חלק
א' : סקירת
הספר ע"י ד"ר דינה לוין
הספר "ריקוד השמחה והעצב" מאת
לאה בלומנקרנץ-פריד יצא לאור בהוצאת בית לוחמי הגטאות בשנת 2005
"לאה נמסרה על ידי הוריה בגיל חמש
לידידת אמה ינינה בניסיון להצילה ממות כמעט בטוח בגיטו טרנוב. כבר בגיל חמש מתגלה
פן דומיננטי באישיותה הסקרנות. אלא שהסקרנות לטבע, "לראות את השמים, להריח
ולהתבשם" (עמ' 16) לפתוח את החלונות לנשום את האוויר ולצעוק בהתפעלות בקריאה
אה! כמעט עלו לה בחייה. השכנה גלתה שבבית זה מוסתרת ילדה יהודייה ואז ינינה הגויה
חברתה של האם נאלצת לקחתה למנזר שם חיה שלוש שנים.
כבר
בגיל חמש לאה היא בעלת מודעות עצמית גבוהה. היא חשה רגשי אשמה על מעשי הקונדס
שעשתה, ולכן מסכימה בדומיה לתוכנית ההצלה החדשה. לאה ילדה נבונה לומדת במהרה את
סיפור הכיסוי:
"מעתה
שמך ינינה ולא לילה. אני דודתך, אחות אימך. אימך נהרגה בהפצצות בוורשה ואביך נהרג
כשלחם בשורות הצבא הפולני. מאחר שאין לך איש מלבדי, החלטתי לגדל אותך פה במנזר.
הנזירות אינן יודעות שאת יהודייה. רק אני יודעת ואת שותקת ולא מגלה לאיש שום
דבר". (עמ' 18)
שם במנזר הוטלו עליה מטלות חקלאיות. היא
עבדה בלול , אספה ביצים חלבה את הפרה הגי'נג'ית ובשובבות ילדותית זחלה מתחת לבטנה
לשתות ממנה חלב מקציף וטעים להפליא. לאה הילדה אינה מוותרת על מנעמי החיים המועטים
שנקרים בחייה ומנצלת אותם עד תום. וכשסיימה עבודות אלו נאלצה להבריש את רצפת העץ
ולאחר מכן להאכיל את החזירים.
"הממונה" במנזר
מבינה שלפניה ילדה אחראית והיא מקבלת תפקיד חדש להביא אוכל ליהודים המוסתרים מעל
לרפת. שובבות של ילדה הצמאה לחופש ולהנאות פשוטות של החיים עלו לה בהצלפות ובכליאה
בדיר החזירים, שם שרצו העכברושים. מכות מצד ה"ממונה", זריקתה לפרוזדור
הקר לשנת לילה כשעל גופה שכבה של זוהמה כינים ופצעים כל אלה רק הגבירו בה את
הצימאון לאהבה לרוך ולהתרפקות. אין פלא שחלתה בדלקת ריאות כשבנשמתה עצבות גדולה.
מפלט
לתחושות קשות אלו היא מוצאת בכנסיה בה יכלה להתחבר לדבריה, "למה שלמעלה
מאתנו". (עמ' 28)
כדי
להבין כיצד יכלה ילדה כה קטנה לשרוד את תקופת השואה בתנאי פתיחה כל כך קשים, בתנאי
קור פיזיים ואנושיים כאחד, ללא אהבת אם ואב עלינו לבחון את אישיותה המיוחדת
שנתגלתה כבר בגיל צעיר. סקרנות טבעית, כוח התמדה, אהבת הטבע וכל מה שמצוי בו,
הסתכלות אופטימית בליווי נפש פיוטית בעלת אינטליגנציה גבוהה שמצליחה להתאים עצמה
לסובב אותה כל אלה סייעו לה להסתגל לחיים במנזר.
על כוחות הנפש הגדולים שהייתה צריכה לגייס יעידו דבריה:
"הדחקתי
תחושות של קור והדחקתי תחושות של פחד. כל חיי נשארתי ילדה בת חמש, שאין לה יד כדי
לתפוס בה, שאין לה גוף להישען עליו, שאין לה עיניים לפגוש ולהביט בהם. כמו בובת
העץ של סבא ג'פטו ניסיתי לייצב את רגליי ולעמוד". (עמ' 34).
עם השחרור הגיעה סבתא, אם אמה והוציאה אותה
מן המנזר ( הוריה נספו בשואה ( .
לכאורה לאה שנצלה מהתעמרותה של אם המנזר אמורה הייתה
להגיע למנוחה ולנחלה, אלא שדווקא השחרור הפיזי העצים את הבעיות התיאולוגיות, שהרי
היא נוצרייה והסכימה לעזוב את המנזר רק בתנאי שסבתא היא נוצרייה. כשגלתה את האמת
שוב חשה שמשקרים לה. אלא הסבתא הייתה " אישה חכמה וידעה לרפא אותי ממשוגותי
בשקט ובתבונה". ( עמ' 32). המודעות העצמית וכושר ההחלטה שאפינוה עד עתה באים
לידי ביטוי בנחישות דעתה לעלות לארץ. כשהיתה בת תשע וילדים ברחוב צעקו
"ז'ידים לכו לפלסטינה". (עמ' 37). היא באה לסבתה ואמרה לה: "אני
רוצה לנסוע לפלשתינה ומה שיותר מהר יותר טוב" (עמ' 37).
חלקו
השני של הספר הוא תיאור עלייתה לארץ כשהיא מובאת לבית סבה וסבתה מצד אביה .
להמשך סקירת הספר שכתבה ד"ר דינה לוין ( פורסם באתר
"דעת" , 2006 )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה