מדוע לא הותירו לי צילום לפני שהלכו? בחודשים הארוכים האלה חשקתי נואשות בצילום. כמה טוב היה להביט בהם בבקרים הקרים,
ובדרכי לבית-הספר, ממש לפני הקטעים המסוכנים... הייתי עושה זאת כל אימת שאחוש ברע, יציקו
לי הרעב או הבדידות. יכולתי לכסות תמונה זו בנשיקותיי ובדמעותיי. זה יכול היה להיות החפץ היקר מכול – החפץ
היקר היחידי שברשותי.
שלמה ברזניץ, שדות הזיכרון, ת"א: עם עובד, ספריית אופקים,
1993, ע' 131.
מאי 1945, סוף המלחמה .
במנזר בעיירה ז'ילינה בסלובקיה ממתין ילד יהודי בן שמונה בשם יוראי
ברזניץ להוריו ינקה ויוסף שיבואו לקחתו. יוראי
יודע שהוריו נשלחו לאושוויץ, והוא חושש שלא יכיר אותם, חושש גם שהם לא
יזהו את אותו "ילד נקי ומחונך היטב" שמסרו למנזר בילד השדוף
והמוזנח שהוא עתה, ויותר מכל חושש שלא ישובו לעולם.
שלמה (יוראי) ברזניץ נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936. בשנת
1942 נשלח שלמה עם אמו ואחותו הגדולה יהודית למחנה בעיר ז'ילינה בצפון-מערב
סלובקיה. מחנה
זה, שמוקם בסמוך למסעף רכבות מרכזי, שימש כמוקד שילוחים גדול לאושוויץ. תפקידו
של אביו כמהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלבה סיפק לו חסות לתקופה מסויימת,
והודות לכך הצליח למנוע את שילוחם אשתו וילדיו לאושוויץ, ולחלצם מהמחנה. בני
המשפחה נדדו בין מספר מקומות.
להמשך
סיפור החיים בפרוייקט אוספים את השברים של יד ושם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה