מאת: לאוניד אריה זילברשטיין
ארץ לידה: רוסיה Russia
סבא לאוניד מספר לאיתי
קוראים לי לאוניד אריה זילברשטיין. שם המשפחה הקודם שלי הוא ישראל.
תאריך לידתי הוא 30/12/1954. ארץ הלידה היא מולדובה, שהייתה חלק מברית המועצות
לשעבר. אמי נולדה ברומניה בעיר שנקראת גלאץ ואבי נולד בטרנסילבניה. הוריי דיברו
יידיש ורומנית ואבי דיבר גם הונגרית מפני שטרנסילבניה הייתה חלק של
אוסטרו-הונגריה. אבא שלי ידע לדבר מעט בשפה העברית, מפני שעד גיל בר מצווה הוא למד
בחיידר ולאחר כך התחיל לעבוד בבוקרשט במתפרה אצל דוד שלו. כך אבא שלי למד את
המקצוע של תופר וגם כן פרוון.
מרומניה למולדובה
הוריי התחתנו בשנת 1940 כשאימא הייתה בת 20 ואבא שלי היה בן 27. אבא
שלי היה כבר עצמאי ובעל מקצוע והיה לו עסק משלו – מתפרה, אז איך בעצם הם הגיעו
למולדובה? כאשר הנאצים התחילו לכבוש את אירופה במלחמת העולם השנייה, הם הגיעו גם
לרומניה. וכאשר התחיל גיוס לצבא הרומני ששיתף פעולה עם הנאצים, ההורים החליטו
לברוח למולדובה שהייתה חלק של ברית המועצות. ההורים שלי דיברו בשפה הרומנית
ובמולדובה מדברים גם כן רומנית – אותה שפה, לכן היה להם יחסית קל להיקלט. כך בלילה
אחד הם עזבו את הכול, אפילו את החנות וכל מה שהיה להם ועברו למולדובה.
בשנת 1941 כאשר הנאצים פלשו לברית המועצות, אבא שלי גויס לצבא האדום
ביחידת חבלנים. לאחר כמה חודשים כשהנאצים נכנסו לעיר מולדתי קישינב, אימא שלי
נלקחה עם עוד הרבה יהודים למחנה והתחילו מסע לכיוון אוקראינה. אימא שלי כבר הייתה
בהריון מתקדם ובתוך המחנה ששמו היה דומניובקה, נולד לה בן בכור שהיא קרא לו מרצ'ל.
לא היה לה שם כסף ויהודים רבים אספו שם כסף למוהל ולילד עשו ברית מילה במחנה. כאשר
הוא היה בן ארבעה חודשים לאימא שלי הפסיק ונעלם חלב האם, כמובן בגלל התנאים הקשים
שהיו בתוך המחנה. אימא שלי הבינה שבמצב כזה אין לילד אפשרות לשרוד ובאחד הבקרים
כאשר העבירו אותם מהמחנה למקום העבודה אימא קיבלה החלטה אמיצה. היא החליטה להשאיר
את התינוק, הבן הבכור שלה בצד הדרך. היא האמינה שהאוקראינים שעוברים שם עם עגלות
יראו אותו ולא יתנו לו למות. אני חי באמונה שאימא קיבלה את ההחלטה הנכונה.
אמא הייתה כמה שנים בתוך המחנה והצליחה לשרוד וכאשר רוסים התחילו
בהפצצות מאסיביות על הנאצים באוקראינה, היא הצליחה לברוח מהמחנה באחד מהלילות.
אימא הסתתרה בתוך היער ולאחר כמה ימים כשהרוסים כבר נכנסו למקום, היא הצטרפה לצוות
בבית חולים שדה ועבדה שם בתור אחות עד סוף המלחמה. המלחמה נגמרה בתשיעי במאי 1945.
אבא שלי גם כן שרד את המלחמה, קיבל כמה מדליות, אך גם הוא וגם אימא שלי לא ידעו
אחד על השנייה במשך שנים הללו שום דבר.
לאחר סיום המלחמה אימא שלי כתבה מכתב לאימא שלה (סבתא שלי שגרה
ברומניה) וגם אבא שלי כתב מכתב אליה. ככה הם הצליחו למצוא אחד את השנייה והתאחדו
לאחר חמש שנים. ולאחר כשנה בשנת 1946 נולדה אחותי תמרה בקזחסטאן. אבא שלי נשלח
לעבוד שם בבנייה לאחר סיום המלחמה. לאחר כמה שנים הוריי עברו לגור בעיר מולדתי
קישינב ביחד עם אחותי.
בתחילת הדרך אבא שלי עבד כסבל באחד מהמפעלים. לאחר מכן, הוא עבר
לעבוד במקצוע שלו. אבא שלי היה חייט ופרוון מאוד מקצועי ומוצלח. אימא שלי הייתה
עקרת בית עד שהייתי בן 10. לאחר שאיבדה את בן הבכור שלה, היא לא הייתה מסוגלת
להשאיר את הילדים שלה בשום גן.
האח האובד?
ואז כאשר הייתי בן שש קרה משהו חשוב ששינה את חיי. באותו זמן
בשכונה שגרנו היה רק אוטובוס אחד שעבר כל שעה לא רחוק מהבית שלנו. אז זו הייתה
הדרך היחידה להגיע למרכז העיר. באחד מהימים אני נכנסתי לאוטובוס ביחד עם אימא שלי
והייתה שם קבוצת של חיילים. פתאום החיילים התחילו לצחוק בקול רם, אחד מהחיילים היה
דומה לי כמו שתי טיפות מים. אימא הייתה בשוק ולא יכלה להוציא מילה ובאחת מהתחנות
החיילים ירדו.
ולאחר כמה ימים התחלנו את המסע. אימא נסעה איתי לכל הבסיסים של
החיילים בעיר עם אותה השאלה: "האם יש לכם חייל דומה לבן שלי?"
באחד מהבסיסים קיבלנו תשובה חיובית מהקצין הבכיר. אימא שלי אמרה שהיא רוצה לדבר עם
החייל מפני שהוא יכול להיות הבן שלה. והיא ציינה שהבן שלה עבר ברית מילה.
וקצין ענה: "אכן כך". כמו שידוע לכם להיות יהודי בברית
המועצות לא הייתה פריבילגיה גדולה. והקצין המשיך: "מה את רוצה גברתי? הילד
יודע שהוא אוקראיני ויש לו אחים והורים. אימא לא זאת שהולידה, אך זאת
שגידלה." והוא לא נתן לנו להיפגש עם החייל. אך ככה נודע לי שיכול להיות שיש
לי אח גדול והוא בחיים. ואימא צדקה בהחלטה הקשה שלה במחנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה