כיצד שרדנו את השואה, קטלין פליישמן , בת 5

 

מאת: נירה, קטלין פליישמן

ארץ לידה : הונגריה - Hungary

 נולדתי בשנת 1939 בדברצן בהונגרייה. הייתי הבת השישית לאחר חמש בנות, והוריי, זולטן וארז'יבט שוורצקופף, העניקו לי את השם קטלין (קוטי). אחרי נולדו שני בנים. אבי היה זגג מקצועי – מקצוע מאוד נחשב. הוא היה בין בעלי המלאכה שהרכיבו את הוויטראז' בכיפה של אוניברסיטת דברצן. אימי הייתה עקרת בית.  זכור לי, שאימא דאגה לחגוג את חגי ישראל ולשמור על המנהגים. בבית דיברו הונגרית. ההורים ביניהם דיברו יידיש. המשפחה לא הייתה עשירה אך אני זוכרת את האווירה הטובה ששררה בבית. הייתי ילדה שובבה ויום אחד טיפסתי על עץ ונפלתי ונפצעתי. פחדתי שיכעסו עליי אבל זה עבר ללא צעקות. הבית שלנו היה בשכונה שבה הרוב היה יהודי ובגלל זה לא יצא לנו להרגיש את שנאת ההונגרים כלפי היהודים. ככלל, זכורה לי ילדות מאוד כיפית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה: בדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ

אבא גויס לעבוד במחנה עבודה. אני הייתי בערך בת חמש. לראשונה הרגשתי את המלחמה כשהורו לנו באפריל 1944 לעזוב את הבית ולעבור לגטו בתוך השכונה שרוב יושביה היו יהודים. אנחנו עברנו לגור יחד עם קרובי משפחה שגרו באותה שכונה. כעבור כחודש ימים הועברנו לגטו שהוקם מחוץ לעיר במגרש ששימש מפעל ללבנים. את הדרך עשינו ברגל. אז כבר זכור לי שהיה לנו טלאי צהוב על הבגד. היינו תחת כיפת השמיים בעונת החורף. לא היה כלל אוכל. אימא הצליחה לקחת איתה מעט דברי מזון ומזה הצלחנו להתקיים. לאחר כשבועיים ניתנה הוראה להתחיל ללכת. לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים. בסופו של דבר הגענו בחזרה לדברצן לתחנת הרכבת, שם העמיסו אותנו על קרונות שהיו מיועדים להובלת בהמות. עמדנו בקרון מאוד צפופים, 70 איש בקרון, לא היה מקום לזוז. לא היה לנו מים לשתייה. אימא לקחה איתה מעט אוכל וכלי לבישול שבעזרתו היא הצליחה לאסוף מי גשמים, וכך היה לנו מים לשתייה. למזלנו הצלחנו להיות כל המשפחה באותו קרון – אימא, האחיות ואחי הצעיר. הנסיעה ברכבת נמשכה כשבוע ימים עד שהגענו לגבול אוסטריה, שם הורו לנו להחליף רכבת. המשכנו לנסוע לאוסטריה עד שהגענו לתחנה הקרובה לווינה – שטראסהוף, ומשם נלקחנו במשאית לאזור פלוריסדורף. הכניסו אותנו לתוך מבנה של בית ספר. לכל משפחה הייתה פינה משלה. ישנו על הרצפה. למחרת כל מי שיכול היה לעבוד נלקח לעבודה, לפינוי הריסות ברחובות וינה המופצצת, לבתי חרושת ומפעלים שונים ולעבודות חקלאות. נשארו רק נשים שהיו צריכות לשמור על הילדים הקטנים. אימא לא יצאה לעבוד כי נחשבה למבוגרת. אני הייתי עם אימא. זכור לי, שכמה פעמים בית הספר הופצץ על ידי כוחות הברית. כל פעם שהפציצו רצנו למרתף. היה הרבה מזל, מאחר שאף אחד לא נפגע מההפצצות. יותר מאוחר נודע שהרכבת שלנו הייתה אמורה להגיע לאושוויץ, אך בגלל שהיא הגיעה לגבול אוסטריה מהר יותר מהמתוכנן, הוחלט לשלוח אותה לאזור וינה, ורכבת אחרת שיועדה לווינה נשלחה במקומה לאושוויץ. כך בעצם קרה שבדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ.

לאחר המלחמה

באפריל 1945 אספו את כולם ממקומות העבודה והחזירו אותם למחנה. כעבור כמה ימים השומרים ששמרו עלינו כבר לא היו, וראינו חיילים רוסים. בקרונות הרכבת שהגרמנים השאירו מצאנו מזון. לאחר מספר ימים אספנו את מעט הציוד שלנו, לקחנו מזון והתחלנו ללכת במטרה לחזור הביתה. לא היה לנו מושג אם אנחנו הולכים בכיוון הנכון. משאית של הצבא הרוסי אספה אותנו וזכינו לקבל מהם גם מזון. אימא מאוד דאגה לאחיותיי היותר גדולות, שהיו כבר עלמות צעירות, והיא הלבישה אותן כך שייראו כמה שיותר זקנות מחשש לתגובת החיילים למראה בחורות צעירות. כך הצלחנו להגיע עד ברטיסלבה-סלובקיה, שם פעל ארגון הג'וינט שנתן לנו מעט כסף.

נסענו לבודפשט ומשם לדברצן. הבית שלנו נתפס על ידי פולשים הונגרים, לכן התגוררנו בבית שהיה שייך לאח של אבא, שלא חזר מאושוויץ. אבא הצליח להשתחרר ממחנה העבודה תודות לתעודות הצטיינות שהיו לו מהשירות בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה. כך התאחדה המשפחה מחדש והחיים חזרו למסלולם. כעבור כשנה נולד אחי הצעיר. שתי אחיותיי הגדולות נישאו ועלו לארץ ישראל. אני ואחי הלכנו לבית הספר לכיתה א'. אני הייתי בוגרת ממנו אך בגלל השואה הפסדתי שנת לימודים. אבא ניהל חנות לזגגות והחיים התנהלו על מי מנוחות עד פטירתה של אימא בשנת 1956. מותה יצר מצב חדש שדרש ממני לעזוב את הלימודים ולנהל את משק הבית. אני, אז בת שבע עשרה וחצי, בכיתה האחרונה של התיכון, מעולם לא עשיתי דבר כלשהו שקשור לניהול משק הבית. כחצי שנה אחר כך, באוקטובר פרץ המרד בהונגריה. הסטודנטים התקוממו נגד השלטון הקומוניסטי ודרשו חופש ביטוי. בעקבות המרד השערים נפתחו ואנשים יכלו לעזוב את הונגריה. אירועים אלה הדליקו נורה אדומה בראשו של אבי והוא החל לחפש דרך כדי שאני ואחי נעזוב לישראל ונצטרף לשתי אחיותינו. בשנת 1956 עליתי ארצה.

המסר שלי לדורות הבאים: צריכים לדעת שהאנטישמיות תמיד תהיה קיימת. אנחנו צריכים להתנהג בצניעות ובכבוד אחד כלפי השני ולא להתנשא בפני עמים אחרים – לא להתנשא כאן בארץ ולא בחו"ל. עלינו להיות עם חוסן אנושי, פיזי וכלכלי. חייבים לחנך את הילדים להיות עצמאיים שיידעו לעשות הכול בעצמם.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי