סימונה סאקרדוטי, אשתו מרסלה לבית בלגראדו וילדיהם סזארה (נולד
ב-1938) ו-ויטוריו (נולד ב-1941) חיו בפירנצה. סימונה היה חזן הקהילה וחיי המשפחה
סבו סביב בית הכנסת והקהילה היהודית. חוקי הגזע של 1938 הקשו על המשפחה אך סימונה
המשיך לעבוד בתור חזן. כשנכנסו הגרמנים לעיר, בשנת 1943, נשארו יהודי העיר בבתיהם.
עם זאת, ב-6 בנובמבר 1943 פשטו הגרמנים והפשיסטים על משרדי הקהילה ועל בית הכנסת
ויצרו כאוס והרס כה רבים, עד כי המשפחה החליטה להימלט.
סימונה החל להיות מעורב בפעילויות הצלה ועזר לרב נתן קסוטו להציל
יהודים אחרים, בעזרת הקרדינל אליה דלה קוסטה (Elia Dalla Costa) ואנשי כנסיה רבים אחרים.
הקרדינל דלה קוסטה עמד בראש אחת מהרשתות הפעילות ביותר להצלת יהודים מהרדיפות
הנאציות באיטליה. בתיווכו של מזכיר הקרדינל, ג'יאקומו מניילו (Giacomo Meneghello), הועברו מרסלה ושני בניה
למריה טריביולי, מייסדת מסדר "חסידיו האדוקים של הקדוש ג'יוזפה" (Pie Operaie di S. Giuseppe) ואם המנזר ששכן ברחוב פראלי (Ferragli) בפירנצה. סימונה קיבל מקלט
במקומות נוספים, בהם מקומות מקלט שארגנו אנשי כמורה.
סזארה זוכר כיצד קיבלה אותו מריה בברכה כשהגיעו למנזר, שם נפגשו עם
בני משפחות יהודיות אחרות שהסתתרו שם עם ילדיהן. כל היהודים התגוררו באולם אחד,
ואחת הנזירות ישנה עמם שם. למיטב זכרונו של סזארה, משפחתו לא שילמה דבר למנזר,
והקרדינל דלה קוסטה ביקש מאנשי המנזר לעזור, אך מעולם לא ציווה על כך. היתה זו
החלטתה של אם המנזר, מריה, לארח את היהודים שחייהם היו בסכנה ולהצילם, למרות שהדבר
העמיד אותה בסכנה גדולה. היא מעולם לא יידעה את הנזירות האחרות בדבר זהותם האמיתית
של אורחיהן, וכינתה אותם רק "פליטים חסרי בית".
סזארה ו-ויטוריו הצטרפו לגן הילדים של המנזר, שאותו ניהלה אם
המנזר. רוב שעות היום היו הילדים בחברת הנזירות, בעוד הנשים היהודיות נשארו
מוחבאות באולם. סזארה, שהיה בן חמש באותה העת, זוכר את מריה, אישה נמוכה אך מלאת
אנרגיה, מלטפת את ראשו בלי להגיד מילה.
בשנים האחרונות ביקרו סזארה ו-ויטוריו במנזר פעמים רבות ולמדו יותר
על הארועים שהתרחשו בתקופת המלחמה. הם בדקו את העובדות לגבי האנשים שאותם זכרו,
נפגשו עם הנזירות וביקרו במקומות המסתור שלהם מתקופת המלחמה.
אחת הנזירות סיפרה לסזארה שהיא ונזירה אחרת היו לעתים קרובות
במשמרת בשערי המנזר וראו את סימונה מבקר מדי פעם. הנזירות הוסיפו ואמרו לסזארה
שחיילים גרמניים ניסו לפרוץ למנזר ולחפש יהודים, אבל אם המנזר מריה הצליחה לשכנע
אותם לא לחלל את קדושת המוסד.
מאוחר יותר נזכרה אחת הנזירות באירוע שנחרט גם בזכרונו של סזארה.
הוא ואחיו בן השנתיים ויטוריו הובאו לטקס המיסה על ידי הנזירה קטרינה. כשנכנסו
לכנסיה ראה ויטוריו את חלל הכנסיה, שבעיניו היתה דומה מאד לבית הכנסת שבו נהגה
משפחתם להתפלל. כשראה כומר מולו חשב ויטוריו שזהו אביו, וקרא "אבא! אבא!"
להנאתן של הנזירות. הנזירה סיפרה לסזארה שהוא היה ילד ממושמע מאד אך סרב ללמוד איך
להצטלב. כשנלקח סזארה לאם המנזר כדי לשאול בעצתה, ביקשה מריה מהנזירות להיות
סבלניות עם הילד והסבירה את סירובו של הילד בטראומה שעבר בכך שנאלץ לעזוב את ביתו.
סזארה זוכר את הלילה שבו בא אביהם לקחתם בחזרה. היה זה ב-27
בנובמבר 1943, והגרמנים זה עתה פשטו על מנזר סמוך ואסרו נשים יהודיות רבות עם
ילדיהן. סימונה ופעילי הצלה אחרים חשו שהמנזר כבר אינו מקום בטוח וסברו שיש להעביר
את הנשים והילדים למקום מסתור חדש.
באותו יום ציוותה אם המנזר על כל האחיות להישאר נעולות בחדריהן ולא
התירה להן לצאת עד לעזיבתם של כל האורחים. רק כשיצאו הנזירות מחדריהן וראו שכל
אורחיהן עזבו, הבינו את זהותם האמיתית של האורחים.
המשפחה עזבה את המנזר במהירות והחלה ללכת ברחובות פירנצה. פתאום
ראה סימונה משאית צבא גרמנית. הוא קפץ על אופניו ורכב משם, מושך בכך את תשומת לבם
של החיילים הגרמנים ובכך מאפשר לאשתו ולילדיו לברוח ולהתחבא. הוא נתפס בקרבת מקום
אבל הצליח לברוח. מאותה עת ואילך התחבאה המשפחה במוסדות דתיים שונים בעזרת הכמורה
המקומית. לבסוף נשלחו הילדים לבית יתומים בעיירה מונטה קאטיני (Montecatini), אותו
ניהל האב פאציבני (Facibeni). הם נשארו שם עד השחרור ואז התאחדו עם הוריהם.
ב-16 ביוני 2009 הכיר יד ושם באם המנזר מריה אגנסה טריביולי כחסידת
אומות העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה