לזיכרה
של סבתי ד"ר רודיקה פרידמן - הרופאה האהובה בגני תקווה
בתקופת
ילדותה סבתא רודיקה גרה בטרגו אוקנה, זו
עיירה מחוז באקאו, חבל מולדובה, רומניה, בה הייתה קהילה יהודית עתיקת יומין.
כשהייתה כבת 12 הנאצים השתלטו על רומניה. "אחרי שרומניה הצטרפה אל המלחמה נגד
ברית המועצות ביוני 1941 הוחמר המצב. בראשית יולי הגיעה יחידה גרמנית למקום וכעבור
מספר ימים גורשו כל היהודים לעיר המחוז באקאו ורוב רכושם נשדד. למרות שצו הגירוש
שהוצא ערב פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות התייחס רק אל יהודי הכפרים והעיירות, לא
הועילו מחאות המוסדות היהודיים שהדגישו את אופיה העירוני של טארגו אוקנה".
(מתוך מאגרי המידע של מוזיאון אנו).
עקב
ההשתלטות, כל משפחתה ושאר היהודים קיבלו פקודה; לעבור תוך יום לעיר הגדולה הקרובה.
הם ארזו את כל חפציהם, העמיסו על עגלת סוס והגיעו לעיר הגדולה בקאו. המטרה של
הנאצים הייתה לרכז את היהודים בערים גדולות לקראת משלוחים ברכבות בקר למחנה ההשמדה
אושוויץ. במשך תקופה זו, אביה ביצע עבודות כפיה בהנחת מסילות ברזל עבור הצבא
הגרמני, והכיר שם את בעלה העתידי של סבתא – גבריאל, שהיה אז בן 21. גם הוא עבד
בעבודות אלה. אמה תפרה אביזרי ביגוד שהיו נדרשים עבור החיילים, וקיבלה עבורם כסף
שהספיק למשפחה כדי לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. כשסבתא הייתה בת 13, הצבא הרוסי
שיחרר את העיר ואותם, ממש לפני שהגרמנים הספיקו לשלוח אותה
ואת משפחתה למחנה ההשמדה.
בבית
הספר היא הייתה תלמידה מצוינת, שקדנית ורצינית. ציוניה הטובים עזרו לה להתקבל
ללימודי רפואה באוניברסיטה בגיל 18. המשטר הרומני הקומוניסטי קבע לכל מי שסיים את
לימודיו היכן הוא יעבוד בלי שום אפשרות בחירה. לאחר סיום לימודיה שלחו אותה לעבוד
כרופאה בכפר, והיא הייתה צריכה לבצע את כל סוגי הרפואה כולל יילוד תינוקות ללא
התמחות ספציפית, לכל הכפר והסביבה. שילמו לה לפעמים בתרנגולות.
בגיל
31 הכירה סבתא רודיקה את סבא גבריאל, שכולם קראו לו וילי, גם הוא היה רופא
במקצועו. בגיל 32, סבתא עשתה התמחות ברפואת לב (קרדיולוגיה) והחלה לעבוד
בתחום הקרדיולוגיה כבר
ברומניה. בנם הראשון (מוני) נולד בשנת 1964, ובנם השני,יעקב, (אבא שלי) נולד בשנת
1968.
העלייה לישראל מרומניה
בשנת 1972, הם שלחו בקשת עלייה לארץ כי הייתה הזדמנות – שליט רומניה
בזמנו, צ'אושסקו, איפשר ליהודים לצאת מרומניה, כשלא אישר לאזרחים אחרים מלבד
היהודים לצאת מהמדינה. סבא וסבתא הגיעו לביקור בישראל לפני מלחמת יום כיפור
וכשחזרו לרומניה התקבלה הבקשה. הם מכרו את כל רכושם, כי היה אסור להוציא את הרכוש
מרומניה, ובכסף שהיה להם, הם קנו תכשיטים והחביאו אותם בתוך תפר שעשו בבובת הדובי
של אבא שלי, שהייתה צמודה אליו כל ילדותו.
במטוס כשהם טסו לישראל, אבא שלי הסתובב עם הדובי במטוס וסבא וסבתא
חששו שאבא יאבד את הדובי. המשפחה עם הדובי הגיעה לארץ מיד לאחר מלחמת יום כיפור
בתאריך 24/1/1974.
בחצי השנה
הראשונה שלהם בארץ, המשפחה התגוררה בקריית טבעון ולמדה עברית באולפן. בזמן זה אבי
היה בגיל גן חובה ואחיו היה בכיתה ד', שניהם שולבו במערכות החינוך, בלי שמץ של
מושג בשפה העברית. לאחר חצי שנה, סבתא וסבא מצאו עבודה כרופאים בתל אביב ב"מרפאת זמנהוף"
– שניהם עבדו באותו בניין.
ב"מרפאת זמנהוף" סבתא הייתה קרדיולוגית ראשית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה