מאת
: רונית רוקאס
במשך שנתיים, בין 2003-2005, ראיינה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים
שהיו ילדים בתקופת השואה, ובכל המקרים שרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם.
מור הוא המבוגר שבהם; הצעירים ביותר הם דוד פישביין (הוראצ'ק), שנולד ב-1941
בדובנו, שבפולין-אוקראינה, והתאומות שוש רם ותמי שוהם, שנולדו באותה שנה בגטו
בעיירה ליד וילנה.
* בספרה
"רקמת חיים" ריאיינה חנה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים, שהיו ילדים בתקופת
השואה ושרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם. רבים מהם חווים גם היום את
אובדן ההורים, ובעיקר את העקירה ממקום למקום, מאיש לאיש, לאחר המלחמה
ניתוק ועוד ניתוק
רבקה ישראלי, אז רנה מוטיל, היתה בת 3 כשהגרמנים כבשו את פולין.
כמו רוב המרואיינים, הזיכרון מתעתע בה, חלק מהדברים זכורים לה היטב, חלק נשכח
ונמחק, והיא נזקקה לשנות חיים ארוכות כדי לנסות לשחזר את השנים שבהן התגלגלה מיד
ליד. כמו רבים מהמרואיינים, היא חווה גם היום בעוצמה שמשתלטת על כולה את אובדנם של
אבא ואמא, ובעיקר את העקירה ממקום למקום, מאיש לאיש, לאחר המלחמה. "כמו
חבילה", היא אומרת, "לקחו אותי, את החבילה, והחזירו אותה לנוצרים, כי
הם, הקרובים, נסעו למקסיקו".
המונולוגים של הניצולים מובאים בספר כלשונם, בשינויי עריכה קלים,
ורק מפעם לפעם הם נקטעים על ידי הערותיה של המחברת, שמביעה בעיקר את השתתפותה עם
כאבם או מנסה להאיר את דבריהם בהערות שכמו יצאו מטיפול פסיכולוגי. מכל המרואיינים,
ניכר כי מצבה של ישראלי קשה במיוחד. לאורך כל הראיון היא בוכה, ונדמה שהמרירות,
הכעס והאכזבה מהמבוגרים שהיו אמורים להגן עליה בילדותה נוכחים היום ממש כאז.
"היינו בגטו", היא מספרת, "ואחר כך
לא היינו יחד, ואינני יודעת איך קרה שאבא ואמא לא היו יחד. איפה היה אבא כאשר לקחו
את אמא לטרבלינקה?" ישראלי היתה אז בת 5, אחיה, מייטק-מייקל, היה בן 10, והאב
נתן להם כסף וכתובות של חברים פולנים ושלח אותם לדרכם. לאח הוא אמר: "אתה
אחראי עכשיו על אחותך". במשך חודשים ניסו השניים להגיע אל אחת המשפחות
הפולניות, רצו אחרי רכבות, הסתתרו.
לבסוף, ישראלי מספרת, "לאחי כבר לא היה כוח בשבילי. הייתי
פצועה, מלאה כינים, רעבה וללא בגדים... היה קשה לו. הוא ראה מרחוק איזשהו אגם ורצה
להטביע אותי... למזלי היה חורף והאגם היה קפוא כולו". בהמשך היא כועסת:
"אבא שלי התחבא... היה לו מקום לאכול, לישון, ואותנו, שני ילדים קטנים, זרקו
לעולם הנורא הזה".
יש דברים שישראלי אינה זוכרת, אבל היא יודעת שלבסוף הצליחו להגיע
אל משפחת מטושבסקי הפולנית - היא הוסתרה בעיירה והאח הועבר אל הכפר. ממרחק השנים,
למרות החוויות האיומות שעברה בזמן המלחמה, לישראלי קשה הרבה יותר עם מה שקרה לה
אחריה. היא יודעת שאביה שרד במחבוא והיה בדרכו אל ילדיו, אך משהו השתבש, איש אינו
יודע מה קרה, והוא מעולם לא בא.
בתחילה הועברה אל קרובי משפחה חשוכי ילדים, מנותקת מאחיה שעבר
לגרמניה, שנותר זר ומרוחק ממנה עד היום. בהמשך החליטו הקרובים לעבור למקסיקו
והחזירו אותה למשפחה הפולנית. "ניתוק ועוד ניתוק", היא אומרת. אבל אחיו
של אביה שמע על כך והחליט לעקור אותה מהמשפחה הנוצרית. שוב. ישראלי לא סולחת עד
היום.
היא זוכרת שהזריקו לה חומר הרדמה, והיא התעוררה בחדר בבית מלון.
למרות מעשה העקירה האיום, הדוד לא חשב לקחת אותה תחת חסותו. הוא רק רצה שלא תהיה
אצל הנוצרים, והעביר אותה לבית יתומים, עדיין בפולין. משם הגיעה לארץ, אל פנימיית
מקוה ישראל. בהמשך, כשכולם הלכו לצבא, היא נאלצה לעבור לגור עם משפחתו החדשה של
הדוד, וחוותה שם השפלות וקשיים שעד היום לא השתחררה מהם.
"אינני מבינה איך שרדתי כאן, בארץ, לאחר
המלחמה", היא אומרת לעזר-אוליצקי. "לא היה לי בית, לא היתה לי פינה
משלי, ישנתי פה, ישנתי שם. וירג'יניה וולף כתבה את 'חדר משלי'. לי יכלה להספיק גם
פינה משלי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה