שאיפשר לחייל הגרמני שמסתובב, הסתכל עליך או לא מצאת חן,
היה יכול לירות ולהרוג אותך". "אתה זוכר את עצמך ילד רעב?", שאלתי,
"אני לא זוכר את עצמי ילד שבע".
אבל גם כשהמלחמה נגמרה והמשפחה הקטנה חזרה לקובנה, הם שוב נאלצו
לברוח, הפעם מהסובייטים. אמא אבא וילד קטן , פליטים במסע בריחה שמתפרש על פני חצי
אירופה : וילנה- ביאליסטוק- ורשה - בוקרשט - בודפשט - אוסטריה אפילו על הרי
הקרפטים הם עלו. "בעיקר נסענו על רכבות מסע, עם פחם, בגלל שהיה אסור לנו הרבה
פעמים לעלות על הרכבת או שפחדנו משוטרים או שודדים, היינו מתגנבים לגג שלה. הייתי
יושב למעלה, רוכב על רכבת דוהרת. היו לנו תעודות מזוייפות, אמרנו שאנחנו יוונים
שחוזרים ליוון. רק שליוונים היה את יוון לחזור אליה. לנו היה מאיפה לברוח, אבל לא
היה מקום שהיה מוכן לקבל אותנו. אנחנו ידענו שאנחנו רוצים, שאנחנו חולמים לבוא לארץ
ישראל. לכן זה היה החלום שלי משהגעתי לארץ. שתהיה לי גינה קטנה, שתהיה לי אדמת ארץ
ישראל משלי, רק שלי, אני תמיד אומר לילדים שלי - אני אמות פה, אתם תחיו פה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה