“אני
יותם ובמסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי לתעד את הסיפור של סבתא עדינה.
סבתי,
עדינה קפלן נולדה במשפחת ארנפלד. היא נולדה במיכלובצה בסלובקיה בשנת 1939. סבתא
עדנה גדלה עם אחותה חביבה בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה. אביה דוד, נולד במיכלובצה, היה
עורך-דין במקצועו והיה פעיל בקהילה היהודית. אמה רות, ילידת פרנקפורט שבגרמניה,
היתה עקרת בית וגידלה את שתי הבנות הקטנות. עם פרוץ המלחמה ב1939, צ'כוסלובקיה
אמנם נכבשה על ידי הגרמנים אבל נהנתה מעצמאות יחסית. הגרמנים סגרו את בתי הספר של
היהודים, וכתוצאה מכך ילדים נאלצו ללמוד בבית. סבתי מספרת שנאסר עליהם ללכת לגנים
ציבוריים וגם לא היו לה בובות לשחק איתן.
בשנת
1944 הצבא הצ'כוסלובקי החליט להתקומם נגד הגרמנים וכתוצאה מכך הצבא הגרמני פלש
למדינה וכבש אותה. באותו יום, סבתא שלי ומשפחתה נאלצו לעזוב במהירות את דירתם
בברטיסלבה ונמלטו לכפר קטן סמוך לעיר. הדוור שלהם, תושב אותו הכפר, הכין עבורם שם
חדר שאותו הם שכרו. לקראת הבריחה, אביה הכין תעודות זהות מזויפות עם שמות גויים.
שם המשפחה החדש שלהם היה דָנְקוֹ.
שמו
של אביה שוּנה מדוד לאדוארד, של אמה, מרות לרוּזֶ'נָה, ושל אחותה, מחביבה, לאריקה.
שמה של סבתי עדינה לא שונה מכיוון שהייתה בצ'כוסלובקיה שחקנית גוייה ידועה בשם
זהה. רוב תושבי המקום השתייכו למשפחה אחת, משפחת קְרישְטוֹף. הבית שהתגוררו בו שכן
בקצה הכפר, קרוב מאוד ליער למקרה וייאלצו לברוח. בניגוד לחיים בעיר, בכפר,
סבתי בת החמש הרגישה שהיא ואחותה יכולות להיות יותר חופשיות, למשל לצאת לשדות,
ובימי חורף מושלגים להתגלגל בשלג. ואף שהיו ילדות צעירות, לא שכחו את זהותן
היהודית. כשהגיע חג המולד, משפחתה העמידה פנים ו"חגגה" את מנהגי החג
והשירים.
יום
אחד, הגיע לכפר בן משפחה רחוק, גם הוא יליד מיכלובצה. ברגע שנודע לו שישנו בכפר
עוד אורח מעיירה זו הוא ביקש לפגוש אותו. בלית ברירה אביה הלך לפגוש אותו. כשאותו
בן משפחה ראה את אביה הוא זיהה אותו ואמר: "אני מכיר את האיש הזה. לא קוראים
לו בכלל דָנְקוֹ. זה ד"ר דוד אֶרֶנְפֶלְד ממיכלובצה, הוא יהודי, אבא שלו היה
מנהל בנק וסבא שלו היה רב." זהותם היהודית נחשפה. האיש נסע לדרכו. אחד מבני
הכפר, חבר טוב של אביה, אמר שיצא לחפש להם מקום מחבוא. אבל בשובו בערב, הוא בישר
להם כי לא מצא מקום. הוא שכנע אותם להישאר בכפר והבטיח להם שלא יחשפו אותם בפני
הגרמנים. כספם הלך ואזל, אמה נסעה לברטיסלבה, למכור יהלומים שהיו ברשותם.
הגרמנים
שהסתובבו ברחובות לא חשדו בה בגלל תווי פניה הגרמניים ויכולתה לדבר גרמנית שוטפת.
היא נגשה לחנות של אישה גויה שעזרה ליהודים וביקשה ממנה למסור את היהלומים לחבר
ותיק כדי שימכור אותם. כמו כן ביקשה שאותו חבר יקנה זוג נעליים עבור סבתי. כעבור
שבועיים הגיעו הנעליים לכפר אך ללא הכסף תמורת מכירת היהלומים. הוריה היו
בטוחים שהחבר שלח כסף אבל לא מצאו אותו. כשסבתי נעלה את נעליה, היא לא הצליחה
להכניס את הרגל לאחת הנעליים ואז התברר שהכסף היה מקופל בקצה הנעל.
אביה
התיידד עם צעירי הכפר, יחד הם בנו בונקרים ביער הסמוך. באותו הזמן, הגרמנים נסוגו
מהחזית הרוסית ועשו את דרכם חזרה לגרמניה, מובסים. בתוך הכפר, סבתי ומשפחתה
שמעו את הטנקים הנסוגים ומחשש לפלישת החיילים הם התחבאו ביער בבונקר שאביה בנה.
זמן קצר לאחר מכן, הגיע הצבא הרוסי ובראשם גדודי הקוזקים הפראים והשיכורים.
המלחמה
הסתיימה ב8 במאי 1945. ימים אחדים לאחר השחרור, המשפחה יצאה מהכפר וחזרה
לברטיסלבה, עם שתי המזוודות שאִתן באו לכפר. האחת הכילה בגדים לארבעתם, והשנייה
סירים וכלי אוכל. סבתי ואחותה מעולם לא נהנו מחברת הסבים והסבתות שלהן, כולם
נספו.
בשנת
1948 סבתי ומשפחתה עלו לארץ ערב מלחמת השחרור. סבתא שלי, לא ידעה עברית ולכן נאלצה
ללמוד את השפה ולהשתלב בחיים החדשים שלה בארץ ישראל.
בשנת
2009, רשות "יד ושם" העניקה למשפחת קרישטוף את אות חסידי אומות העולם
בטקס חגיגי בפרלמנט בברטיסלבה.”
מקור
וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי
מורשת ( קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה