דוד
סיבור בן ה-91, שהיה בן 7 כשהחלו הגירוש והרצח ההמוניים של היהודים בארצו סלובקיה,
שהייתה אז מדינת חסות של גרמניה הנאצית. דוד
נולד בבירה ברטיסלבה ב-1934, ועד היום הוא זוכר את ימיו תחת הכיבוש הנאצי.
"יום
אחד שוטר נאצי תפס אותי ולקח אותי למשטרה", הוא נזכר. "ראיתי במשטרה 30
יהודים עם הטלאי הצהוב, אני לא הסכמתי לשאת אותו. וראיתי שם את יוז'י, הדוד שלי.
ואז הביאו שני קומנדקרים, העמיסו אותנו, ולקחו אותנו לרכבות. ידענו שזה למחנות
ריכוז, אושוויץ, בירקנאו. נסענו ברכבת ויוז'י לחש לי, 'קפוץ, קפוץ'. קפצתי, נחתּי
על השלג. הסתובבתי והלכתי בין השיחים. זה
שקפצתי מהמכונית הציל אותי".
"יצר
ההישרדות הניע אותי"
במשך
יממה התחבא דוד בין השיחים – וכך החל מסע ההישרדות שלו, מסע שנמשך שלוש שנים. "הייתי
לבד", הוא אומר, "רציתי
לחיות – זה הציל אותי". באותו
זמן חלק מבני משפחתו התחבאו, ואחרים נשלחו למחנה הריכוז טרזיינשטט, ואילו הוא עבר
מבית לבית, נאלץ לשמור על זהותו היהודית בסוד וניצל בזכות אנשים טובים שפגש.
לאחר
השחרור הוא פגש את אימו, סבתו ודודו יוז'י, ששוחררו בידי הצבא הרוסי. דוד עלה ארצה
בגיל 14, בשנת 1949. אשתו, שעלתה אתו כילדה בעליית הנוער, נפטרה ב-2008. יש לו שני בנים, עומרי ועידו. לאחר שאשתו
נפטרה עבר להתגורר בתל אביב.
לכתבה המלאה של נועם כהן )קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה