מאת : רונית רוקאס
יורם מור, אז יז'י מייצ'יק, היה בן 9 כשהגרמנים פלשו לפולין. ארבע
שנים אחר כך, בסוף 1943, מצאה משפחתו - אבא, אמא ושני ילדים - מחסה בביתה של משפחה
פולנית שהתגוררה בכפר ליד ורשה. מור ידע כבר אז שהמחסה ניתן להם לא רק תמורת כסף,
אלא גם בזכות הרומן שניהלה האישה עם אביו. "ידעתי מתי אבא קם מהמיטה והולך אל
הפולנייה", מספר מור בספר "רקמת חיים" מאת חנה עזר-אוליצקי, שיצא
בהוצאת גוונים בסיוע יד ושם וקרן עמו"ס של בית הנשיא. "זה היה חלק
מהמחיר ששילמנו תמורת היותנו שם".
אולם זמן מה אחר כך נרצח האב על ידי הגרמנים, והאשה שהחביאה אותם
דרשה שיעזבו. מור כבר היה בן 14, אחותו אילנה היתה רק בת 7, והאם הבינה שאין דרך
לשמור על כולם יחד בחיים. היא החליטה לשלוח את הבן לעבוד אצל איכר פולני, אבל קודם
לכן ביקשה ממנו לקחת את אחותו ולהשאיר אותה ברחוב; אולי מישהו יבוא, ירחם על
היתומה שצלב הונח על צווארה, ויאסוף אותה.
הראיון עם אילנה נחשוני, אז יוהנה מייצ'יק, מופיע בספר מיד אחרי
השיחה עם מור. "שלג, דצמבר, קור אימים", היא מספרת, "משאירים ילדה
קטנה ברחוב... איש לא ידע בבירור מה יקרה... בכיתי, אחי נעלם, לא ידעתי מה
לעשות... חזרתי לבית שממנו יצאנו. אני זוכרת את זה. האשה אמרה לי, 'אמא כבר לא
כאן!'... היום אני יודעת שאמא קפצה לנהר. אני לא מסוגלת להשתחרר מהכעס עליה. למה
קפצת לנהר? היית אחות רחמנייה. יכולת ללבוש בגדי אחות וללכת לבית חולים ולחפש
עבודה. לפחות לנסות, ממילא קפצת למוות, לפחות לנסות... להשאיר ככה ילדים קטנים?!"
במשך שנתיים, בין 2003-2005, ראיינה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים
שהיו ילדים בתקופת השואה, ובכל המקרים שרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם.
מור הוא המבוגר שבהם; הצעירים ביותר הם דוד פישביין (הוראצ'ק), שנולד ב-1941
בדובנו, שבפולין-אוקראינה, והתאומות שוש רם ותמי שוהם, שנולדו באותה שנה בגטו
בעיירה ליד וילנה.
* בספרה
"רקמת חיים" ריאיינה חנה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים, שהיו ילדים בתקופת
השואה ושרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם. רבים מהם חווים גם היום את
אובדן ההורים, ובעיקר את העקירה ממקום למקום, מאיש לאיש, לאחר המלחמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה