ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 12 בפברואר 2023

כך נולדה מחדש האם היהודייה בין גדרות הגטו

 



בגטו ורשה, בצל הרעב וההשמדה, קמה על רגליה האמא היהודייה בדמות חדשה: מפרנסת ושורדת, יצירתית ובעלת תושייה, ובעיקר חרדה לגורל ילדיה. שמונים שנה אחר כך, במדינת ישראל השבעה והבטוחה, עדיין זורמות בעורקי האמהות התכונות שנחצבו שם, בשנים הקשות ביותר. ד"ר מאיה גז צללה לעדויות מחרידות בארכיונים ישנים

ידיה של ד"ר מאיה גז טעמו את העיסוק הנעים והרך בכתיבת ספרי ילדים, כפי שעשה גם המחבר של "פו הדוב". בה בעת היא חיברה מחקרי שואה במסגרת עבודתה ב"יד ושם", וכך נחשפה שוב ושוב למעלליו המזוויעים של מחבר "מיין קמפף". את מחקרה יוצא דופן על האם היהודייה, וגם את ספר הילדים החדש שלה, היא כתבה בעקבות כף יד אחרת, חמה ואנושית. הייתה זו ידה של תמר לנסקי, ניצולת שואה מצ'כיה, סבתה מצד אמה.

"סבתי לא חייתה בגטו", מספרת גז. "בגיל 16 היא הסתובבה ביערות, נמלטה ממקום למקום כשהיא נושאת על גבה את אחותה־למחצה בת החמש, עליזה. הוריהן נרצחו על ידי צוענים, ושתי הבנות ברחו והתחבאו. לימים עלו שתיהן לארץ ישראל. אמי נוהגת לספר שבחדר הלידה, סבתא תמר ביקשה להחזיק אותי לרגע, ובפועל 'החזירה' אותי רק חמש שנים וחצי אחר כך, עת נפטרה מסרטן.

"לסבתי הייתה יד רכה ונעימה, אך כף היד הזו אחזה בי בחוזקה כדי שלא יקרה לי דבר רע – כפי שסבתא החזיקה את אחותה ביערות. תמיד פחדה מאוד מכלבים, ודאי עוד שמעה באוזני רוחה את הכלבים של הנאצים. כיום אני יודעת שהיא חיה בפחדים וחרדות נוראיים, שנמהלו גם לתוך אחיזתה בי, אך מבחינתי זו הייתה אחיזה מגוננת ומנחמת. תחושת כף ידה של סבתי שבה אליי בפעמים הראשונות שבהן הלכתי ברחוב עם בני הבכור איתמר, שקרוי על שמה. נוכחתי לדעת שאני מחזיקה את ידו באותה עוצמה. זה גרם לי לשאול האם החרדות של סבתא שלי עברו בתורשה אליי, דרך מחווה גופנית כמו אחיזת יד. כנראה השואה לעולם לא תעזוב אותנו, האמהות. היא אירוע שזורם לנו בדם היהודי, גם אצל מי שלא חוו את השואה על בשרן".

השאלות והתחושות הללו שלחו אותה לחקור כיצד מושפעת האמהוּת העכשווית מהאמהוּת היהודית בתקופת השואה. היא קראה יומנים, מכתבים ועדויות של נשים וילדים מהגטאות של ורשה ולודז', ובחנה את תפקידיה של האם היהודייה בין שתי מלחמות העולם, וכיצד הם השתנו בשנות ההשמדה של יהדות אירופה. במחקרה, שקיבל את הכותרת "אמהוֹת במשבר – שינוי דפוסי אמהוּת בשואה", היא מראה כיצד אופי של אמהות עשוי לעבור תמורות כדי לארגן מחדש את חיי המשפחה במציאות של אי־ודאות, סכנת מוות ואובדן השליטה על הגורל.

החיישן של המשפחה

אהוביי, אני יכולה לכתוב לכם את המכתבים האלה. האם יגיעו אי פעם לידיכם? האם אי פעם ניפגש ונספר מה עבר עלינו? לא! שום עת, שום שפה לא יכולים לתאר את מה שעובר עלינו. (…) מהחלון בעליית הגג ראיתי איך הסיעו את היהודים למוות. טמנתי את ראשי ברצפה על מנת להשתיק את התייפחותי. איגו כל כך מבוהל, שמצליח בקושי לדבר בלחש. למרות גילו, 14, הוא נעשה ילדותי לגמרי ואינו מסוגל לחשוב על שום דבר, חוץ מ'האם לא ימצאו אותנו כאן? האם לא יהרגו אותנו כאן? איפה אבא? האם הסתתר או שהרגו אותו?'

(מכתבה של אם שהסתתרה במרתף בלבוב במשך שבעה חודשים יחד עם בנה, מתוך אוסף יד ושם)(

גז, 42, היא בתו של העיתונאי משה נסטלבאום, לשעבר מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון. היא מתגוררת בתל־אביב, נשואה ואם לשניים – איתמר בן התשע וחצי ואלמה בת השש. במשך עשור התגוררה בפריס, למדה שם בסורבון וכתבה במסגרת אוניברסיטת "פריס 8" דוקטורט בספרות צרפתית, שכותרתו "השואה והיהדות ביצירה של רומן גארי". הסופר הצרפתי ממוצא יהודי־ליטאי, שהיה ידוע גם בשם העט אמיל אז'אר, עסק רבות בהשפעתה של השואה על התא המשפחתי. "אין זעקה חזקה יותר מזו של אם שילדהּ נלקח ממנה", מצטטת אותו גז במחקרה על האמהות.

כיום היא משמשת גם כחוקרת במרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין־גורן באוניברסיטת תל־אביב, כעורכת הראשית במוסף המסחרי של דה־מרקר וכעורכת ספרותית. בנוסף היא מרצה לתרבות צרפת, מפרשנת עבור תוכניות טלוויזיה שונות, ונוהגת להופיע עם הרכבים מוזיקליים בשני מופעים שעוסקים בתרבות השאנסונים והאופרה בצרפת.

את מחקרה על האמהות בשואה ביצעה גז במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, הודות לתמיכת הקרן ע"ש זיגמונד (זאוול) וזיסל (זופיה) זיגלמן ז"ל. החומרים שעליהם התבססה הגיעו בין השאר מארכיון המחתרת הסודי "עונג שבת", שהוקם בגטו ורשה ביוזמתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום כדי לתעד את חיי היהודים שם. הפריטים והמסמכים הוטמנו בכדי חלב ומכלי מתכת, נקברו במרתפי בניינים, ואותרו בחלקם לאחר המלחמה. מקור נוסף למחקר היה יומנו של דויד שרקוביאק, נער מתבגר מגטו לודז', שבאוגוסט 1943 הלך לעולמו בשל מחלות ותת־תזונה.

לדברי גז, בדגם המשפחה היהודית שהיה מקובל במזרח אירופה שבין שתי מלחמות העולם, בעיקר בקרב המעמד הבורגני, הגברים הסתובבו בספירה הכלכלית ודאגו לפרנסה ולמעמד, בעוד הנשים היו מופקדות על הבית עצמו – "מזון, סידור, טיפול בילדים ודאגה לכל צרכיו של הגבר. הדפוסים המשפחתיים הגיעו ממסורת יהודית, ממעמד חברתי־כלכלי ומפוליטיקה יומיומית. נוכחתי לדעת שהילדים כלל לא עמדו בראש סדר העדיפויות של הנשים. מרכז הבית היה האב, והילדים היו בעלי חשיבות משנית.

"משפחה יהודית הייתה מביאה לעולם ילדים רבים – חלקם לא האריכו ימים בשל מחלות ומגפות – וכך יוצרת מעין תעודת ביטוח להמשך השושלת ולהמשכיותה של היהדות. באוטוביוגרפיות שנשלחו לתחרות כתיבה של המוסד היידי YIVO, בני נוער כתבו משפטים כמו 'אני לא אוהב את המשפחה שלי', 'אני בכלל לא מעניין את ההורים שלי'. דרך הכתיבה שלהם ניתן להבין שבעיקר האב היה חשוב, והאם עשתה כל שביכולתה על מנת שהוא יהיה רגוע ומרוצה".

בשל מטלותיה היומיומיות, הייתה האישה היהודייה ערה יותר מכולם לרוח הזמן ולעננים המתקדרים באופק. "בעוד הגבר עבד או למד תורה, היא רכשה מצרכים בשוק ובאטליז, הסתובבה בפארקים עם התינוק ושמעה שיחות של נשים אחרות. לכן היא הייתה חשופה יותר למרקם המלא של חיי הקהילה, לחיים הציבוריים וגם לקהילה הלא־יהודית. זה אפשר לה להיות החיישן שמבין את השינוי הפוליטי וההיסטורי, ולזהות בשלב מוקדם יותר את ניצני האנטישמיות ואת מה שעשוי לקרות ליהודים. פתאום לא רצו למכור לה בשוק, קיללו אותה. אם הילדים חוו התעמרות בבית הספר, סביר להניח שהם סיפרו זאת לאמם, בשל המעורבות שלה בחיי היומיום שלהם, ולא לאבי המשפחה".

עם פרוץ המלחמה חלו שינויים בתא המשפחתי. "האישה, שהבינה את העומד לקרות, פעמים רבות עודדה את בעלה לברוח כדי שלא ייקחו אותו לצבא או יעצרו אותו. אם הוא נאסר, היא בילתה שעות בתחנת המשטרה כדי לנסות לשחרר אותו או להביא לו אוכל ובגדים. בה בעת היא נאלצה גם לפרנס וגם לדאוג לילדים. בעל כורחה החלה דמות האם בשואה למלא את שני התפקידים, ולקעקע את מודל האמהות הישן".

הגברים היהודים, שחזותם החיצונית הסגירה את מוצאם, הפסיקו לצאת מהבית או מיעטו בכך ככל האפשר. מנגד, הנשים לקחו על עצמן באופן בלעדי את ניהול חיי היומיום. התערותן בקרב הנשים הלא־יהודיות שיחקה לטובתן, כשנאלצו למצוא פתרונות הישרדות. "אלה הנשים שמאוחר יותר יכולות היו להסתתר בצד הארי, להשיג תעודות מזויפות, למצוא עבודה, להסתייע במכרים פולנים ולמצוא מקומות מסתור מחוץ לגטו", כותבת גז. היו שהחליטו בלית ברירה למסור את ילדיהן למשפחות נוצריות או למנזר כדי להצילם, והפרדה הייתה קשה מנשוא: "אובדן הילדים הפך את מראה נשים צעירות לישישות. שערן הלבין, עיניהן התנפחו, גופן כשל. הנשים הזדקנו וניכר שהחיים יצאו מהן עוד בחייהן".

הגירוש לגטו הביא עמו שינויים נוספים ודרש הסתגלות שהשפיעה אף היא על אופי האמהות. "פעמים רבות אישה נכנסה לגטו ללא בעלה", אומרת גז. "מלבד הגברים שנאסרו היו גם כאלה שנטשו את משפחותיהם. האמא מצאה את עצמה מנהלת את המשפחה אך גם עובדת מבוקר עד ערב בבתי החרושת ("שופים") בתוך הגטו. היא נאלצה להשאיר את הילדים לבדם, גם אם היו צעירים מאוד, בתקווה שלא יברחו או יסכנו את חייהם בדרך כלשהי.

"בערב היה על האם לגייס יצירתיות כדי להכין לילדיה ארוחה – מרק שעשוי ברובו ממים ומעט סלק, קציצות שאין בהן בשר אלא רק תפוחי אדמה. בתוך דירות הגטו חיו לעיתים עשר משפחות יחד בצפיפות נוראה, ללא חשמל ומים זורמים. כפעולת ניקיון, הנהלת הגטו הייתה דואגת מדי פעם להפשיט את כולם מבגדיהם למרות הכפור, ולהחזיר להם אחרי שלושה ימים סדינים ובגדים נוטפי מים. אנשים לקו בדלקת ריאות ומתו כתוצאה מכך".

השיגעון גבר על האינסטינקט

צד ימין – חלמתי על תות קטן, איך הוא חייך אליי. / וזה כביכול אמאל'ה נתנה לי נשיקה.

חלמתי על מלאך קטן שממהר איתי לגן עדן. / וזה אמא שלי כביכול מחבקת אותי ומקרבת לליבה.

גז בדקה גם מה היו היחסים המשפחתיים שהתעצבו תחת סכנת מוות מתמדת, וכיצד ניסתה האם להעניק לילדיה תחושת ביטחון. ממש בנקודה ההיא, לדבריה, התרחשה המטמורפוזה בתפיסה האמהית, שהציבה את הילדים במקום הראשון. כשילדים קיפחו את חייהם כתוצאה מקשיי היומיום או נרצחו בידי הנאצים, נוצקו לתוך האמהות ביטויים חדשים ובלתי מוכרים. גז: "תחושת אי הוודאות כרסמה כל העת, והאם הייתה צריכה לחשוב איך היא מחלצת את יקיריה מהסכנות, בזמן שאינה יכולה לדעת אפילו מה עומד לקרות באותו יום. דרך היומנים אפשר לראות איך מבצבץ רגש שכנראה היה קיים גם קודם, אבל נחבא בגלל אורח החיים והמסורת. רואים את האכפתיות האמהית, ואת ההבנה של מחיר האובדן. מציאות של ילד שמת משחפת הייתה קיימת ומוכרת עוד לפני המלחמה, אבל כשילד מת בזרועות אמו כי מישהו ירה בו, מתחוור לאם שלולא הייתה בנקודת הזמן הזו במקום הזה, דברים יכלו להיראות אחרת לחלוטין. כשאין שום ודאות, האמהוּת היא הדבר הוודאי מכול: את יודעת שאת האמא, הילד יודע שהוא הילד שלך, ויש אהבה אמהית שעליה אין עוררין".

במחקרה של גז נודעת חשיבות גם לצופים מן הצד על התא המשפחתי. לעיתים אלו עדויות מזעזעות על מקרים של אמהות שנאלצו לפגוע בילדיהן, כמתואר למשל ביומנה של ניצולת השואה מרים בידרמן, "שנות ילדותי בגטו ורשה" (פורסם בהמשכים בעיתון "דבר"): "ברגע זה של מתיחות החל פתאום תינוק אחד לבכות. אמו כיסתה מהר בידה את פי התינוק, אך בשום אופן לא הצליחה להשתיקו. הבחנו איך הגרמנים נעצרים ומקשיבים, ואז חנקה האם במו ידיה את תינוקה. (..) היא עצמה ניתקה את פתיל חייו של תינוקה הגועה בבכי, כדי להציל חייהם של קרוב לשלוש מאות איש. לאחר שהרחיקה את ידיה מן התינוק המושתק – התעלפה".

היו גם נשים שהתכחשו לילדיהן, כשהרעב וחרדת המוות גרמו לאובדן האינסטינקט האמהי. "קראתי תיאורים של מצבי קיצון מטלטלים במיוחד", מספרת גז, "למשל אישה שהולכת בגטו, בנה הקטן רודף אחריה וקורא 'מאמא, מאמא, חכי', מושיט אליה ידיים – והיא אומרת 'אני לא מכירה אותך, עזוב אותי'. זהו ניתוק אל־אנושי של אם מילדיה. הבנתי שדעתן של האמהות הללו השתבשה עליהן, כי רק כך אפשר להסביר כיצד אמא מתנכרת לפרי בטנה. בכל מצב אחר, אמא תעשה ככל יכולתה כדי להגן על הילד שלה. נשים שהתכחשו לילדיהן הוצגו כמשוגעות, כאילו במובנים מסוימים נכנעו לניסיונות הנאצים לדכא את האינסטינקט האמהי".

הנאצים שאפו לחבל בתא המשפחתי היהודי גם באמצעות גזרות מגזרות שונות וצעדים מנהלתיים שנועדו ליצור דמוגרפיה שלילית. הם סגרו את מקוואות הטהרה בוורשה, העלו את גיל הנישואין ל־25, קנסו על לידות "בלתי חוקיות", הקימו מוסדות להפלות מלאכותיות ואפילו הפיצו תעמולה בעד עיקור וסירוס מרצון. נשים יהודיות רבות העדיפו מעצמן שלא להביא ילדים לעולם באותן שנים, בשל הסכנות האורבות וחרפת הרעב.

מקור וקרדיט : מאיה פולק , 2020


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

  סיפור חייו פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ...